בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המדריך המקוצר למנהיג המופתע והמזועזע מהפיוס בין פתח לחמאס

הפתעה שלא צריכה להפתיע

תגובות

איסמעיל הנייה, שגינה את חיסול בן לאדן, הוא מופקר ואידיוט, אך הוא לא המנהיג היחיד מכאן ומכאן שמסכן אותנו במחדליו ובהבלויותיו - ישראלים ופלסטינים יחדיו. לעומת כל השרלטנים והאוונטוריסטים הללו, חייב כל אדם שקול ואחראי להגן על עצמו ובשרו, לבל יגזלו מאיתנו את עתידנו וישוו אותו לעברנו.

בידיעה בלעדית ומרעישה דיווח אתמול ב"הארץ" ברק רביד על דו"ח פנימי ומסווג של משרד החוץ, שרואה במהלך האיחוד הפלסטיני הזדמנות אסטרטגית חיובית, שדווקא עשויה לשרת את ישראל. אנשים מנוסים ונבונים משרתים במשרד, אבל מי מקשיב להם ולעצותיהם.

לא עברו שעתיים מאז נודע בשבוע שעבר, במפתיע, על ההסכם בין פתח לחמאס, וכבר העמיד ראש הממשלה את ראש הרשות בפני הבחירה החדה והחותכת: או אנחנו, או הם, כאילו יכול אבו מאזן להעדיף את בנימין נתניהו על בני עמו. מיהר נשיא המדינה להחזיק אחריו, ושטייניץ לא הרשה לעצמו לפגר: הוא לא יעביר 300 מיליון שקלים מכספי המסים, שישראל גובה בעבור הרשות הפלסטינית, משל היה זה כסף שהביא מהבית. שוב היסטריה אמיתית או מעושה, קשה לדעת; שוב הפתעה, שלא היתה צריכה להפתיע; שוב רואים כאן כל סיכוי כאיום, כל הזדמנות כפורענות.

כדי לקצר את גזרת ההפתעה המתמדת, וכדי לשכך במידת-מה את הבהלה המחזורית, כדאי לעדכן את המדריך למעריך הנדהם ולמנהיג המזועזע; כל-כך טריוויאלי התקציר הזה עד שהוא מביך; ובכל זאת, לקראת הבאות:

סוף כיבוש למיגור, אם לא רק בכוח, כי אז במרי-אזרחי שמתלווה לעשייה מדינית שקדנית. כל כיבוש דומה למשנהו, אחת דתו להתחסל במוקדם או במאוחר, ותמיד מוקדם מהחזוי.

סטטוס-קוו, ששורשיו ממשיכים לפרות איבה ונקם, מוליד סיבוב נוסף של שפיכות דמים, שאף הוא כקודמיו וכבאים אחריו לא יכריע. כפות המאזניים יוסיפו להיטלטל לכאן ולכאן, ולמחוץ תחת משקלן את שני הצדדים. תיקו הוא תבוסה, בעיקר לצד החזק. הוא משאיר טעם מר של עוד - עוד ניצחון אחד ודי - אך גם הסיבוב הבא יהיה עקר ומיותר; מפסידים בלבד.

כל עם נלחם על חירותו ועצמאותו, אך את הבשורה לא יסכים לקבל ממשתפי פעולה. פשרות הן בלתי-נמנעות, בלעדיהן לא יקום הסכם. אך פשרה רקובה או פשרה אחת יותר מדי היא פשרה של נייר, שעד מהרה ייקרע לגזרים. שני הצדדים היריבים חייבים לבוא לכלל סיפוק ולהופיע כמנצחים.

* כל מצב אנומלי חותר לנרמולו, כמו האיבר הכרות והכואב שמתגעגע לאיחוי. עמים קרובים קודם כל אצל עצמם, וחזקה עליהם שיאחדו כוחות למרות כל המחלוקות למען הגשמת חלומם המשותף.

* תחזיות של פוליטיקאים הן בדרך כלל מופרכות, יש בהן יותר משאלת לב מאשר ראיית הנולד. עובדי מדינה, ובכללם אנשי צבא, ייטיבו לעשות אם ישמרו נפשם וירחקו ליתר ביטחון מהפוליטיקאים הממונים עליהם ומתחזיותיהם. הפוליטיקה השוטפת רואה מהרהורי לבה, ומה שהיא מנבאת לנו - ההפך הוא הנכון, קרוב לוודאי.

* מדינה כובשת, יורשת ומתנחלת לעולם לא תזכה להבנה, אפילו כשהיא צודקת, כי הכיבוש עצמו הוא אי-הצדק המוחלט, שאותו אי-אפשר להצדיק. זאת הסיבה שמדינות ויתרו מזמן על מושבותיהן, עוד בטרם שאיבדו את עולמן; ולא ניכר שהן מתגעגעות לימי תפארתן. השמש ששקעה עליהן מאז, רק האירה את חייהן.

* מי שאינו בר-שיח היום, יהיה בר-שיח מחר. כל מי שמקבל עליו עול שלטון ואחריות לצורכי ציבור - בהכרח יתמתן. עצם הישיבה לשולחן המשא ומתן, בהסכמה מפורשת או אילמת, היא הכרה הדדית דה-פקטו. וגם אם ההכרה דה-יורה תתמהמה - בוא תבוא בהדרגה.

אמנם כל הכללים שלעיל מובנים מאליהם, אך לממשלת נתניהו הם טמירים ונעלמים. לכן, היא תשבור את ראשה, וחבל שזה גם ראשנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו