טור אישי

הנוכחות בעוטף עזה כרוכה בסיכון, אך היא עדיין מעניקה תחושה של בית

גם עכשיו, במצב חירום, אני לא שוקל בכלל לעזוב את הבית בנחל עוז. הוא חשוב לי מדי. יש משהו גדול קושר אותי אליו, גדול בהרבה מכפי שאני יכול לתפוס ולהבין

נדב צברי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נדב צברי

"למה אתה לא יוצא משם?" שאלה אותי חברה.

"למה שאצא?" שאלתי בחזרה.

"כי מסוכן!"

"אבל כאן אני מרגיש הכי בטוח", סיכמתי.

שיחה זו מסכמת את הלבטים והתחושות שלי ביומיים האחרונים.

אני בן 30 וגר בקיבוץ נחל עוז. איתי גרים בן זוגי רותם, טום הכלב וקאלו החתול. משפחה קיבוצניקית, יחפה ומלוכדת.

ביומיים האחרונים האדמה רועדת תחת רגלינו, שריקות נשמעות מעלינו, רעם התותחים והדי הפיצוצים מרטיטים את הלב, ואנו נושמים עמוק בסוף כל ריצה לממ"ד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ