בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שב"חית | מיטה מתקפלת בבוקרשט

שכן נהג וראש עירייה פשיסטי. הקטע שלהלן מוגש כשירות חינם לאי אילו מחברי הכנסת שלנו, וכמקור השראה נוסף לשומרי חוק וסדר אחרים

תגובות

בשבוע שעבר ישראלית שאני מכירה הסיעה לצדה המערבי של חומת ההפרדה אשה פלסטינית: לא למטרות כיף בתל אביב - כפי שעושות בקביעות כמה ישראליות-יהודיות - כי אם בנסיבות אישיות מצערות ודחופות. כידוע, על פי הוראת אנשי ימין, המשטרה זימנה את אותן עברייניות לחקירה. לפי צווי ישראל היהודית והדמוקרטית מדובר בעבירה כפולה. הנשים מסיעות פלסטיניות בלא הנייר שרק פלסטינים מחויבים בנשיאתו, וגם יוצאות אתן דרך אחד הכבישים שפתוחים לכל אחד בעולם, חוץ מלבעליה החוקיים של הקרקע, שעליה נסללו.

מה שמזכיר לי: ב-1977 מצאתי את עצמי ברומניה, בימי שלטונו של ניקולאי צ'אושסקו. בין האיסורים הרבים שהטיל על אזרחי ארצו, לתפארת הסוציאליזם, היה האיסור להלין אזרחי חו"ל. אבל מה לעשות, שהתיידדתי מאוד עם זוג צעיר ובתם התינוקת, שהתגוררו בקופסת גפרורים באחד משיכוניה הצפופים של בוקרשט. "צ'אושסקו לא יגיד לי מי יישן אצלי בבית", אמרה החברה וירה בהתרסה, והכינה לי מיטה מתקפלת במטבח הצר. הקשר ניתק עם השנים, אבל האומץ שלה אז תופס בלבי פינה חמה עד היום. נדמה לי שלעבריין היה צפוי קנס של משכורת חודשית או שתיים ועוד איקס אצל הסקוריטטה (השב"כ הרומני). למיטב זיכרוני, אפילו לא התעניינתי מהו העונש הצפוי לתיירים.

כעבור כמה חודשים, כשבאתי שוב, שכן רחרחן העיר משהו. איני יודעת אם היה איש ימין גאה, אבל חברתי היתה בת למשפחה יהודייה, ואביה, כפעיל המחתרת הקומוניסטית, ישב בכלא הפשיסטי בתא אחד עם צ'אושסקו (וניצח אותו בשחמט, אומר הפולקלור המשפחתי). אחרי 1956 האב (פול קימפאנו) פרש מעמדתו הבכירה במפלגה, פנה לאקדמיה והעשיר אותנו במחקרים תיאורטיים על הסטליניזם.

 חגיגות בבוקרשט, לאחר הדחת צ'אושסקו, 1989. חוק הוא חוק, אבל | תצלום ארכיון: אי-פי
בהמשך התגוררתי במחתרת אצל משפחה אחרת, הפעם יהודים-הונגרים וגם הם חברים ותיקים במפלגה הקומוניסטית. גם להם היה ברור שיש לשים גבול לציות ולפחד. היו להם שני חדרים להשכרה, עם כניסה נפרדת. באחד התגורר נהג שעבד כל היום. הם לא פחדו שילשין, וסירבו לקחת דמי שכירות תמורת החודש שגרתי אצלם, בלי להיתפס.

לחברת המשפחה של וירה לא היה אותו מזל. היא אירחה בביתה בבוקרשט זוג צרפתים, שבתקופת הכיבוש הנאצי, כשחיה בצרפת, הסתירו אותה אצלם. פשעה התגלה, והיא נאלצה לשלם קנס עתק מהפנסיה הדלה שלה. לא עמד לה עברה כאסירה קומוניסטית בכלא הרומני ולא סיפור הצלתה בידי אותו זוג. חוק הוא חוק. ואזכורו מוגש כאן כמקור השראה נוסף לאי אילו מח"כינו.

את עברה של משפחתי מכתימים עוד עבירות דומות. תקצר היריעה בשביל כולם, ולכן נסתפק באחת החביבה עלי במיוחד.

ב-1941 בני משפחת דודי מצד אמי ברחו מסרייבו לאזור הכיבוש האיטלקי בדלמטיה. כדי שייקל על הכובש האיטלקי לאתר קיני פרטיזנים, נשלחו מי שאינם תושבי המקום לשבי באיטליה. בני משפחת דודי ועוד חברים ומכרים חיו בתנאי שבי דה-לוקס בעיירה צפון-איטלקית קטנה בשם אזולו. הכל ידעו שהם יהודים, וזה לא הפריע לאף אחד, מסתבר. כך הם ניצלו מהגורל שארב לשאר בני המשפחה, בהם אמי: כלא הגסטאפו, מחנות ריכוז ותאי גזים.

אחרי שאיטליה נכנעה לבעלות הברית בספטמבר 1943, כבש אותה הצבא הגרמני. המשימה הראשונה של משפחת דודי היתה להשיג תעודות זיהוי מזויפות, בלא השמות האמיתיים המפלילים. "היחידים שיוכלו להנפיק תעודות כאלו היו עובדי העירייה באזולו", כתב בן דודי יאשה לוי (אז בן 22) בספר זיכרונות שפירסם לא מזמן בארה"ב ונקרא "הגלות האחרונה".

הם חשבו על ראש העירייה (פודסטה) של אזולו, ארנסטו פאסיני, ושלחו למשימת השידול לדבר עבירה את חברתם לשבי זדנקה שהיתה, כלשון יאשה "BELLA, BIONDA, GRASSA - יפה, בלונדינית ודשנה - אז הסמל לנשיות בעיני הגבר האיטלקי". אם פאסיני היה חבר מרצון במפלגה הפשיסטית אין לדעת, אבל הוא היה ראש עירייה במשטר פשיסטי, שעכשיו מצפה לכובש הגרמני.

זדנקה נכנסה למשרדו, הוא קם לברכה, והיא ירתה את הבקשה כמעט בלי לנשום, וקינחה ב"אתה התקווה היחידה שלנו". בשומעו את המלים הוא נראה לה כעוס, הלך באיטיות לעבר שולחנו והתיישב בלי להציע לה לשבת. הוא נענע בראשו מצד לצד, בלי לפצות פה. "חשבתי שעוד מעט הוא ילקה בהתקף לב, או שאותי יתקוף התקף לב", כותב יאשה מה שזדנקה סיפרה אחר כך. פאסיני קם שוב, רועד, הסתובב הנה ואילך בחדר ואמר: "לא, איני יכול לעשות זאת, איני יכול לעשות זאת". אם יתגלו ניירות מזויפים שהוא חתום עליהם, הגרמנים יתנקמו בכל תושבי העיירה, הסביר. זדנקה הרגישה כאילו פצצה נפלה עליה, אבל הבינה את ההיגיון שבסירובו.

אלא שאז פני ראש העירייה התבהרו. הוא ביקש ממנה לשבת, ואמר: "אבל מצד שני, קודמי בתפקיד..." הוא לא השלים את המשפט. יצא מהחדר, ואחרי זמן חזר עם חמש תעודות זהות חדשות, שעליהן מתנוססות חתימתו וחותמתו של ראש העירייה שקדם לו. ראש עירייה לשעבר שכבר היה בין המתים.


>>> לכל כתבות שב"חית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו