חרטת גולדסטון: כבוד השופט, מה לא ידעת אז ואתה יודע היום

ברכות לכולם

גדעון לוי
גדעון לוי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גדעון לוי
גדעון לוי

ברכות כנות למדינת ישראל, לצה"ל ולמערך ההסברה הלאומי: המאמר שפרסם ריצ'רד גולדסטון ב"וושינגטון פוסט" הוא אכן הישג הסברתי חשוב לישראל. כשגולדסטון כותב "אם הייתי יודע אז את מה שאני יודע כיום - דו"ח גולדסטון היה מסמך אחר", הוא מבטל את תקפות הדו"ח שלו.

ברכות גם לשופט גולדסטון: קשה לדעת מה הניע אותו לכתוב את מאמרו, אבל תפנית שכזאת מחייבת אומץ לב וכנראה גם יושרה. בכל זאת, ראוי לשאול את השופט מה הוא יודע כיום ששינה את עמדותיו; למרבה הצער, הוא לא עשה זאת במאמרו. גולדסטון רק משבח את ישראל על שהחלה לחקור את המקרים שהועלו בדו"ח שלו, אבל לנו כישראלים, לא יכול להיות די בחקירה לשם חקירה. גולדסטון עיצב את הקוד האתי הבא של צה"ל, שהודה בעצמו שהחקירות נולדו בעקבות הדו"ח שלו, ובעקבות דו"חות בצלם וארגונים אחרים, שזכו בזמנם גם לשבחי הפצ"ר. בכך קצר הדו"ח הישג חשוב לישראל ולדיוקנה. בזכותו נוסחו פקודות חדשות להגנה על אוכלוסייה אזרחית במהלך לחימה והוגבל השימוש בזרחן לבן. אבל האמת טרם התבררה עד תום, ומה שחשוב לא פחות, אם אכן בוצעו פשעי מלחמה ב"עופרת יצוקה", מרבית האחראים להם טרם הועמדו לדין, למרות שבחי גולדסטון על עצם החקירות.

קחו למשל את הסיפור של משפחת סמוני מזייתון, ש-29 מבניה נהרגו. גולדסטון משבח בצדק את צה"ל על שהחל בחקירה פלילית של ההרג, ואף הגיע למסקנה שטעות של קצין היא שהביאה לשיגור מטח הטילים על הבית אליו הוכנסו בכפייה כ-100 מבני המשפחה, מטח שהרג 21 מהם. אפשר כמובן לקבל את עמדת צה"ל שטעות הביאה לשיגור הטילים, אבל גולדסטון משאיר אותנו עם סימני שאלה מעיקים לגבי האחריות להרג בני המשפחה האחרים - זה שיצא לחלץ פצועים ונורה, אלו שיצאו לקושש עצים ונהרגו, זה שהרים טלפון סלולרי, נפצע ודימם למוות משום שצה"ל מנע את הטיפול בו. אירוע סמוני נמשך מליל השלושה בינואר ועד לחמישה בו, והצגת הטרגדיה כטעות חד פעמית של טיווח בלבד בידי גולדסטון מעוררת תמיהה. איש אינו אשם?

גולדסטון גוזר גזירה שווה בין ישראל לחמאס והוא מתקומם עכשיו על שחמאס לא חקר את הרג האזרחים מידיו. אין שם מה לחקור: חמאס ירה קסאמים אל ריכוזי אוכלוסייה במתכוון ואין ויכוח על כך שמדובר בפשעי מלחמה. אבל כלום באמת רוצה ישראל להידמות לחמאס? לעמוד אתו בשורה מוסרית אחת? כלום יש בכלל מה להשוות, בעוצמה, בדיוקן וביומרה? לא, תודה, גולדסטון, אני לא רוצה שמדינתי תושווה לחמאס ותיגזר לגביה גזירה שווה, בדיוק כפי שאני לא רוצה שדין ישראל יהיה כדין לוב, סודאן או תימן. זו נחמה פורתא.

מאמרו של גולדסטון מחזק את מה שנאמר מזמן: ישראל שגתה באורח גורלי כשהחליטה לא לשתף פעולה עם הוועדה. מדבריו עולה ששיתוף פעולה כזה היה יוצר דו"ח אחר וחוסך צרות רבות. וידויו המאוחר של גולדסטון מעמיד סימן שאלה גדול לגבי רצינות הוועדה שלו: אם אתה אכן יודע כיום את מה שלא ידעת אז - לא ברור מה בדיוק - כי אז לא היית צריך למהר ולחרוץ דין.

ומעל לכל רובצת השאלה הגדולה מכולן: האם אמנם הפיקה ישראל את לקחיה מ"עופרת יצוקה", לא כדי לרצות את הגולדסטון - הזה או הבא, אלא כדי להיות בטוחה שלא תהיה עוד "עופרת יצוקה", במתכונתה הברוטאלית, חסרת הפרופורציה? את זה אנחנו חייבים לעצמנו, לא לשום שופט ולשום דו"ח. דם ההרוגים, על מאות הנשים והילדים שבהם, שגם צה"ל מודה בהריגתם, עדיין צריך לזעוק, בראש ובראשונה בישראל.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ