בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאחר לכתו של חוסני מובארק ממצרים, התקיפה באיראן מתרחקת

מצרים היתה מדינת מפתח בציר הסוני שהתייצב לצד ישראל וארה"ב נגד אחמדינג'אד. יורשיו יהיו קשובים יותר לעולם הערבי

תגובות

רוב אזרחי ישראל נולדו או עלו לארץ בתקופת שלטונו של חוסני מובארק במצרים, ולא הכירו בחייהם מציאות שונה. זו משמעותה של היציבות, שמובארק העניק לראיית העולם של הישראלים. בכל התהפוכות שעברו על המזרח התיכון בשלושת העשורים האחרונים, המשטר המצרי הצטייר כסלע איתן. מנהיגי ישראל ידעו שהאגף השמאלי שלהם מאובטח, כשיצאו למלחמות, בנו התנחלויות וניהלו שיחות שלום בחזיתות האחרות. החריקות ביחסי ירושלים וקהיר, מרגיזות ככל שהיו, לא ערערו את יסודות הברית האסטרטגית שנוצרה בהסכם השלום הישראלי-מצרי.

התפטרות מובארק אחרי 18 ימי הפגנות בערי מצרים, מכניסה את האזור בכלל ואת ישראל בפרט לעידן חדש של חוסר ודאות. כהונתו הממושכת של הראיס המצרי לא חרגה מהנורמות המקובלות במזרח התיכון. חאפז אסד הנהיג את סוריה 30 שנה, כמו מובארק במצרים; המלך חוסיין ויאסר ערפאת כיהנו יותר מ-40 שנה. ואולם, כשירדו מהבמה, ירושתם היתה מובטחת. חוסיין ואסד המליכו את בניהם אחריהם, ואת ערפאת החליף סגנו הוותיק מחמוד עבאס. זו הסיבה שחילופי הדורות בירדן, בסוריה וברשות הפלסטינית התקבלו בטבעיות ולא עוררו דאגה מיוחדת בישראל. מה שצפוי וידוע, לא מפחיד.

לא זה המצב במצרים. מובארק גורש מכסאו בחיפזון, לפני שהספיק להכין את אחד מאנשי חצרו או את בנו לירושת הנשיאות. מפקדי הצבא שקיבלו מידיו את סמכויות השלטון, מבקשים להרגיע את הציבור במצרים ואת הקהילה הבינלאומית בהבטחות שאינם מתכוונים להקים חונטה חדשה בקהיר, אלא למסור את האחריות לידיים אזרחיות ולהוביל לבחירות. אבל לאיש, גם לא לגנרלים במועצה הצבאית העליונה של מצרים, אין מושג איך ומתי יסתיימו חילופי השלטון. הניסיון ההיסטורי מלמד, שאחרי מהפכות נדרשות כמה שנים של מאבקי כוח פנימיים עד שהמשטר החדש מתייצב.

חוסר הוודאות הזה מדאיג את ראש הממשלה, בנימין נתניהו. תגובותיו בימים הראשונים למהפכה הקרינו חרדה עמוקה מהתמוטטות השלום עם מצרים. הוא ניסה לעכב ככל יכולתו את נפילת מובארק, ללא הועיל, ואתמול בירך על הודעת הצבא המצרי, לפיה כל ההסכמים הבינלאומיים יכובדו, ובכללם השלום עם ישראל.

נתניהו פוחד שמצרים תיהפך לרפובליקה איסלאמית עוינת לישראל, מין איראן חדשה והרבה יותר קרובה. הוא מקווה שזה לא יקרה, ומצרים תתייצב במקום שבו נמצאת היום טורקיה: שמירת היחסים הפורמליים עם ישראל, השגרירויות וקווי התעופה וקשרי המסחר, זאת בצד ביקורת חריפה על ההתנהגות הישראלית כלפי הפלסטינים. התרחיש הכי טוב בראייתו, גם אם הפחות סביר, הוא שמצרים תהיה כמו טורקיה לפני עידן ארדואן - מדינה פרו-אמריקאית בשליטת הצבא.

נתניהו חלק עם מובארק את החשש המשותף מהתחזקות איראן. מצרים היתה מדינת מפתח בציר הסוני, "המתון", שהתייצב לצד ישראל וארה"ב נגד מחמוד אחמדינג'אד ובעלי בריתו בלבנון, בסוריה ובעזה. נפילת המשטר בקהיר לא משנה את ההיגיון האסטרטגי הזה. המהפכנים בכיכר א-תחריר ביטאו גאווה לאומית מצרית, ולא הערצה למהפכה האיסלאמית באיראן. מי שיירש את מובארק ירצה להמשיך בקו הזה, ואפילו לחזק את הלאומנות המצרית, ולא להפוך את מצרים לגרורה של שליטי טהראן.

זה לא אומר, שיורשי מובארק יעודדו את ישראל לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים. להפך: הם יהיו קשובים לדעת הקהל בעולם הערבי, שמתנגדת למלחמת-מנע באיראן. ישראל תתקשה לפעול הרחק במזרח, כשאינה יכולה לסמוך על הסכמה שקטה לפעולתה ממערב. בלי מובארק, אין תקיפה ישראלית באיראן. מחליפיו יחששו מזעם ההמון, אם ייראו כמשת"פים של מבצע כזה.

מי שמתנגדים לתקיפה, או שחוששים מתוצאותיה למרות שהם כאילו בעד - כמו נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק - זכו עכשיו לתירוץ האולטימטיבי. רצינו לתקוף את איראן, הם יכתבו בזכרונותיהם, אבל לא יכולנו בגלל המהפכה במצרים. כמו שאולמרט מספר איך עשה כמעט-שלום, הם יספרו איך עשו כמעט-מלחמה. בהליכתו, מובארק מנע את מלחמת-המנע הישראלית. זו היתה, כנראה, תרומתו האחרונה ליציבות האזורית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו