בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שב"חית | שלום, מדברת הישות

על דרכים עוקפות בקהיר בדרך לספר מה נורמלי ומה לא. ותודה לאלו שלימדו אותי שיש כיבוש ישראלי

תגובות

בקהיר גיליתי סוף סוף שישראל היא מדינה כובשת. התודה לכל אותם אנשים שסירבו להיפגש עם עיתונאית ישראלית. כך גם הפכה שהות של שלושה שבועות בקהיר המהפכנית להרפתקה של חיפוש אחר דרכים עוקפות, לא בלי תסכול מקצועי רב.

יש שמסרבים להיפגש מטעמים עקרוניים. הללו נחלקים לשני סוגים. יש אלה שדוחים את עצם קיומה של מדינת ישראל, שלטעמם פגישה עם אזרחית ישראלית (יהודייה) תהיה מעין קבלה או הסכמה או השלמה עם קיומה. ככל שישראל היא יותר מופשטת ואינה מורכבת מבני אדם ממשיים ושונים, כך קל יותר לראותה כמבצר צלבני שגורל אחד יאה לו.

כך התנהלה שיחת טלפון עם מישהו שלהערכתי משתייך לסוג זה. אני: "שלום, קיבלתי את מספר הטלפון שלך מעיתונאי X". הוא: "בבקשה, אני לרשותך". אני: "שמי כך וכך, אני גרה ברמאללה כך וכך שנים וכותבת לעיתון ?הארץ'". הוא: "לא, אני לא מקיים קשר עם הישות הציונית" (או משהו בסגנון הזה). הוא היה מנומס, אבל נחרץ. והוא לא מהאחים המוסלמים (כמה מהם התפלאו אפילו על עצם בקשתי להיפגש אתם, שהפנו אליהם גורמים שלישיים). הוא מן הסתם לא ניחש ששמו המלא יתנוסס בסופו של דבר ב"הארץ", בכתבה מתורגמת פרי עטו של ברנר אנרי-לוי.

מובן שיש לכוס גם חצי מלא: יהודי מוחרם רק אם הוא מהזן היישותי. ואני תוהה: האם מותר למצרי להתראיין לעיתונאי פלסטיני אזרח ישראל שכותב ב"הארץ", או שמא עצם הכתיבה בעיתון זה הופכת אותו ליישותי?

ויש אלה שמתנגדים לכל יחסים נורמליים, כדי שאזרחי ישראל יבינו שהמצרים אינם מקבלים כמובנת מאליה את הנוכחות התוקפנית של ישראל באזור. הדגש הוא על ה"תוקפנית", לא על הנוכחות. בעיקר הם חושבים שדחיית כל קשר רגיל עם אזרחים ישראלים תגרום להם לקלוט שיש משהו לא נורמלי בשליטה הזרה על העם הפלסטיני וכל מה שכרוך בה: גזל אדמות, מצור על עזה, הפצצות, הרג ופציעה של אזרחים, אי-הכרה באחריות ישראל לקיומם של פליטים פלסטינים.

עמדה זו כוללת גם איסור-עצמי על כניסה לארץ-הקודש דרך מעברי גבול שבשליטה ישראלית. כך שההחרמה כוללת גם את הפלסטינים. אחרי 2005, ובייחוד אחרי 2007, הכניסה לעזה הוכשרה, אבל את המגבלות מטילות הרשויות המצריות. ההחרמה מכתיבה ידיעה תיאורטית של המצב. יש אין-ספור פרטים בלתי נסבלים המרכיבים את מדיניות הכיבוש, שלו היו מודעים להם הסבריהם על העיוות המבני היו משתפרים, לדעתי. רק ביקור במקום יכול להבהיר כמה לא נורמלי, למשל, שתושב בית לחם פלסטיני אינו מורשה לנסוע לירושלים, מרחק חמש דקות, שחקלאי מחברון אינו רשאי לחפור בור לאגירת מי גשמים ושאשה בגדה המערבית יכולה לבקר בבית משפחתה בעזה רק אם מישהו מת.

הפלסטינים צמאים לקשרים אנושיים, תרבותיים ואחרים עם ערבים מארצות שכנות. לא כל הפלסטינים יכולים לממן נסיעות לחו"ל. יש פלסטינים שחשים שהפכו ליעד עקיף של מדיניות ההחרמה של אמנים, אנשי רוח, סופרים ואקדמאים מצרים. ויש שתומכים בהחרמה, גם אם הם סובלים ממנה.

אם דווקא החרם המצרי על נורמליזציה יגרום לישראלים להבין עד כמה מדינתם תוקפנית - כשלב הכרחי לקראת שינוי אופיה - זאת שאלה שחורגת מהאינצ'ים המוקצים לי כאן.

הסוג השלישי של מצרים שהם שותפים פעילים במהפכה זו ושסירבו להיפגש אתי, הם מי שבזמנים אחרים היו מסכימים להיפגש. גם להם יש ביקורת רבה על מדיניות ישראל, גם הם נגד נרמול. אבל התנגדותם אינה כרוכה במניעת מידע מישראלים ובפגישה אתם (ואני אסירת תודה לאלו מביניהם שכן נפגשו והתראיינו - בשמם, או לא).

כבר בימים הראשונים למהפכה, חוסני מובארק וחוגיו ניסו להפליל אותה ולטעון שגורמים זרים בוחשים בה. חמאס, איראן, ישראל, המערב. זה חידד את החושים של כולם. בכיכר א-תחריר לא נישאו דגלים של זרמים פוליטיים. לא אדומים, לא ירוקים. מיליוני בני אדם ניסחו הוראה בלתי כתובה, שאין לתת לשלטון השנוא עילות להציג את המהפכה כעסק של גורמים לא-מצריים.

כולם מודעים לכוחן ההרסני של שמועות וידיעות מפוברקות - יהיה מקורן אשר יהיה. אנשים ששותפים בהתארגנויות הפוליטיות החדשות חוששים ממה שיריבים פוליטיים בעתיד עלולים להגיד: שהם בעד נורמליזציה, שהם שוברי החרם, שהם לא נגד הכיבוש הישראלי. עובדה - הם נפגשו עם פלונית-אלמונית.

להפתעתי, מישהו הציע לי בטלפון שניפגש בכינוס פועלים, שהתקשורת המערבית פיספסה את מקומם במהפכה זו. שמחתי, אבל היה עלי לברר שזהותי ברורה לו. כשהבין, יכולתי לשמוע נימה של בהלה בקולו. הוא התנצל, אמר שזה לא אישי, אבל שהמצב רגיש. הבנתי. אני האחרונה שארצה שתנועת הפועלים המצרית תואשם בנרמול הכיבוש. יש לה משימה הרבה יותר דחופה מלהדוף האשמה זו: להסביר שלפועלים אין הלוקסוס להשעות את תביעותיהם, כי שכר חודשי של 280 לירות מצריות (46.5 דולר) או אפילו 430 או 1,100 לירות הוא לא נורמלי.



הפגנה בכיכר א-תחריר. בלי דגלים של זרמים פוליטיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו