פרשנות

השתלטות אסד על הגבול מציבה לישראל דילמה מוסרית

המשטר הסורי יירכז בקרוב את מאמציו בכפרי הגולן הסורי, אלו שישראל סייעה לתושביהם במהלך המלחמה ■ משבר טראמפ עוד לא לגמרי מאחורינו ■ ומה חושב טייס דתי אחד על שירות נשים

עמוס הראל
עמוס הראל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
עשן מיתמר מכפר דרוזי בגולן הסורי, בחודש שעבר. רק בשלוחת דאעש השולטת במובלעת בדרום הרמה יש כיום כאלף לוחמים
עשן מיתמר מכפר דרוזי בגולן הסורי, בחודש שעבר. רק בשלוחת דאעש השולטת במובלעת בדרום הרמה יש כיום כאלף לוחמיםצילום: JALAA MAREY / AFP
עמוס הראל
עמוס הראל

בצד הסורי של הגבול, בחלק הצפון מערבי של רמת הגולן הסורית, חזר צבא אסד בימים האחרונים לפרקטיקה המקובלת עליו. יחידות הצבא מכתרות כפרים סוניים קטנים ומציבות בפניהם אולטימטום: כניעה והצהרת נאמנות למשטר, או מלחמת השמדה. צעד אחר צעד, חוזר הנשיא בשאר אל־אסד להשתלט על עוד אזורים שנלקחו ממנו בשנות מלחמת האזרחים. צבא סוריה והמיליציות הפועלות בתיאום עמו מחזיקים היום בכ–70% משטח המדינה ורוב אזרחיה שוב נתונים למרותו. בקיץ 2015, לפני שהחלה ההתערבות הצבאית הרוסית, שלט אסד רק בכרבע משטח סוריה.

שיגור שתי טייסות של מטוסי קרב רוסיים, בסתיו של אותה שנה, הניע שורה של תהליכים שסיומם במה שמצטייר לעת עתה כניצחון של המשטר. תחילה, בדצמבר 2016, נכנעו המורדים בעיר חאלב, תחת המכבש הברוטלי של ההפצצות הרוסיות מן האוויר. השנה, בנובמבר, קרסה גם הח'ליפות של דאעש במזרח סוריה, אחרי מתקפה אגרסיבית של הקואליציה שהובילה ארצות הברית. הכנעת דאעש נוצלה בידי המשטר, איראן והמיליציות השיעיות להשתלטות על אזורים נרחבים מהשטחים שפינה הארגון הקיצוני, בעודם מסלקים ארגוני מורדים משטחים אחרים.

השלב הבא, כפי שדווח שלשום ב"הארץ" עשוי להתרחש בדרום המדינה, סמוך לגבול עם ישראל. המשטר מבקש להשתלט מחדש על אזור הגבול עם לבנון, בפאתים הצפוניים של החרמון. בהמשך, על פי ההערכות, מתכוונות יחידות צבא אסד, בגיבוי חיזבאללה והמיליציות, לנסות ולגרש את המורדים הסונים גם ממרכז ודרום הרמה, האזורים שעליהם השתלטו כבר לפני כחמש שנים. ההתמודדות עשויה להיות קשה יותר, משום שהצלחות המשטר באזורים אחרים הבריחו לגולן מאות מורדים נוספים. רק בשלוחת דאעש השולטת במובלעת בדרום הרמה, סמוך למשולש הגבולות עם ישראל וירדן, ישנם כיום כאלף לוחמים.

השינויים הללו מציבים את ישראל בפני דילמה חדשה, שיש לה גם היבט מוסרי. בשנתיים האחרונות, באמצעות תוכנית "שכנות טובה" המספקת תרופות, טיפול רפואי, מזון וביגוד לתושבי הכפרים בקרבת הגבול, השכילה ישראל לשפר את יחסיה אתם (התקשורת הערבית מדווחת שהסיוע ההומניטארי כולל גם משלוחי תחמושת, אם לא נשק). החשש מפני השד הציוני הנורא, שמערכת החינוך הסורית שטפה את מוחם של אזרחיה נגדו במשך עשרות שנים, התחלף בהערכה למאמץ הישראלי. אך מה תעשה ישראל כעת, אם המשטר ירכז את מאמציו, בשיטותיו הידועות, בהשתלטות מחודשת על הכפרים הללו?

אסד מתראיין, השבוע. לפני שנתיים שלט רק ברבע משטח סוריה
אסד מתראיין, השבוע. לפני שנתיים שלט רק ברבע משטח סוריהצילום: HO/אי־אף־פי

בדרג המדיני ובמערכת הביטחון יש מי שמסתכלים על המגמות החדשות במבט אנליטי קר: חזרת משטר אסד לקרבת הגבול עשויה להבטיח בו יציבות רבה יותר ולעצור את שטף הג'יהאדיסטים הסונים הנוהר לאזור. נשמעת אפילו הערכה שזהות האינטרסים של אסד ושל שותפיו האיראניים תיפגע ככל שהמשטר יתחזק ושהנשיא הסורי לא יאפשר להם להתקרב לגבול בעקבות צבאו.

מנגד, בצה"ל בעיקר, קיימת אי נוחות רבה מכך שישראל מביטה מן הצד באפס מעשה בפושע המלחמה אסד, הקוצר את פירות ניצחונו. כל הצדדים במלחמה בסוריה ביצעו פשעי מלחמה איומים, אך אלו של מחנה אסד היו הקשים והשיטתיים מכולם. וכפי שהעיר קצין בכיר מאוד כבר לפני שנים אחדות, במבחן ההיסטוריה תתקשה ישראל לתרץ את העובדה שהגיבה בהשלמה מוחלטת ולא נקפה אצבע כדי לעצור את טבח העם המתחולל מרחק קילומטרים ספורים מגבולה.

במרחק בלימה

ישנה מידה בלתי נמנעת של אירוניה בעובדה שאביגדור ליברמן, דווקא הוא מכולם, נאלץ כעת להסביר את מדיניות התגובה המאופקת של ישראל להתגרויות מרצועת עזה. קרוב ל–30 רקטות ששיגרו ארגונים סלפיים מהרצועה מאז הצהרת טראמפ על הכרה אמריקאית בירושלים — נראה שהמגמה נבלמה בימים האחרונים, לנוכח צעדי ריסון נוקשים שנקט שלטון חמאס — העמידו את ממשלת נתניהו בפני עוד דילמה. פעולת ענישה נחרצת נגד חמאס, כפי שהטיפו השבוע הצמד אבי גבאי ויאיר לפיד, עלולה לסבך את ישראל במלחמה ללא תוחלת. לעומתה, להבלגה היחסית לנוכח טפטוף מתמשך של רקטות על יישובי עוטף עזה עשוי להיות מחיר פוליטי פנימי והוא גם עלול לשכנע את חמאס שבידיו מרחב תמרון לאפשר עוד ירי.

שר הביטחון, הסמן הימני בקבינט בשבתו כשר החוץ בימי "צוק איתן", האיש שתקף את הממשלה על חולשתה ואוזלת ידה עד חזרתו המפתיעה אליה במאי אשתקד, מי שאיים על איסמעיל הנייה במוות תוך 48 שעות — רואה עכשיו את התמונה קצת אחרת. דברים שרואים משם לא רואים מכאן. כשבשמאל ובמרכז תובעים פעולה, ליברמן מסביר בנחת מדוע לעת עתה די במה שעושה צה"ל. הניתוח שלו, הנסמך על הערכות אמ"ן, גורס שנדרשים כמה ימים ל"מרחק הבלימה" עד להרגעת הרוחות ברצועה. חמאס מבקש לנתב את העימות עם ישראל לערוצים הנוחים לו, טרור בגדה המערבית והפגנות ליד הגדר ברצועה, אך חושש מהמשך ירי רקטות שעליו לא תהיה לו שליטה.

ביום שלישי השבוע ביקר ליברמן בעוטף עזה. התנהלה שיחה רגועה עם ראשי המועצות באזור, שלא דרשו מצה"ל מבצע מיידי להכנעת החמאס. חלק גדול מהמפגש הוקדש, לעומת זאת, לצרכים פרקטיים ביישובים: המשך תוכניות הבנייה, שזכו לתנופה על רקע השקט שאחרי צוק איתן, מכסות מים לחקלאים ונוהלי הפיצוי של מס רכוש. בכנסת בירושלים, מרחק 20 דקות טיסה במסוק, נתקל שר הביטחון באווירה אחרת לחלוטין, על סף הפאניקה הביטחונית.

מזל שמאז נרגעו, נכון לשעת כתיבת הדברים, טפטופי הרקטות — והמערכת הפוליטית חזרה לעסוק בהשלכות של חקירות ראש הממשלה. ואולם, דבריו של מנהיג חמאס בעזה, יחיא סנוואר, על הסכנה להתמוטטות הפיוס הפלסטיני עלולים להצביע על סיכון נוסף באופק: חידוש המשבר הפנימי עוד עשוי להקרין על ישראל.

ליברמן בסיור בעוטף עזה, השבוע. האיש שאיים על הנייה במוות תוך 48 שעות רואה עכשיו את התמונה קצת
ליברמן בסיור בעוטף עזה, השבוע. האיש שאיים על הנייה במוות תוך 48 שעות רואה עכשיו את התמונה קצת אחרתצילום: אליהו הרשקוביץ

גם משבר טראמפ עוד לא לגמרי מאחורינו. הרשות הפלסטינית עדיין מנסה להפיח חיים בהפגנות בירושלים ובגדה, שהתחדשו אתמול והסתיימו בשני הרוגים פלסטינים על גבול רצועת עזה. זאת למרות דחיית ביקורו באזור של סגן נשיא ארצות הברית, מייק פנס. בתקשורת הפלסטינית ניכר מאמץ למתג את המחאה כ"אינתיפאדת הבירה" ("אינתיפאדת אל־אקצה" כבר היתה).

הנהגת הרשות, כבר ברור בעליל, התייאשה לחלוטין מהתהליך המדיני ואינה תולה תקוות ביוזמת שלום עתידית של טראמפ. המאבק, מבחינתה, עובר לזירה הבינלאומית, במאמצי הצטרפות לארגונים חדשים ובהעברת החלטות גינוי לישראל. היו"ר מחמוד עבאס (אבו מאזן), שבריאותו המתרופפת מעידה כנראה שהוא מתקרב לסוף דרכו בשלטון, אינו רוצה להיזכר בהיסטוריה הפלסטינית כמי שנכנע לישראל דווקא בחשובה שבסוגיות הליבה, ירושלים ועתיד המקומות הקדושים.

לא בשם הדת

"מצב הרוח" הוא עלון בתי כנסת, מהנפוצים בעלונים הנקראים בסופי שבוע בציונות הדתית. בשבוע שעבר הופיע בו מאמר יוצא דופן. מחברו הוא אלוף־משנה מתן, טייס קרב חובש כיפה. המאמר, שפורסם באישור חריג של מפקד חיל האוויר האלוף עמיקם נורקין, נוגע במחלוקות המסעירות בתקופה האחרונה את הציבור הדתי: שירות נשים בצה"ל, ובפרט שירות נשים דתיות בתפקידי לחימה, והטענה כי קידומם של קצינים דתיים בצבא מעוכב בשל אמונתם.

המאמר של מתן משכנע. כשהוא מצטרף להקלטת דבריו של הרב אלי סדן, ראש המכינה הקדם־צבאית בהתנחלות עלי, שחוזר בו במידה רבה מביקורת חריפה שהשמיע על צה"ל באותם תחומים בדיוק (הדברים שודרו לראשונה ב"כאן" בידי הכתב רועי שרון), נדמה שהרמטכ"ל גדי איזנקוט יכול לרשום לעצמו שבוע מוצלח למדי במערכת היחסים הטעונה עם הציבור הדתי.

אל"מ מתן, העומד בפני שחרור משירות קבע, החל את שירותו בסיירת מטכ"ל, באותו צוות עם שר החינוך נפתלי בנט וסגן־אלוף עמנואל מורנו, שמותו בפעולה נועזת של הסיירת בלבנון בתום המלחמה ב–2006 הפך אותו לסמל בציונות הדתית. לאחר שירות כלוחם בסיירת, עבר מתן לחיל האוויר, שם סיים קורס טיס והוכשר כטייס אף–16. הדברים, "נחצבים מתוך לבי", כתב. "אני מרגיש הכרת הטוב עמוקה מאוד כלפי המגזר שבו גדלתי והתעצבתי, מגזר שאליו אני משייך את עצמי לחלוטין. ובכל זאת, מאז ומעולם עובדת היותי קצין חובש כיפה לא העסיקה אותי. האמנתי בכל לבי שזה רלוונטי כמו צבע העיניים שלי.

"לא התגייסתי ליחידה (סיירת מטכ"ל. ע"ה) כשליח ציבור. לא התגייסתי כדי לקדם אג'נדה. התגייסתי כי הגיע תורי ומאוד רציתי לתרום למדינה. וכן, גם ראיתי בזה מצווה גדולה. לצערי, בזמן האחרון... פתאום אני שומע שחלק מהציבור מפחד ממני וחושב שאני חלק ממהלך גדול, מתוכנן ומחושב להשתלט על הצבא. הם קוראים לזה 'הדתה'. גם מהצד השני אני שומע פתאום תהיות. ה'שליחות' שלי לא עונה על ציפיותיהם, ההשפעה שלי כקצין דתי לא מביאה מספיק תוצאות".

"בשנה הקרובה", כתב מתן, "אני עומד לסיים את שירותי הצבאי ולהשתחרר. רציתי להמשיך ולהתקדם בסולם הדרגות אבל מפקדיי בחרו במועמד אחר, קצין מצוין שנבחר כי מקבלי ההחלטות חשבו שהוא מתאים ממני. לא עברה במוחי ולו לרגע המחשבה שלא נבחרתי בגלל הכיפה שעל ראשי. אני בטוח שהיא לא עניינה אף אחד בזמן דיון השיבוצים. אסיים את שירותי הצבאי בלי בדל תחושת קיפוח.

"עכשיו בואו נדבר על שירות נשים בצה"ל. אם אתם רוצים לדעת אם מותר או אסור לבנות להתגייס לצבא — לכו תשאלו רב. אם אתם רוצים לדעת האם צריך בנות איכותיות בצבא, על זה אני יכול לענות. מאוד צריך אותן. איני מדבר על שוויון מגדרי. אני מתייחס לצורך בסיסי בכוח אדם איכותי באינספור תפקידים. בטייסות עליהן פיקדתי, חוץ מלוחמות צוות האוויר, שירתו בנות בתפקידי מבצעים, מינהלה, מודיעין וגם בגף הטכני... לפי מיטב שיפוטי התפקידים אותם ממלאות החיילות בטייסת קריטיים לביטחון המדינה. אין מספיק גברים מתאימים במדינה כדי לעשות את כל התפקידים הללו.

"אודה ולא אבוש. עד לפני שש שנים, כשנשאלתי האם כדאי לבנות דתיות להתגייס לצבא עניתי שאם היו לי בנות הייתי מעדיף שתלכנה לשירות לאומי. היום כשאני נשאל את אותה השאלה אני עונה אחרת... אני יכול לקבוע באופן נחרץ שהנשים המגיעות כלוחמות לטייסות חיל האוויר הן לוחמות מעולות שלא נופלות במאום מחבריהן הגברים. כמפקד לא עבר בי שמץ היסוס לפני ששיבצתי לוחמות לטיסות מסוכנות מעבר לקווי האויב.

"סביר להניח שנשים לא יכולות להיות לוחמות בגולני או בנח"ל, אבל נראה לי שיש תפקידי לוחמה שנשים יכולות לעשות בצורה מצוינת. כדאי שתהיינה שם לא כדי לקדם אג'נדה פמיניסטית זו או אחרת. כדאי שתהיינה שם כי הן יתרמו לביטחון המדינה. כל לוחמת שעושה ביטחון שוטף מפנה את לוחמי הדרג המסתער להתמקד באימונים והכנה למלחמה. עם זאת, ברור לי ששירות קרבי משותף הכולל בתוכו אלמנטים פיזיים משמעותיים הוא בעייתי מבחינה הלכתית. יש לתת על כך את הדעת ולמצוא פתרונות מתאימים".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ