בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

וזה מזכיר לי

54 סטודנטים ישראלים ופלסטינים התבקשו לתאר את תחושות שעוררו בהם 32 תצלומים. התוצאה: ספר של המכון לצדק היסטורי ולפיוס, שגולדסטון הוא יו"ר הוועד המנהל שלו

תגובות

54 סטודנטים ישראלים ופלסטינים קיבלו לפני כחצי שנה סדרה של צילומים, והתבקשו לתארם ולכתוב את התרשמותם ותחושותיהם מהם בשני שלבים: לפני שראו כיתוב מסביר ולאחר מכן.

בתצלום אחד נראים עשרה גברים, פניהם אל קיר, ידיהם מורמות אל על. הנה מה שכותבת סטודנטית בת 23 מישראל: "אני חושבת שמדובר בעצורים פלסטינים/מחבלים שנתפשו על ידי הצבא טרם יציאתם למבצע... התמונה מעוררת עצב... (מזכירה) ...תצלומים ישנים מתקופת השואה, כאשר הנאצים טבחו ביהודים והם היו חסרי אונים עם ידיים מורמות, נטבחו אחד אחרי השני. יכול להיות ש... אין מדובר בערבים מחבלים, אלא שזהו הטבח בסברה ושתילה.... לצד העצבות... איני יכולה להזדהות עד הסוף כי אולי מדובר באנשים שרצו להרע, או יותר גרוע, לרצוח/להרוג יהודים שהם חברי, מכרי, משפחתי".

וכך כתבה אותה סטודנטית כשהתברר שהעומדים אל הקיר הם אנשי פלמ"ח בעת חיפוש שעורכים בהם הבריטים: "הסתירה מהדהדת... על מאורעות הפלמ"ח אני יודעת ואולי אני מקשרת אותם עם גבורה... זו המציאות שלי והעבר שלי כיהודייה, ויש בי עצב לנוכח התמונה והידיעה שמדובר בפלמ"חניקים".

תמונה אחרת מראה גבר צעיר מחזיק ילדה בוכייה ולידם אשה שראשה עטוף בכאפייה והיא פוכרת את ידיה. כך כתב סטודנט ישראלי בן 27: "העוני קפץ לי לראשונה בראש.... הם נראים כפליטים שמאוד רע להם, זה מעורר בי פחד וחלחלה... מזכיר לי קצת את מראות השואה". וכך הוא כתב אחרי שידע שמדובר בילדה פלסטינית ושני מבוגרים במחנה פליטים, בשנות ה-50: "אני חושב שבעבר לא היה קל לשרוד בתור פליט, היה קשה מאוד".

ועוד תמונה, ובה גבר, אשה וילדה, הפעם בחדר דל למראה, מסובים לשולחן אוכל. סטודנטית באוניברסיטה פלסטינית בגדה, בת 20, כתבה: "התמונה מסמלת את אלפי המשפחות מבני העם הפלסטיני... בני המשפחה יושבים לסעודה בפנים מיואשות, נטולות שמחה". לאחר שראתה את הכיתוב - "משפחה של מהגרים מבולגריה סועדת ארוחת ערב בביתה שביפו, אוקטובר 1949" - כתבה אותה סטודנטית: "התברר שזאת משפחה יהודית שהגיעה לפלסטין על מנת להתיישב בה ולהשתקע בבתים לא לה... האנשים הנראים כאן אינם שמחים... העייפות והצער נראים בבירור על פניהם. אני חושבת שהמשפחה הזאת הגיעה לכאן ללא חשק ובניגוד לרצונה... ייתכן שהמשפחה הזאת מהרהרת איך הגיעה לכאן, למקום שהוא לא שייך לה ופתאום הופך להיות בבעלותה, ואילו אחרים שהבית היה שלהם ובבעלותם מרוחקים כעת ומפוזרים במקומות שונים".

וזו התרשמותו של סטודנט ישראלי בן 25 מתמונה אחרת: "בתמונה מצולמים שבויים או אוכלוסייה של אזרחים ולוחמים אשר ככל הנראה מאוימת על ידי כובש... התמונה מעוררת בי רגשות קשים, פחד ואימה. מזכירה לי במשהו כיתת יורים במהלך השואה..." אותו צעיר, כשידע שמדובר ביהודים שמחפשים נשק בכפר הערבי חולדה, כתב: "כעת אני חש בלבול, שהרי מדובר ביהודים אשר אחראים למצב זה של הערבים. (אבל)... לא עומדים לרצוח אותם... ההקשר הוא שאנו לא שונים כל כך מעמים אחרים ושהאוכלוסייה הערבית (הפלסטינית) בארץ עברה תלאות וקשיים רבים, ולנו ליהודים יש חלק בכך. בתמונה רואים ערבים חסרי אונים מרימים ידיים. כאשר אני רואה זאת ויודע שהיהודים הם הצד עם הנשק הדבר נראה לי מעט מוצדק יותר".

32 צילומים כאלה מ-1948, וההתרשמויות של סטודנטים פלסטינים וישראלים, הם הלוז בספר שנקרא "ZOOM IN. פליטי 1948 בזיכרון".

את הספר הוציא המכון לצדק היסטורי ולפיוס שבהולנד, ששם לו למטרה "לסלק מיתוסים נפוצים על מורשות היסטוריות בחברות השסועות על ידי סכסוך אתני". בקיץ 2010 הוא אירח קבוצת אקדמאים פלסטינים וישראלים, מתחומי מחקר שונים. ישראל נאבקת בזיכרון הנכבה ובעצם האמת ההיסטורית, ואילו חוקרים כמחמוד יזבק מאוניברסיטת חיפה, מנחם קליין מבר אילן, סמי עדוואן מאוניברסיטת בית לחם, אפרת בן זאב ממכללת ספיר ואחרים, נפגשו וחיפשו דרכים לתת לנכבה את מקומה העצום, הראוי, בהוראה ובחינוך, בידיעת הארץ, ברגש ובראיית העתיד.

הם התווכחו, לא הסכימו והסכימו, ולבסוף החליטו ליצור אלבום מהתקופה, ומאמרים שמנתחים את פרשנויות הסטודנטים. דרכם מנתחים האקדמאים את שתי החברות - אחת מנצחת, משתיקה ושותקת, השנייה מובסת, שותקת ומפירת שתיקה, ושתיהן מתחרות על קורבנות. כותב איהאב סלול (יליד מחנה הפליטים ג'באליה המלמד ספרות השוואתית באוניברסיטת מאסטריכט בהולנד): "(סיפורי הנכבה) הם סיפורים של עם שזהותו נפרמה באופן שיטתי בזמן ובמרחב, אך שהיום נאבק להשיב לעצמו הן את שמו והן את מקומו במפה". כל מאמר ראוי לקריאה - ולא לתמצות של שתי שורות.

מנהלי "המכון לצדק היסטורי ולפיוס", שנוסד ב-2004, מעידים שהחליטו "לפתח את פרויקט הזיכרונות השונים של פליטי 1948, כחלק ממשימתו הרחבה יותר של המוסד לקדם צדק היסטורי ופיוס בחברות שלאחר סכסוכים". ניסוח מוזר. עד כמה אנחנו רחוקים מהמצב של "אחרי סכסוך" יעיד יו"ר הוועד המנהל של אותו מכון - השופט ריצ'רד גולדסטון.



מי אלה העומדים ופניהם אל הקיר, ומה יהיה גורלם?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו