בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראש המוסד היוצא, מאיר דגן, חרד משיקול הדעת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו

דגן חושש שאחרי ספטמבר 2011, ישראל תיקלע לבידוד מדיני שידחוק את העומדים בראשה אל הפינה ויביא אותם לפעול באופן שיסכן את ישראל

תגובות

מה שמדאיג מאוד את מאיר דגן הוא ספטמבר 2011. אולם ספטמבר השחור של דגן אינו ספטמבר השחור של אהוד ברק. דגן אינו חושש שרבבות מפגינים יעלו על ההתנחלויות או על ירושלים. דגן חושש שבעקבות הבידוד המדיני שישראל תיקלע אליו, קברניטיה יידחקו אל הפינה ויפעלו באופן חסר אחריות נגד איראן. מה שמדיר שינה מעיניו של ראש המוסד לשעבר אינו האיראנים או הפלסטינים, אלא המנהיגות הישראלית. הוא אינו בוטח בשיקול הדעת של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק.

כלי התקשורת הישראליים נהגו אתמול כמו האנציקלופדיה הסובייטית. הם הקדישו כותרות ענק, עמודים שלמים ושעות שידור רבות לנאום שאותו נשא מאיר דגן באוניברסיטת תל אביב. אבל דגן לא נשא נאום. הוא העניק ראיון. ההבדל בין השניים הוא תהומי. בנאום הדובר שולט לחלוטין במילותיו, בעוד שבראיון דבריו הם תוצאה של הדינמיקה הנוצרת בינו לבין המראיין. מאיר דגן לא התכוון לומר את כל הדברים שאותם אמר ביום רביעי בערב. הם עלו מתוכו בזמן אמת בשל צורך עמוק ולא לגמרי נשלט לומר אמת.

שתי חרדות גרמו לדגן לדבר. החרדה האחת היא מפני מלחמה אזורית כוללת שישראל תתקשה לעמוד בה. כפי שהטראומה המכוננת של אריאל שרון היתה התבוסה הישראלית בלטרון ב-1948, הטראומה המכוננת של דגן היא המפלה הישראלית בסיני בימים הראשונים של אוקטובר 1973. בשל הטראומה הזאת הוא חש חובה מוסרית עליונה למנוע מלחמה קשה שאינה הכרחית.

על כן, למרות שהוא ער לכך שהוא פועל באופן לא מקובל, הוא החליט להשמיע קול. הוא אינו מוכן להיות שותף לשתיקה שכמוה כשתיקה שקדמה למלחמת יום הכיפורים.

החרדה השנייה של מאיר דגן היא מפני הסטטוס-קוו. דגן אינו שמאלן, כפי שתיארו אותו אתמול שרים בליכוד. הוא לא האמין ולא מאמין בשלום עם הסורים. הוא לא האמין ולא מאמין בהסכם קבע מיידי עם הפלסטינים. הוא מתנגד בתוקף להקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 67'. הוא מתנגד לכל פשרה בשאלת זכות השיבה. הוא אינו מאמין בפינוי מיידי של התנחלויות. אולם דגן חושב שלטובתה שלה, על ישראל לקחת את היוזמה המדינית לידיה. הוא מאמין בשיתוף פעולה עם מדינות ערב המתונות. הוא תומך בהעברתם של שטחים נרחבים בגדה המערבית לאחריותם של הפלסטינים. הוא הגה רעיון מדיני יצירתי: הכרה במדינה הפלסטינית ובלבד ששאלת הגבולות שלה תישאר נתונה למשא ומתן.

תפישת עולמו של דגן היא הכלאה של תפישת העולם של שרון ושל אולמרט. הוא גם מעריך מאוד את יכולתם של שני ראשי הממשלה לשעבר לתקשר עם מנהיגים זרים. הוא לא מוצא יכולת כזאת אצל ראש הממשלה הנוכחי.

ואולם כאשר ראש המוסד לשעבר מתבונן בתמורות האזוריות הוא מודאג בראש ובראשונה מהמתרחש במצרים השכנה. הוא מזהה חולשה וחוסר שליטה במשטר הצבאי הנוכחי. החשש שלו איננו מפני השתלטות של האחים המוסלמים אלא מפני גלישה לכאוס.

לעומת זאת, את סעודיה הוא רואה כמדינה החשובה והחזקה במזרח התיכון. תמיכתו ביוזמת השלום הסעודית (ולא ביוזמת השלום הערבית) קשורה ביחס החם שלו כלפי ריאד ובתקווה שתוכל לתרום בעתיד לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

דגן הפתיע את שומעיו באוניברסיטת תל אביב במשנה סדורה, בשפה רהוטה ובאומץ לב אזרחי נדיר. ברור לחלוטין שבימים רגילים חלק מהדברים שאמר לא היו אמורים להיאמר. ואולם דגן מעריך שהימים אינם רגילים. הדקה היא הדקה ה-90.



דגן, השבוע בירושלים


אהוד ברק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו