בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסיבת העיתונאים בעקבות תפיסת באונייה "ויקטוריה": השב"כ סיכל את ההסברה

פספוס

תגובות

הסיכוי הישראלי לגזור קופון מדיני או הסברתי מהצלחת ההשתלטות על משלוח הטילים האיראני לעזה היה מוגבל מלכתחילה. התנהלות משונה של הרשויות בנמל אשדוד, אתמול, הורידה אותו לאפס.

קהילת המודיעין, שסיפקה מידע מוקדם ומדויק על מה שהוסתר באניית הסחר "ויקטוריה", עשתה השבוע עבודה מרשימה. גם לוחמי השייטת ביצעו את המוטל עליהם ללא דופי. אבל בנסיבות הנוכחיות, קשה מאוד לתרגם את ההישג המודעיני-מבצעי למטבע מדיני. הבעיה אינה רק הסיקור התקשורתי בעולם, המוקדש השבוע רובו ככולו לאסון ביפאן. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהודף עדיין את הלחץ האמריקאי והאירופי לנקוט יוזמה מדינית בערוץ הפלסטיני, מבקש לשווק את תפיסת הטילים המוברחים כהוכחה לרצחנות הפלסטינית. לכאורה, אחרי הטבח המזעזע באיתמר בסוף השבוע, זו היתה אמורה להיות מלאכה קלה למסבירן-על כמו נתניהו.

הצרה היא שהעולם איננו ממהר לקנות את הטיעון הישראלי. ארה"ב ואירופה עושות כיום אבחנה ברורה בין הרשות הפלסטינית לארגונים האיסלאמיים. כשנתפסה אוניית הנשק "קארין אי", בינואר 2002, סיפקה ישראל מודיעין מוצק שהעיד כי המשלוח נועד לאנשיו של יו"ר הרשות, יאסר ערפאת. לממשל בוש די היה בכך כדי לתת גט כריתות למשטרו של ערפאת, שעודד פיגועי התאבדות בעודו נשבע למחויבותו להסכמי אוסלו. הפעם, הטילים שנתפסו על "ויקטוריה" נועדו לחמאס או לג'יהאד האיסלאמי, ואילו הטענות (המוצדקות בחלקן) של נתניהו נגד ההסתה שמנהלת הרשות הפלסטינית אינן זוכות להדים רבים.

מבחינתה של הקהילה הבינלאומית, רצח הזוג פוגל ושלושה מילדיהם הוא מעשה של פלסטינים קיצונים, שהנהגת הרשות התנערה ממנו. יותר מכך: מאכזב לגלות, אבל גם מרבית הגינויים לטבח, מוושינגטון ועד מוסקווה, אינם הרבה יותר ממס שפתיים שמשרדי החוץ שם משלמים לתביעות ישראל. גבעות השומרון נתפשות בעולם כמערב פרוע, שבו ישראל מספחת בהתמדה אדמות של כפריים פלסטינים. אפילו הטבח הברברי מליל שבת אינו מביא בעקבותיו גל אהדה לכאבם של המתנחלים.

חיל הים עשה את כל ההכנות המוקדמות לביקור נתניהו ברציף. החיילים פרקו במשך כל הלילה את המכולות. על הרציף הוצבו ערימות הנשק בסדר מופתי, כשראשי הנפץ של פצצות המרגמה מופנים כולם דרומה לעבר עזה, במקביל לקו המים. מכאן והלאה, הדברים החלו להשתבש. היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, שמתנהלת מאז רצח יצחק רבין כבתוך יקום עצמאי משלה, עיכבה חלק מהעיתונאים הזרים במשך יותר משעה בטרם עברו את הבדיקות הביטחוניות. קשה להתפלא על כך שרבים מהם החליטו שלא להמתין עוד ועזבו את המקום. אפשר להניח שמראש לא התלהבו ממה שראו כמפגן תעמולה ישראלי, מה גם שאף אחת מהרשתות הזרות לא חשבה לקטוע את השידורים מטוקיו לטובת דבר נתניהו לעולם.

ייתכן שהמגבלות שמטיל השב"כ הכרחיות. ייתכן גם שאין שום דרך להתפשרות על דרישות האבטחה של ראש הממשלה ולייעול תהליך הבדיקה (אף שבצה"ל ובמערכת הפוליטית ישנם אנשים לא מעטים הסבורים אחרת). במקרה כזה, השאלה צריכה להיות אחרת: האם באמת היה הכרחי כל כך שנתניהו ושר הביטחון, אהוד ברק, יובילו את האירוע על הרציף, אם אי אפשר לקיימו בנוכחות העיתונות הזרה? הרי שניהם כבר התבטאו בעניין, מול המצלמות, שלשום.

האם אי אפשר היה להסתפק בצירוף צוות של לשכת העיתונות הממשלתית, שיפיץ אחר כך צילומי וידיאו של נתניהו הסוקר את השלל בפנים חמורות סבר? איכשהו, נראה שנתניהו וברק שוב לא הצליחו להתאפק. האירוע כולו הריח מהפרזה, מ"אוברקיל" קיצוני. מההישג המרשים של אנשי המודיעין והשייטים נותר, כמעט כרגיל אצלנו, בעיקר טעם חמוץ בפה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו