בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היציבות ביחסים עם מצרים תימשך, הידידות בסכנה

רה"מ החדש של מצרים אינו אוהב את הסכם השלום עם ישראל, ונראה כי כל שלטון חדש יהיה ידידותי פחות מזה של מובארק

תגובות

אירועי הימים האחרונים במצרים ממחישים שהמהפכה שם טרם הושלמה. ההתקוממות העממית אמנם הצליחה להדיח מהשלטון את הנשיא חוסני מובארק, ולהביא לסילוקם של רוב הבכירים שפעלו סביבו, אך הצעירים שהובילו את ההפגנות בכיכר א-תחריר אינם יודעים מנוח.

כמנהגם בכל שבוע, גם ביום שישי האחרון הפגינו עשרות אלפים בכיכר, הפעם בדרישה לסגור את מנגנון "אמן א-דולה", האחראי לביטחון המדינה. אתמול כבר השתלטו עשרות צעירים על מטה הארגון בקהיר, שהטיל את אימתו על הציבור המצרי. המפגינים חוששים שבכיריו עוסקים שם בהשמדת ראיות, הנוגעות למעורבותם בעינויים ופגיעה בזכויות האדם.

שלשום הופיע בכיכר ראש הממשלה החדש, עיסאם שרף, הבכיר הראשון שבא לדבר עם ההמונים. שרף, שכיהן בעבר כשר התחבורה בממשלתו של אחמד נזיף, והתפטר כעבור שנתיים במחאה על השחיתות בצמרת, יודע שהסמכות השלטונית במצרים נמצאת אמנם בידי הצבא, אך הכוח עדיין בידי הדור הצעיר, שהצליח לשנות את המציאות הפוליטית במדינה. הוא הרגיע את הקהל והרבה לשבח את הצעירים על הישגיהם.

שרף מעולם לא היה אוהד גדול של הסכם השלום עם ישראל. הוא התנגד לנורמליזציה של היחסים, כל עוד הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נפתר. אולם שרף, שבעצמו הוביל כמה מההפגנות נגד המשטר בימים הסוערים של תחילת פברואר, יכול להוות כעת גם גורם מייצב. הוא צפוי לזכות באמונו של הציבור המצרי ובעיקר של הצעירים, שאינם רואים בו חלק מהמשטר הישן והמושחת.

המועמד המוביל בבחירות לנשיאות הוא ככל הנראה מזכ"ל הליגה הערבית, עאמר מוסא. בסקר (שמהימנותו אמנם אינה ברורה), שהתפרסם ביום חמישי שעבר באתר האינטרנט של העיתון אל-אהרם, הוביל מוסא בפער ניכר על מוחמד אל-בראדעי, לשעבר ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

גם מוסא, כמו שרף, אינו נחשב לידיד ישראל. ככל הנראה ישראל תיאלץ להשלים עם המצב שבו כל שלטון במצרים יהיה פחות ידידותי מזה של מובארק. מנגד, מוסא עשוי להפוך לנשיא הראשון במצרים שנהנה מתמיכה עממית אמיתית, וגם הוא אינו צפוי לפגוע בהסכמי השלום. למרות ביקורתו הקבועה על ישראל, הוא מודע היטב לצורך לשמור על יחסים סבירים עמה.

עד שתתבהר התמונה ויתקיימו הבחירות, הרושם המתקבל - בישראל כמו בקהילה הבינלאומית - הוא שהפילדמרשל טנטאווי נותר הכתובת השלטונית העיקרית בקהיר. המשימה העומדת לנגד עיני טנטאווי והגנרלים, היא להעביר את מצרים בשלום דרך תקופת הביניים, שבסופה יש לקוות שישתרר בה שלטון אזרחי-דמוקרטי.

הצבא מתמרן כעת בין הממסד שהוא מכיר לבין הרחוב המצרי, כגורם חדש שאי אפשר להתעלם ממנו. הציבור רשם, כמובן, הישגים עצומים בחודש וחצי האחרונים, אבל חזונו באשר להמשך לא ברור. הגנרלים נראים כמי שמתקדמים בכל פעם צעד ואז עוצרים כדי לברר עם הציבור אם אכן פעלו נכון.

הדחת מובארק לא שינתה, לפחות בשלב זה, את מעמדו של הצבא כעמוד השדרה של האחדות הלאומית ושל המדינה המצרית - ולפי שעה נראה גם שלמארגני המחאה אין עניין מיידי בכך. הביקורת הפומבית על הצבא זניחה.

האחים המוסלמים עדיין נתפשים כגוף המאורגן ביותר באופוזיציה, שהיערכותו לבחירות תבטיח לו הישג משמעותי בהן, אם אכן יתקיימו בקרוב. מנגד, הסיכון שהשלטון ייפול לידי האחים, שמובלט בניתוחים בישראל, נתפש בקהיר כשולי יחסית. רבים בקהיר סבורים שלבסוף יקבלו האחים המוסלמים מעמד דומה למדי לזה של המפלגות החרדיות בישראל: השפעה ניכרת על הממשלה, אך לא הובלתה. בכירים בחמאס אף התבטאו באחרונה כי האחים המצרים למדו מניסיונה של האחות הקטנה, הפלסטינית וייזהרו מלחתור לשליטה, מהלך שהכניס את החמאס גם למלכוד לא קטן ברצועת עזה.

אחת הנקודות המשמעותיות, שדומה כי אינה מקבלת עדיין משקל מספיק בהסתכלות מישראל, נוגעת לשינוי הדורי שמבשרת המהפכה המצרית, בקהיר ואולי בעולם הערבי כולו. זו לא רק העובדה שהצעירים הם שהובילו את המחאה בכיכר תחריר. התחושה המוצדקת, שלפיה הממסד המצרי נשלט בידי הקשישים, היתה סיבה מרכזית למהפכה. כעת, ניכרים סימנים ראשונים שהדור המבוגר נדרש לוותר על חלק מאחיזתו לטובת הדור הצעיר, ממשרדי הממשלה ועד לאחים המוסלמים.

מעל לכל, בשיחות של זרים, ובהם ישראלים, עם מצרים, בולטת הגאווה הלאומית על האירועים מאז סוף ינואר. אפילו שרים מצרים התבטאו כי הם גאים במעשי נכדיהם, שהיו שותפים למחאה. אף ששום דבר לא הושלם בסיפור הזה, מצרים שוב מרגישה כמדינה גדולה - וכמי שיכולה, אחרי עשור של ירידה תלולה במעמדה, לחזור ולהראות את הדרך לעולם הערבי כולו.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו