בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יונה אברושמי היום; יגאל עמיר מחר

הרוצחים אינם לבד

תגובות

לגמרי לא בטוח שניתן להגדיר את רצח אמיל גרינצווייג כרצח הפוליטי הראשון בישראל, הוא בוודאי לא האחרון. רק השבוע הזהיר מפכ"ל המשטרה היוצא מפני הרצח הפוליטי הבא, וידו של המפכ"ל הנכנס חייבת להיות נטויה.

עוד דברי האזהרה נשמעים, וכבר למחרת משתחרר הרוצח יונה אברושמי מכלאו, כאילו כדי לאותת: יש תקווה לרוצחים מהסוג הזה, במוקדם או במאוחר יחזרו הביתה; וכבר אתמול מתמנה מיכאל בן ארי לשופט בוועדה לחקירת ארגוני השמאל - עם ישראל חי, מאיר כהנא חי.

כל רצח הוא רצח, נלאינו מלומר, אך רצח ממניעים אידיאולוגיים מסוכן וממאיר שבעתיים, ועל כן מחייב הרתעה כפולה ומכופלת - ראו והתייראו. שאלמלא כן, תימלא הארץ אותם, כי גאתה ההסתה, ושפלה עד מאוד. לא רק אנשים רוצים לסלק מהדרך, רוצים לסלק את הדרך עצמה.

אך אצלנו, פעמוני האזעקה אינם מצלצלים עוד כבעבר, והאורות האדומים הועמו; אצלנו מתרגלים, כי היו דברים מעולם: הרוצחים והמחבלים מ"המחתרת היהודית", לדוגמה, עשו זמן קצר בלבד מאחורי סורג ובריח, שדולת הימין הלאומני לא נחה ולא שקטה עד שקורא להם דרור. הם קיבלו חנינה, למרות שלא כולם הביעו חרטה על מעשיהם.

מזלו של אברושמי לא שיחק לו באותה מידה של חסד ורחמים, ואף של הזדהות פורתא. ראשי יש"ע לא התלהבו לפרוש עליו את חסותם, לאמץ אותו אל חיקם, את מי שלא גדל וצמח בערוגותיהם. הציונות הדתית המתנחלת לא הכירה בו כחניך מבית מדרשה, לא ראתה בו עצם מעצמה. אברושמי, בעיניה, הוא ממזר מזרחי. ח"כ בן ארי, לעומתו, הוא בן חוקי שלה.

במובן זה צדק אברהם בורג, שבעצמו נפצע מרסיסי הרימון בהפגנת "שלום עכשיו" לפני 28 שנה: "פושעים כבדים ממנו השתחררו מאז בשל לחצים פוליטיים ואילוצים קואליציוניים", אמר אתמול. אבל טעה אברום בקלות דעתו: "אני שמח על שחרורו", הוסיף ואמר.

לשמחה מה זו עושה, שהיא גרועה במקרה זה משמחה לאיד; מה יש כאן לשמוח. היה מאוד מצער להיוודע, במפתיע, שלאברושמי נפתחו השערים ונסגרו אחריו, והוא בחוץ. אפילו התנהגותו הרעה כאסיר לא הצדיקה שחרור מוקדם, גם לא החרטה שהביע בשעתו בחצי פה וברבע לב.

אם אברושמי משתחרר היום, אז למה שיגאל עמיר לא ישתחרר מחר או בעוד עשר שנים; עצם המחשבה מעבירה צמרמורת. ולרוצחו של יצחק רבין יימצאו כעבור זמן יותר מליצים וממליצים, זה כבר ברור, הרי במרוצת השנים הוא אוסף לו עוד ועוד מתרצים ואף מעריצים. והרוח הרעה לא סרה, היא רק מתעצמת, ועוד תפיל חללים.

גם עמיר וגם אברושמי פעלו לבדם, זה ירה לבדו באקדחו, וזה לבדו השליך את הרימון. אך לא לבדם נכחו בזירת הפשע. לא הם שסימנו את המטרות.

ומאז, ועד עצם היום הזה, מתהלכים המסמנים בינינו, לא רק שלא נשפטו ולא נכלאו, גם לא זומנו לחקירה. פחד המסיתים נפל על השב"כ, שנרתע מלהתעסק עם רבנים, מוציאי דין מוסר ורודף.

אנחנו חבריו של אמיל, ויכולנו לעמוד שם במקומו. אך לא לנו שמורה הזכות לסלוח, לשכוח, לשלוח רוצח לחופשי. וספק רב הוא בעיני אם הזכות הזאת שמורה למישהו אחר.



יונה אברושמי בצאתו מכלא הדרים, אתמול


אמיל גרינצוויג, שני מימין, בהפגנה שבה נרצח ב-1983



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו