בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעצרים בעוורתא - כשכל אחד מבתי הכפר הוא כתובת

רימוני הלם, "מעצר בית" וחקירת ילדים, גם בני ארבע. בעקבות הרצח בחודש שעבר באיתמר הפכו כל 6,000 תושבי עוורתא לחשודים

תגובות

השבוע, כמו כמעט בכל יום בחודש האחרון, ביקרה קבוצה של עובדות סוציאליות בכפר עוורתא. הן החלו לפקוד אותו מיד אחרי שהוסר עוצר של ארבעה ימים, ב-16 במארס, והמשיכו לבקר בבתים ולהיפגש עם קבוצות נשים וילדים, בעיקר, בעוד נמשך מבצע החיפושים אחר חשודים ברצח משפחת פוגל. אחרי כחודש של שמיעת עדויות מפי ילדי ונשות הכפר גם העובדות הסוציאליות - תושבות שכם וכפרים אחרים בצפון הגדה - נזקקו לשיחות "התפרקות" עם המנחה שלהן.

לעדותם של תושבי עוורתא, ארבעת השבועות שעברו בין הרצח לבין פרסום שמות החשודים היו הטראומטיים ביותר שהם זוכרים, זה עשרות שנים, כולל האינתיפאדה השנייה. "גם בעבר היו חיפושים בבתים אצלנו, מעצרים, פריצות. אבל אצל יחידים. מעולם לא הותקפנו כולנו, כל בית ובית", אמר מישהו בשנות הארבעים לחייו. ההתנסות הזו תואמת לדיווח השב"כ והצבא, שחוץ מהעקבות שהובילו לעוורתא, לא היה להם כל מידע מודיעיני. לכן כל הבתים בכפר היו כתובת.

החודש הזה נראה לכפר, המכיל 6,000 תושבים, כעונש קיבוצי ולא סתם מבצע לחיפוש חשודים ברצח. בשבוע שלפני פרסום שמות החשודים, התושבים עדיין דחו מכל וכל את האפשרות שרוצחים כאלו יצאו מקרבם. ביום ראשון שעבר כשהוכרז על פענוח הרצח הם התקשו להאמין. "זה כמו שאדם קרוב חלה בסרטן ואתה מסרב לקלוט", הסביר מישהו.

התקפה "על כל בית ובית" נראתה כך, פחות או יותר: באמצע השינה מתעוררים כל בני הבית מרימוני הלם שמתפוצצים על הגג או בחצרות. בהתחלה חושבים שאלו רימונים חיים, שזו תקיפה באש חיה. הידיעה שאלו לא רימונים חיים לא מוחקת את רישומו של הפחד הראשוני, בייחוד אצל הילדים. יש שדיווחו שאחרי רימוני ההלם חיילים עלו על גגות הבתים - הם מניחים שעלו על סולמות - ומשם שטפו את הבית, הציפו את החדרים, והכל בצעקות. אחרים דיווחו על שיטות פריצה אחרות: החיילים בעטו בדלתות, הורו ברמקולים לצאת, שאגו מלים עולבות. והכל בו-זמנית - בכמה מבתי השכונה בעת ובעונה אחת. קבוצות קבוצות של חיילים, כעשרים כל אחת, מסביב לכל בית ובתוכו. ואיתם כלבים. וג'יפים ומשאיות להובלת חיילים ולהובלת עצירים שנעו במעלה הכבישים הצרים, המצולקים והמשובשים של חלקו העתיק של הכפר.

אסור לצאת מהחדר

התושבים מספרים שאחרי כל פריצה לבית נדרשו כל בני המשפחה לצאת החוצה. לפעמים גברים בידיים מורמות. לפעמים הנשים והילדים לחוד. גברים שיצאו עם שחר מבתיהם סיפרו שנדרשו לפשוט מכנסיים, להרים חולצה.

בימי העוצר, בכל שכונה נבחר בית אחד ובו התמקמו החיילים לכמה שעות. עלו על הגג, אכלו, נמנמו. בני המשפחה קובצו בחדר אחד ליד השירותים, ונאסר עליהם לצאת כל עוד שהו בו החיילים. שני חיילים שמרו עליהם, רוביהם מכוונים לעבר בני המשפחה.

בין הבתים הראשונים שאליהם פרץ כוח צה"ל בבוקר יום שבת הראשון שאחרי הרצח, היה של משפחתו של מוחמד קוואריק, אחד משני בני הדודים שחיילי צה"ל הרגו לפני שנה, לא רחוק מהכפר. בני המשפחה, שישנו, עדיין לא שמעו על הרצח. הם שמעו בלילה רמקול צורח: "עוצר עד הודעה אחרת". אחד הבנים עוד חשב שיוכל להתפלח כדי להגיע לעבודה. הוא המפרנס העיקרי - במשפחה שמקרר אמקור משנות ה-60 אומר הרבה על מצבה הכלכלי - אבל, בסביבות שבע בבוקר, בעוד האם מעמידה מים על כירת הגז, התפוצצו הרימונים. הם לא ידעו אפילו שעל ביתם. האב פתח את הדלת, וחיילים שאגו לעברו לסגור אותה. פתאום בא כוח חיילים אחר ודרש שיצאו מהבית. "פחדתי שיירו בילדים שלי, אם נצא אחרי שהורו לנו לא לצאת", סיפרה האם הודא (אום איימן). "חשבתי לצאת לבד, שיירו בי ולא בהם. היו צעקות, לא הבנו למי קוראים, חתיכות בטון נשרו מהתקרה, מרימוני ההלם שעל הגג". כשמישהו החל לקרוא לה "אום מוחמד", שם בנה שנהרג לפני שנה, היא הבינה שהצבא מתכוון אליהם, אבל למה - לא ידעה. הרי הצבא כבר הודה שאת בנה שהרג, הרג בלי סיבה. "על כל שאלה ששאלתי, כדי להבין מה קורה, ענו לי: ?שקט, שקט'". את ה'שקט' היא אומרת בעברית. אחר כך היא הוציאה מהארון זוג מכנסיים חדשים בשקית ניילון: בנה מוחמד קנה אותם בכסף שהרוויח מליקוט פסולת ברזל ומכירתה. שבוע לפני שחיילים הרגו אותו ואת בן דודו, סלאח.

היציאה מהבית, אל הבוקר הקר, באימוניות, לוותה בבכי הילדים, צעקות החיילים, צעקות מבתים אחרים. הם הודיעו לה שרוצים לבדוק את הבית. תבדקו, אמרה, אבל אל תהרסו.

אחר כך, סיפרה האם, "הם נכנסו, גדוד, ועוד גדוד, אלו יוצאים ואלו נכנסים. הם אספו את כל הנעליים שבבית עד היום לא החזירו אף נעל". כך עשו החיילים בבתים רבים אחרים - אספו את הנעליים ואת כל הסכינים. "אבל מי חושב על נעליים, מי חושב על סכינים", אמרה קוואריק.

כרזות האבל תלושות

את קולות ההרס הם שמעו מבחוץ. זכוכיות מתנפצות, קולות בעיטה, דלת עץ נשברת. את דפנות המקרר והידית שלו, שנשברו - הם יגלו אחר כך. גם את מכונת הכביסה והארונות השבורים. כך בבתים רבים אחרים: טלוויזיות, כיריים גז לבישול, מכונות כביסה, כמה צעצועי פלסטיק, לול תינוקות, נקודות חשמל, מראות, ספות, ארונות, שידות, כיסאות פלסטיק, סירים: שבורים, מנותצים, קרועים, מעוקמים. בגדים, שמיכות ומזרנים שפוכים, הפוכים, בערימות. מחברות וספרי לימוד של הילדים - קרועים. ובמטבח - על הרצפה, שפוכים שקי האורז, הסוכר, הקמח, שמן זית. גם את כרזות האבל למוחמד וסלאח, שתלויות על קירות הבית, היא תגלה: קרועות ותלושות.

בסביבות 12 בצהריים החיילים המשיכו משם לבית אחותה, אמו של סלאח. הם השאירו שם מחזות דומים, היא סיפרה. אחרי כשעתיים שבו החיילים לבית של אום איימן, ונשארו עד הערב. ביום ראשון הם שבו פעמיים, היא מספרת, ושבו והפכו מה שהספיקה לסדר. "איני יודעת אם אלו אותם חיילים", אמרה. לדבריה, שבע פעמים בסך הכל פרצו לביתם. גם בבתים שבהם החיילים ויתרו בהם על הניתוץ והשבירה, בעליהם מצאו ארונות שכל תכולתם שפוכה, ספות הפוכות. הם חששו לסדר, פן יחידה אחרת תבוא למחרת ותהפוך את הכל שוב.

בפשיטה הראשונה על הבית נעצר בנה מג'די, בן ה-18 וחצי. נוהל המעצר שגרתי: מכות בפינת החדר, קללות, ידיים אזוקות מאחור ורטייה על עיניו. כשניסה לשאול על מה המעצר ענו לו "תדע בחקירה", והושיבו אותו על רצפת הג'יפ. את הרגליים הניחו החיילים עליו, סיפר. הובילו אותם לחווארה, העמידו בחצר. הוא לא יודע כמה היו אתו, הרי עיניו היו מכוסות. החקירה, בחדר אחד, היתה קצרה - חמש דקות. שאלו מה עשה ביום שישי והחזירו אותו לחצר. אחר כך הצעידו את העצורים לרחבה אחרת - עיניים מכוסות, ידיים אזוקות מקדימה, כל אחד מחזיק את רעהו וכך מגששים את דרכם. העמידו אותם ליד מה שהרגיש חדר אחר. משם הובלו למקום אחר, ליד חדר שנשמע כמו חדר פיקוד. עם הרבה טלפונים. היה לילה, קר, הם ישבו על המדרגות, בחוץ, ורעדו מקור. את האזיקים שהכאיבו, מהבוקר, החיילים לא הסכימו להרפות אפילו קצת. את הפלנליות הסירו מהעיניים בתשע בערב. משם הובילו אותם לרופא. רק מים הם קיבלו באותו היום. רק בחצות הועברו לתאים. שמונה ימים הוחזק במעצר, רק עוד פעם אחת נחקר קצרות ונשאל אותן שאלות. ואז נשלח הביתה, עם אח אחר שלו ושני אחים של סלאח.

הילדים בעוורתא מפחדים היום מכל נקישה בדלת. לכן עדיף להתקשר בטלפון הסלולרי ולהודיע שבאים, מייעצים המבוגרים. בכל מקום שמבוגר נמצא בו בכפר - חנות, מרפאה, קרובים, בניין המועצה - נראה ילד או ילדה שנצמדים אליו. הם מפחדים להישאר לבד בבית, או מפחדים שייעצרו שוב. יש שעומדים ליד החלון, ומחכים שהצבא יבוא שוב. שהפעם לא יפתיע אותם. ילדים חזרו להרטיב בלילה.

תלמידת בגרות אחת שחולמת להתקבל ללימודי רפואה לא מסוגלת להתרכז לרגע. אחיה נעצר בבית, אף שבזמן הרצח רגלו השבורה היתה מגובסת. "עם גבס קפץ מעל הגדר?", שאלה אמו, אחות במקצועה. לדבריה הקצין ענה לה: "גם השייח יאסין היה נכה, ועשה הרבה צרות". אחרי שבוע שוחרר הבן.

המעצרים לא בוצעו רק מתוך הבתים. ביום השלישי לעוצר הסתובב ג'יפ בכפר והורה לכל הגברים מגיל 15 עד 40 להתאסף בחצר בית הספר. שם הם נשאלו שאלות כלליות, מהירות ("איפה היית ביום שישי בערב"). משם הם הוסעו לבסיס בחווארה. נחקרו, נתנו טביעות אצבע, דגימת דנ"א, צולמו וחתמו על שלושה (או ארבעה, לפי זיכרונם של אחרים) ניירות, כולם מודפסים בעברית. זה גם היה ניסיונן של כמה עשרות נשים שנעצרו כשבועיים לאחר מכן.

חמדאן עוואד, בן ה-38, נעצר פעמיים בחודש האחרון. בפעם השנייה, נעצר בלילה עם עוד בני משפחה. החיילים קיללו קללות שאי אפשר לחזור עליהן, אמר. אבל הוא הראה להם שנעצר כבר, ושוחרר. בפעם הראשונה נלקח מביתו, ביום ראשון בבוקר ה-13 במארס. הוא ממשפחה המזוהה עם הפתח. עד הצהריים חקרו אותו בביתו: איפה היית ביום שישי, אתה חשוד שביצעת פיגוע. גם את שני בניו הקטנים, בני 11 ו-4, חקרה, כל אחד לחוד, קבוצה של חיילים. קצין הראה אקדח לבן ה-11 ושאל: "איפה אבא שם אותו?, מתי אבא חוזר הביתה, עם מי הוא מדבר". מסלול מעצרו של האב היה חווארה-עופר-רמלה-מגידו. בין הדנ"א, העיניים הקשורות, האזיקים הכואבים, טביעות האצבע, התרופות לבעיית לב שלא נתנו לו לקחת עמו - היו קללות, הארכת מעצר אחת לחמישה ימים, הצהרה של קצין שב"כ ש"יש לי תיק מלא עליך" וש"אחזיר אותך עשרים שנה אחורה". אחרי 13 יום חזר חמדאן עוואד לבית הבטון הפשוט שלו, וראה את כל מה שנשבר ונותץ ושמע על שקי האורז והסוכר והקמח שנשפכו, וגילה שלושה בנים קטנים מפוחדים מהצל של עצמם. וכך הוא אכן חש: שהוא חזר עשרים שנה אחורה.

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "בעקבות הטבח באיתמר פעלו כוחות צה"ל נרחבות בכפר עוורתא על מנת לעצור את האחראים לרצח. פעילות אשר הסתיימה בהצלחה. במהלך פעילות כוחות צה"ל בעוורתא בוצעו עשרות תיאומים למען סיוע אזרחי, ביניהם כניסת שמונה משאיות מזון ומוצרים חיוניים לכפר, פינוי עשרות חולים ותיאום כניסתו של צוות רפואי אשר טיפל בכמאה בני אדם. נציגי המנהל האזרחי הצטרפו לכוחות הפועלים, ולאורך כל המבצע נשמר קשר רציף עם גורמים בכפר ועם גורמים בינלאומיים שונים כמו הצלב האדום, אשר שיבח בפני מפקד החטיבה את הסיוע האזרחי במהלך המבצע. בעת הפעילות הוגבלה תנועת התושבים וזו שבה על כנה עם יציאת הכוחות מן הכפר. כל תלונה בנושא פגיעה ברכוש אשר תוגש בצינורות המקובלים תיבחן לעומקה".



ילדים בכפר עוורתא. בכל מקום בכפר שנמצא בו מבוגר, נראה ילד או ילדה שנצמדים אליו. הם מפחדים להישאר לבד בבית או מפחדים שייעצרו שוב


הודא קוואריק, ליד תמונת בנה ההרוג. ''פחדתי שיירו בילדים שלי אם נצא''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו