בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להידבר עם רודני העולם הערבי - כן, להתחנף - לאו דווקא

תגובות

כאשר הכנסת מתמחה ברדיפת חברי הכנסת הערבים שבתוכה, עיתון זה רואה לעצמו חובה להתייצב לימינם. מסכימים אתם או חולקים עליהם - אף פעם לא מיותר להזכיר, שהם נבחרי ציבור לכל דבר, את מושבם קנו בזכות ולא בחסד, וכל זכויותיהם שמורות להם במלואן; אסור לגעת. בכנסת הם יושבים כשווים בין שווים, גם כאשר הם מקוממים מישהו מישראל ביתנו, שהיא גם ביתם. מעת לעת יוצאים הח"כים האלה למפגשים עם העולם הערבי ומנהיגיו, ואגב-כך מעוררים עליהם רוגז, שאין לו הצדקה. אדרבא, שייסעו להם, שייפגשו וישוחחו - שום דבר רע לא יקרה; ואולי, מי יודע, יצמח פעם משהו טוב. זכורים היטב מסעותיהם לסוריה וללבנון, וזכור במיוחד המסע ללוב לפני כשנה.

כמה ממנהיגי ערב אינם מוכרים כחסידי אומות עולם. יש ביניהם לא מעט עריצים, ולא היה צורך בהתקוממויות העממיות האחרונות כדי לתהות על קנקנם, לחשוף אותם במערומיהם הדוחים. אפילו עם טיפוסים מפוקפקים כאלה מותר להיפגש, אם נשקף סיכוי לתועלת כלשהי. השבוע נפגש שר החוץ הגרמני עם אחמדינג'אד, בניסיון לשחרר שני אזרחים גרמנים מהכלא האיראני; הניסיון הצליח. השר ספג ביקורת מבית, אך הוא עשה את המעשה הנכון. אין ברירה, לפעמים, וחייבים לבוא במגע עם מצורעים כדי להציל אנשים מידם.

להידבר - כן, להתחנף - לאו דווקא. אין סיבה לכרכורי מה-יפית לפני בשאר אסד, בוודאי לא לפני מועמר קדאפי. ולא בגלל יחסם לישראל, שהוא נתון המחייב שינוי, כי אם בגלל יחסם לבני עמם; והיחס הזה בהכרח יגונה. אמת, אורחים אינם אמורים לסטור על לחיים של מארחים, אך הם גם אינם אמורים לנשק אותן באחווה נפעמת, לקשור כתרים לראשו של האח האבוד - "מלך המלכים של אפריקה".

גם סוריה, גם לוב, הן מדינות חשוכות, תמיד היו. מדובר במשטרים שמשליכים מתנגדים פוליטיים לבתי סוהר ואף למרתפי עינויים, שמדכאים באגרוף ברזל כל דעה שאינה דעת השלטון. מרידות שפורצות פה ושם, תיכף ומיד נמחצות ומסתיימות במרחץ דמים כמו בעיר חמה, לדוגמה, לפני 30 שנה.

לכן, גם כאשר מוזמנים לדמשק או לטריפולי, ומקפידים על נימוסים טובים, בכל זאת אפשר לומר משהו קצת יותר ברור בזכות הדמוקרטיה ובגנות הדיקטטורה. אחמד טיבי, מוחמד ברכה, ג'מאל זחלקה וחבריהם יודעים ללמד סנגוריה או קטגוריה כשהם באמת רוצים. אין חלקם וסגנונם עם הביישנים. היתה זאת חנין זועבי לבדה, שהעזה לסנוט בפניו של הקולונל ולקלקל את המסיבה. היום, בדיעבד, לא בטוח שהיו מתחרים ביניהם על תפקיד המוציא והמביא בביקור ההוא בלוב.

זאת לא רק האכזריות, זאת גם השחיתות, וברוב המקרים הן מופיעות ביחד ככלים שלובים. האם רק השבוע למדנו להכיר את ריקבונה של משפחת קדאפי, כאשר הכל נשאר במשפחה ונספג בה, כאשר כל העושר הלאומי שמור לה, להנאתה ולשעשועיה? האם לא עקבנו כל השנים אחר שמונת ילדיו של השליט, שקיימו אורח חיים פרוע ואלים, נהנתני ונצלני, על חשבון קופת הנפט הציבורית? עם ילדים כאלה, אומה שלמה יכולה להיחנק. קדאפי הוא לא בדיוק הטיפוס, שלעפר רגליו צריך להתאבק.

עכשיו הוא טובח באזרחיו בלי אבחנה, שכירי חרב מבצעים בשמו פשעים נגד האנושות, וכבר אלפים שילמו את מחיר טירופו, כי בשיגעון ינהג.

חיכינו בימים האחרונים לתגובה לא-ציונית אך הולמת מפי ראשי הציבור הערבי בארץ. היא התמהמהה משום מה ולא באה מיוזמתם, ומשנאלצו החברים להשיב על שאלות עיתונאים, היתה השפה רפה שלא כרגיל. זה חבל מאוד: בפעם הבאה, כשנצביע יחד על נגעיה של הדמוקרטיה הישראלית, כשנמחה על עוולות הכיבוש בשטחים ונוקיע אותם, יישמע הקול חלול משהו; אמנם תקיף, אך פחות תקף.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו