בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על מי ירה הקלע שעל הגג בשכונת זייתון במבצע "עופרת יצוקה"

דובר צה"ל צדק כשקבע שעדות חיילי המכינה על הריגת אשה ושני ילדיה בשכונת זייתון בעזה אחרי שהותר להם לצאת מביתם - אינה נכונה. אבל הוא טעה אם חשב שאפשר להעלים את העובדה שבשכונה זו הרג צה"ל 29 אזרחים בני משפחה אחת. במלאות שנתיים ל"עופרת יצוקה", מביא "הארץ" לראשונה את עדותו של חייל גבעתי שהיה שם

תגובות

שנתיים עברו, והצעיר שמולנו הראה סימנים ברורים של מצוקה. הוא מולל כל הזמן באיזה שרוך, נעץ מבטו בידיו ולא התבונן בנו, בני שיחו. הוא כמעט לחש - וכל זאת רק כשהתחיל לספר על ההתנסות הטראומטית ביותר שלו כחייל.

"שוברים שתיקה" תיאמו את פגישתי עם "אורי" (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) ועם כמה חיילים אחרים שהשתתפו במבצע "עופרת יצוקה", שהשבוע מלאו שנתיים לסיומו. גרעין עדותו תואם את אחד הקטעים הבולטים ב"עדויות המכינה הקדם צבאית על שם רבין" - ושפרסומן במארס 2009 גרר תגובות נזעמות של דובר צה"ל כלפי החיילים, המכינה והעיתונות. "שוברים שתיקה" לא פרסמו את עדותו שלהלן - בשל מדיניותם להישען על שתי עדויות ראייה לפחות של כל מקרה חמור כמו הריגת אזרחים. במהלך השיחה שלי עם אורי הייתי חייבת להיעזר בעדויות שגביתי בעזה מפלסטינים ובממצאי תחקירנים פלסטינים עצמאים - כדי להשלים ובעת הצורך לתקן את התמונה שנתנה עדותו, ושחלקים ממנה מתפרסמים כאן לראשונה.

בבוקר יום ראשון ה-4 בינואר 2009, בשעות הראשונות של הפלישה הקרקעית, כוח של חטיבת גבעתי שאליו השתייך אורי עבר מבית אחד שאותו תפס בשכונת זייתון (מדרום-מזרח לעיר עזה) לבית של שלוש קומות שתפס קודם לכן כוח אחר. וכך סיפר אורי בתשובה לשאלות "הארץ": "בתוך הבית הזה היתה כבר משפחה שתפסו אותה ושמו אותה בחדר אחד. כל הבית כבר חופש. חיפשו בו אמל"חים ודברים. כל הארונות שפוכים, כל המגירות פתוחות והכול על הרצפה וכל החיילים ישנים על מזרונים בסלון. זה הבית שתפסנו. היינו בו כל השבוע הראשון".

"הכינו אותנו להתנגדות מאסיבית, להיכנס ללבנון שוב. לירי נ"ט. אמרו לנו שהולכת להיות התנגדות מאסיבית של גדודים שלמים מאורגנים של חמאס... אמרו שזה לא הולך להיות קל ולא כולם הולכים לחזור. עד שנכנסנו פנימה ההרגשה הייתה שאנחנו הולכים להיכנס ולרוץ בין כדורים. בסוף התברר שאנחנו היינו באזור שפשוט לא היתה בו התנגדות... ההתנגדות בזייתון היתה מהמסגד עצמו. זה אחד הדברים הראשונים שהורדנו עם (דחפורי) די-ניינים כי פשוט ירו עלינו משם".

באיזה שלב אתה מתחיל להבין שחמאס לא לוחם כמו שציפיתם?

"התחלנו להבין כשניסינו לכבוש את המטה הראשון. איך שהתחלנו לירות - הבנתי ששום דבר לא קורה. נשכבנו בתוך אזור, תפסנו כוננות, כשהפלוגה הראשונה התפרצה לתוך שדה, ממש לפני טנצ'ר (כביש סלאח א-דין), עוד בלילה. היא פרצה, ירו, ירו, ירו - לא היתה התנגדות והיא הגיעה למקום הבא. אחר כך הפלוגה הבאה באה, ירו, ירו, ירו ולא היתה התנגדות ואז פלוגה אחרי זה כבר נכנסה לתוך (שכונת) זייתון עצמה ושם כבר היתה טיפה התנגדות ]...[ ביום הראשון, כמה שעות אחרי שבאנו, כבר חטפנו RPG. פתאום בבית עצמו אנחנו מקבלים מודיעין שיש חוליית RPG למטה. ירו RPG, פספסו את הבית שלנו ופגעו בבית לידנו".

באיזו שעה זה היה?

"נראה לי בסביבות הצהריים. קשה לי להגיד אבל היה עוד אור בהיר בחוץ. מציאות הזמן שם התבלבלה לנו".

כשאומרים מודיעין, מה פירוש?

"מישהו עולה בקשר ואומר שיש חוליה".

מי אומר את זה?

"איש חמ"ל (חדר מלחמה) שלנו שיושב (מחוץ לרצועה) והוא מקבל (מידע) מהאזנה לטלפונים, מאנשים שמלשינים. והיו הרבה מזל"טים באוויר שראו הכול. כל אזור עזה מצולם, רואים הכול. קיבלנו את (המידע) ו-10-20 שניות אחר כך חטפנו את ה-RPG, יותר נכון בבית שלידנו. הם הרגו את האבא ופצעו את התינוקת ונשאר האח עם האמא ושתי ילדות ותינוקת פצועה. הם מצאו את עצמם נכנסים לבית שלנו, הם בעצם באו לשכנים".

אז זה היה ביום הראשון, ארבעה בינואר?

"כן. (לבית שהשתלטנו עליו יש) דלת פלדה ויושב שם חייל ומכוון את הנשק לוודא שאף אחד לא נכנס. מישהו פותח את הדלת, נכנסה משפחה שלמה והוא לא יורה בהם. הוא פשוט פתח את הפה (מרוב הלם). הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, נכנס לשוק טוטלי. תוך חצי דקה, (החיילים) מתאפסים ועוצרים אותם, אומרים להם להרים ידיים באוויר, תופסים את הבחור וכופתים אותו. הכניסו את כולם לחדר שהיו בו כל השבויים (בני הבית).

"לאשה היתה ערימה ביד - תינוקת שאיבדה חצי יד מהירי. חובש שלנו לקח וחבש לה מהר את היד. התינוקת היתה כבת שנה וחצי-שנתיים. היה הרבה דם, נקטעו לה שלוש אצבעות וחצי מהזרת. זה לא כזה משנה כי היא מתה אחר כך. העיפו אותם מהבית כמה ימים אחר כך, הם לקחו פנייה לא נכונה וקלע ירה בכל המשפחה".

כולם ישבו ביחד בחדר?

"כן, הגברים ישבו עם הנשים, הגברים ישבו כפותי ידיים ורגליים ופלנלית על העיניים והנשים ישבו בחדר, על מזרנים, יחד עם שומר שישב בדלת והסתכל עליהם. החקש"ב (חוקר שבויים) לקח אותם אחד-אחד למטבח ושאל אותם שאלות. שמעתי כשהוא חקר את האח. הוא לא נגע בהם אפילו. הוא שאל שאלות, צעק טיפה אבל לא נגע בהם".

אתה לא יודע מה הוא שאל?

"לא הבנתי, אני לא מדבר ערבית. בשלב מסוים קיבלנו הוראה להוציא את כולם וזה לקח זמן. ישבנו ושאלנו את עצמנו אם התינוקת תזכור שחמאס הוציאו לה את היד או שזה באשמת צה"ל שחמאס ירו לה על הבית. עניין אותנו איזה בן אדם היא תצא אחר כך. עכשיו, כשהיא מתה, זה אירוני לחשוב על זה".

הם ידעו שהם נפגעו מפצצה פלסטינית?

"אין לי מושג".

לא שאלתם את חוקר השבויים מה הם אומרים או יודעים?

"שאלתי, אבל כמות המידע שהוא מסר לי היתה יחסית מינימלית. הוא הסביר שהגבר הוא אח שלה, לא בעלה. ]...[ בשלב מסוים אמרו לנו להוציא (אותם) מהבית. היו בערך 12. גם זקנים וילדים".

אתה זוכר באיזה יום?

"באמצע השבוע הראשון. כל כך קשה להבדיל יום ולילה כי אתה שומר, לא ישן".

איך דווקא אלה שנפגעו מה-RPG הם אלה שהקלע הרג? אתה משוכנע שהאמא עם התינוקת נהרגה?

"זו שאלה ממש טובה. אני מנסה להיזכר אם היתה עוד תינוקת, אני לא חושב שהיתה עוד תינוקת".

אז בוא נראה מה אתה רואה. כל הנשים יצאו בקבוצה אחת?

"לא ראיתי את היציאה שלהן מהבית, אלא רק ראיתי את המשפחה הספציפית הזאת שהלכה לכיוון הלא נכון כנראה. הבנתי שאמרו להם ללכת ימינה והם הלכו שמאלה, זה מה שאמרו לי. פתאום אני רואה שקלע מבית אחר יורה במשפחה שיוצאת מהבית שלנו".

ראית אותם נופלים מהירי?

"אני רואה אחת נופלת... אני יודע שהם נפגעו כי אחרי זה הם עוד היו שם".

זיהית אותה לפי הבגדים?

"כולם לבשו אותם בגדים".

אז איך אתה משוכנע שזו האשה והתינוקת שטיפלתם בהן?

"אני מנסה להיזכר. אני משוכנע שזו אותה אשה, אבל אני בעצם לא יודע למה אני משוכנע".

מיד אחרי המתקפה, כשהייתי בעזה, ראיינתי אשה בשם מאיסה סמוני: היא היתה עם בעלה ובתה התינוקת בבית ואיל סמוני, בשכונת זייתון, הבית שבו, ב-4 בינואר, חיילי גבעתי ריכזו כמאה מבני המשפחה המורחבת. למרות זאת, ב-5 בינואר נורו על הבית טילים - שכיום ידוע שזה היה בהוראת המח"ט של החיילים, אילן מלכא, שנחקר במצ"ח על הריגת 21 אזרחים. הוא ראה בצילום מזל"ט אנשים מחוץ לבניין עם מה שפירש כנשק, ונתן הוראה לירות בהם. כל שעשו היה לעקור קורות עץ מאיזה צריף כדי להבעיר אש, לאפות לחם ולהכין תה. הם חשו בטוחים כי במרחק 80 מטר היו החיילים שריכזו אותם בבית אחד. בעלה של מאיסה נהרג באותה הפגזה. בתה התינוקת ג'ומאנה, בת שנה, איבדה שלוש אצבעות.

מאיסה סיפרה לי שהיא, יחד עם אחי בעלה מוסא וניצולים אחרים נחלצו מבין הגופות בבית המופגז וחיפשו מחסה בבית הדוד אסעד סמוני. הם לא ידעו שאתם שם. היא גם סיפרה לי שחייל חובש טיפל בתינוקת שלה ובה, אך לא במוסא. לא יכול להיות שאלו שני מקרים זהים.

"את מעלה בי ספקות".

לא RPG, טילים צה"ליים

שעות השינה המעטות, הלחץ והמתח, המידע החלקי שקיבלו החיילים ממפקדיהם - הולידו את עדות הראייה המשובשת של "אורי", שבמשך שנתיים התאבל על תינוקת שפציעתה נגעה ללבו. עדותו התגלגלה לעדות השמיעה של אחד מחיילי המכינה ולפיה, "מפקד המחלקה שיחרר את המשפחה ואמר להם לקחת ימינה. אמא אחת ושני ילדים לא הבינו ולקחו שמאלה. ושכחו להודיע לקלע שעל הגג לנצור את האש והוא, אפשר להגיד שהוא פעל כמו שצריך, כמו שנתנו את ההוראות. הקלע רואה אשה וילדים מתקרבים אליו מעבר לקווים שמשם אמרו לו שאף אחד לא מתקרב. הוא ירה בהם ישר. בכל אופן מה שקרה הוא שבסופו של דבר הוא הרג אותם" ("הארץ", 18 במארס 2009).

בעת פרסום עדויות המכינה כבר הייתי כמעט חודשיים ברצועת עזה, גובה עדויות ניצולים. כעיתונאים אחרים, נתבקשתי "לחפש" את האם וילדיה שנהרגו. תחקירן "בצלם" מוחמד סובוח ואני התקשינו למצוא הרוגים שיתאימו לתיאור הנ"ל של חיילי המכינה - שמבין שפע העדויות והווידויים זכה להבלטה תקשורתית בשל חומרתו. ידעתי והתחלתי לכתוב על אזרחים אחרים שחיילי צה"ל הרגו מטווח קצר בשכונת זייתון, אך "אם ושני ילדים" לא היו ביניהם. עד שראיינתי את אורי - כמעט שנתיים לאחר מכן - לא יכולתי לדעת שמדובר באותה מאיסה שחלק מעדותה פרסמתי ב-11 במארס 2009, שבוע לפני שהתפרסמו עדויות המכינה. ("בצלם" פרסם באתרו את עדותה המלאה עוד בעיצומה של המתקפה).

לא פלא שדובר צה"ל הוציא ב-30 במארס את ההודעה הבאה (על סמך חקירת חיילי המכינה): "נמצא כי באירוע המדובר לא בוצע ירי כלפי האשה והילדים ששוחררו ]...[ למעשה, בוצע ירי לכיוון אחר מזה בו נעו האזרחים, לעבר שני גברים חשודים, אשר בינם לבין האזרחים לא היה כל קשר או מגע".

מחוץ לטעות הזיהוי החמורה, לאורי היו עוד טעויות: מה שהתפוצץ כמה עשרות מטרים מהבסיס הצבאי המאולתר שלו לא היה RPG פלסטיני כי אם טילים ישראליים שנורו מהאוויר. המידע שקיבלו החיילים מהחמ"ל היה מוטעה מלכתחילה. זה גם קרה ביום שני ולא, כפי שזכר, ביום ראשון. האשה והתינוקת שטופלה לא יצאו מהבית "באמצע השבוע" אלא כעבור כמה שעות לאחר פציעתן.

אבל גם חקירת צה"ל היתה רחוקה מלדייק: "החשוד" שנורה היה האזרח איאד סמוני, והיה לו גם היה קשר ישיר לאזרחים שהוצאו מתוך הבית. הוא היה בין בני המשפחה שאורי מצא בבית - אזוקים וקשורי עיניים. הוא גם יצא אזוק מהבית.

ליהודים יש לב זהב

שוחחתי עם עימאד סמוני, אחיו של איאד, ב-4 במאי 2009 בעזה. עדותו מתפרסמת כאן לראשונה (אם כי רק בחלקה): "(ביום ראשון ה-4 בינואר) ברחנו (בשל ההפצצות) לבית אסעד סמוני דודי, בית בטון... ותוך חמש דקות הצבא אצלנו, דורשים שנפתח. אם לא - ?נפוצץ את הבית'. פתחנו דלת, דרשו שנרים חולצות. אני יודע עברית, אמרתי לבני המשפחה לא לדאוג כי ליהודים יש לב יותר טוב משלנו, עבדתי אצלם עשר שנים. קשרו אותנו, את הגברים, שבעה או שמונה אחי ובני דודי. ידיים מאחור. והנשים באותו חדר. היינו 46 נפשות. יחד עם ילדים.

"החיילים מתחלפים ביניהם, עשו מהבית אכסניה שלהם... ושניים שומרים עלינו. ולי כואב נורא - האצבעות התנפחו (מהאזיקים). החייל ניסה לפתוח - לא הצליח. רק הידק את האזיק. אשתי בכתה, שכואב לי. והוא הביא מספרים וחתך בתוך הבשר כדי ש(האזיק) ייפתח. אשתי בוכה. ואני גבר, אמרתי להם - אל תבכו, והוא הביא אזיק פלסטיק חדש. נשארנו כך מיום ראשון לשני - האשה הולכת לבית שימוש - והחייל הולך אתה, כך עם הילד. אנחנו לא ישנים. מרוב פחד. אשתי מחזיקה את הכוס ומשקה אותי.

"ביום השני הפגיזו את בית ואיל - מרחק 200 מטר מאתנו. אז עוד לא ידענו מה קורה. מי בא אלינו? באה מאיסה אשתו של תאופיק (הבן של אחותי), עם הבת הקטנה, ומוסא ושלוש בנות קטנות - ובאו אצלי, חשבו שאין צבא אצלי. הצבא תפס אותם והם נכנסו. אני קשור, ואחת הילדות צועקת ?אמא מתה'. שאלתי מי זו? לא ראיתי, עיני קשורות, ואשתי אמרה לי ?זו בת אחותך, רבאב'. בא מוסא, בן רבאב, עם מאיסה גיסתו והילדים, ואמר לי שכל המשפחה מתה. השתגעתי, כולם מתו. לא ידעתי כלום. אנחנו קשורים. הבנות שלנו שבכו התחילו לצרוח. והחיילים לא יכולים לשלוט על זה. אמרו: נוציא את כולכם מפה, חוץ משניים. זה היה בשעה עשר (בבוקר, 5 בינואר) בערך".

למרות תחינותיהם לצאת עם כולם, החיילים החזיקו בבית את עימאד ואת מוסא, שנותרו אזוקים וקשורי עיניים, מבועתים ומבודדים עם אבלם ופחדיהם, עד יום רביעי ה-7 בינואר. אז הם שוחררו ונדרשו לצעוד כשידיהם האזוקות מורמות ומחזיקות בסמרטוט לבן. בדרך, סיפר עימאד סמוני: "ראינו דחפור שהורס ודורס, הגענו לרחוב סלאח א-דין. מוסא אומר לי ?יש אדם הרוג. אח שלך'. אני מסתכל, וזה איאד - שהיה אתי בבית קודם, והוציאו אותו, ראיתי את הרגלים שלו מרוסקות ]...[ (אחר כך התברר לי (ש)איאד יצא עם כולם (ביום שני), הוא הרים את הסמרטוט הלבן עם משפחתו, אולי היה לו טלפון סלולרי, וירו על רגלו. הוא צעק לאשתו ולאשתי שירימו אותו, ואז החיילים ירו לעברן, או כיוונו את הרובים. הן אמרו לו תזחל, תזחל, כי רק נפצע קצת ברגל. ואז מרחוק ירו עליו, והלכה הרגל השנייה... הוא שתת דם שלושה ימים ומת. שכנים שעברו - לא נתנו להם להציל אותו".

גם דו"ח גולדסטון מתייחס בפרוטרוט להריגת איאד א-סמוני, שידיו - כמו ידי שאר הגברים - היו עדיין אזוקות באזיקוני פלסטיק לבנים כשצוות סהר אדום אסף את גופתו ארבעה ימים לאחר מכן. מבדיקה של המרכז הפלסטיני לזכויות האדם, בעודם צועדים וידיהם אזוקות ומורמות הטלפון הנייד בכיסו של בן דודו של איאד סמוני - צילצל. איאד ניסה לקחת את הטלפון מכיס בן דודו - ואז ירה בו הקלע שעל הגג.

אורי, מצדו, שמח לשמוע שהתינוקת ג'ומאנה ואמה - בחיים.

כך נהרגו 26 בני משפחת סמוני

ביומיים הראשונים של המתקפה הקרקעית של צה"ל ברצועת עזה בתחילת 2009 נהרגו 26 בני משפחת סמוני משכונת זייתון בעזה. מעדויות וממצאים שאספו "הארץ", "בצלם" והמרכז הפלסטיני לזכויות אדם עולה השתלשלות העניינים הבאה:

3 ינואר, לילה: חיילי גבעתי משתלטים על השכונה אחרי שבוע של הפצצות אוויריות.

4 ינואר, 5 וחצי בבוקר: חיילי גבעתי הורגים את נידאל סמוני, בן 33, שיצא מביתו בניסיון לחלץ שני פצועים, עוברי אורח.

6 בבוקר: חיילים פורצים לבית עטייה סמוני, בן 46, הורגים אותו ופוצעים את בנו אחמד, בן 4, שמדמם למוות.

6 וחצי: חיילים משתלטים על בית אסעד סמוני שבמזרח השכונה, ומחזיקים בו כמה עשרות בני אדם, בהם עימאד ואיאד סמוני. כאן מוצב החייל "אורי". בני משפחה הגרים בפחונים בורחים לבית בטון של טלאל סמוני.

10, מערב השכונה: חיילים משתלטים על בית רשאד סמוני, כדי להפכו למפקדה. מן וליד, בן 17, נבהל כשהוא רואה אותם ובורח. הוא נורה ונהרג.

11-12, מערב השכונה: חיילים הופכים את בית טלאל סמוני לעמדה צבאית, מפנים את יושביו, ומרכזים כמאה איש בבית ואיל סמוני שממול לעמדה שבבית טלאל.

5 ינואר, 6 בבוקר: אשה וילד יוצאים מבית ואיל סמוני להביא מים מבאר סמוכה. חיילים בעמדה בבית טלאל מתבוננים בהם. מיד אחר כך יוצאים כמה גברים מבית ואיל, לחפש עצים לבעירה. בחמ"ל, מח"ט גבעתי אילן מלכא מתבונן בתצלומי המזל"ט, ומסיק שמדובר בחוליית מחבלים. הוא מורה לירות לעברם טיל מכלי טיס. נהרג אדם אחד ונפצעים שלושה. הפצועים נכנסים לבית ואחרי דקות נוחתים על הבית עוד שני טילים. 20 נהרגים, בהם תאופיק סמוני, 30 נפצעים, בהם מאיסה אשתו והתינוקת ג'ומאנה. 10 שיירות של פצועים הולכות לעבר רחוב סלאח א-דין. מאיסה עם בתה, אחי בעלה מוסא ואחיותיו הקטנות נכנסים לבית אסעד סמוני. החובש מטפל בתינוקת ובאם.

צהרים: החיילים בעמדה בבית אסעד סמוני מאפשרים לכל בני המשפחה המוחזקים בו לצאת - בהם מאיסה ובתה. הגברים אזוקים. כשהם מגיעים לרחוב סלאח א-דין חייל יורה על איאד סמוני, שניסה לשלוף טלפון סלולרי, ופוצע אותו. חיילים לא מאפשרים לבני המשפחה לחלצו, והוא מדמם למוות. (שלושה בני משפחה נוספים נהרגו בימים אחרים).

חייל צה"ל אחר הסביר ל"הארץ" כי בזמן המבצע, כל אדם שנמצא באזור שהיה אמור להיות מפונה מתושבים נחשב חשוד מראש. שימוש בטלפון סלולרי הוגדר כהעברת מידע למחבלים. תושבים בשכונת זייתון סיפרו שחיילים הזהירו אותם שלא לפנות פצועים.



מאיסה סמוני ובתה. ''אורי'' חשב שנהרגו


חיילי צה''ל ב''עופרת יצוקה''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו