בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שבועות במג'דל שמס: דילמת הכנאפה והנכבה

נכסה פרטית

תגובות

בחג השבועות לפני שנה, מג'דל שמס שקקה מבקרים ישראלים, שעמדו בתורים רועשים לחירצון דובדבנים או ניגוב לבנה. אבל תמונות הפלסטינים הסורים המטפסים על גדרות הגבול, ליד הכפר הדרוזי הגדול ביותר ברמת הגולן, הרסו את תיירות החג.

הרחוב הראשי של הכפר ריק למדי. המהנדס חאטר אסעד החליט לפני חמש שנים לפתוח שישה חדרי אירוח בשם בלסם. הוא הולך אל פנקס הקבלות לברר, ושב עם התשובה שאני הלקוח הראשון שהגיע זה חודש. כולם ביטלו, וכך יכולתי לבחור את החדר הגדול ביותר. "הבנתי את המבטלים. הם הציעו לשלם לי פיצוי, לא הסכמתי לקבל. לדעתי מג'דל שמס היא המקום הכי בטוח לישראלים. אני לא אוהב בלגן. מי אוהב בלגן? קיבלתי כאן נכבה ונכסה", הוא אומר ומתכוון לאסון התיירותי שלו.

חאטר מנסה לשחזר את הרגע שבו שמע על הכניסה של הסורים לכפר. "אמרו לי שפלסטינים באו לכפר. אמרתי, 'זה בסדר, זה רגיל'. אבל אז ראיתי אותם עם בוץ על הנעליים. אומץ לב כזה, לא ראיתי בחיי. אבל הם ילדים".

במלון נרקיס שבו 21 חדרים, ובו בדרך כלל מתאכסנים עיתונאים, מדווחת לי המנהלת נדין ספדי, על כ-20 אחוזי תפוסה. אחד הדברים המפתיעים בכפר, הוא הלבוש המערבי והאלגנטי של הבחורות המקומיות, שחלקן אף צבעו לבלונד. ספדי, בת 27 עם פירסינג באף, מעט שמחה לדווח שהתקשורת נטשה, ועמה מזל הביש, כך שאולי הלקוחות ישובו בקרוב. "תיירים שהגיעו שאלו למה התקשורת מפחידה את הציבור", אומר ספדי. "הכול שקט כאן. ניסינו לשכנע את העיתונאים לכתוב יותר חיובי, אבל העיתונאים רצו לגבול". "הם באו למות", אומרת בעצב זנה, מלצרית עם לק כתום. אני פוחד שהיא מתכוונת לעיתונאים, אבל היא התכוונה לאורחים הסורים.

ספדי צודקת. הכפר שקט מאוד. מכוניות נוסעות לאט בעליות ועל הגג שלהן בצל ושום. התושבים הידידותיים מנופפים לשלום מדי פעם מהמכוניות. אני מחליט לפנות לצעדת בוקר של עשר דקות אל הגבול הסורי שלמעשה צמוד לבתי הכפר. מולי, בתצפית של גבעת הצעקות, שישה סורים מביטים אל ישראל. הם משתעממים וממשיכים הלאה. אף חייל ישראלי לא עומד בגבול. מאז החדירה, ארגן צה"ל תעלה עם תיל דוקרני, אבל אין אווירת קרב, מלבד קומנדקר שחולף בכפר להראות נוכחות. עד יום שלישי בצהריים היה מחסום, אבל כשראו שהעסק נגמר הורידו אותו. מישהו שגר בווילה יפה - בדיוק על הגבול - מבשר לי שהסורים יחזרו ב-15 ביוני. אני מחמיא לעיצוב הווילה.

מסבירים לי היכן נכנסו הסורים, בין שני בתים סתמיים בבנייה, אזור שהפך לפתע לאתר היסטורי בימי הסכסוך הישראלי ערבי. הדגל הדרוזי בן חמשת הצבעים מידלדל מרוט משלד בניין. במקום, ישראלי מבוגר - איש מודיעין לשעבר לטענתו - שמדריך שני מטיילים מחו"ל: בחורה בלונדינית בחצאית קצרה לבנה וכפכפים, שאותה הוא מציג כחוקרת טרור אמריקאית והחבר שלה, בחור חסר ייחוד עם כובע מצחייה. איש המודיעין מסביר לי שהבחורה לא תתראיין כי היא עובדת בממשל האמריקאי. הם נכנסים במהירות לתוך מכונית של קאר טו גו וממשיכים. לא ראיתי עוד ישראלים בכפר. כמה קשישות אמריקאיות צילמו מאוטובוס התיירים את הפסל המפתיע במרכז המפאר את המרד הדרוזי של 1925. הן לא ירדו מהאוטובוס.

הפלישה הסורית יצרה דילמה שאפשר להגדיר כנכבה מול כנאפה. הדעות ששמעתי נעות בין עצב על הרג המפגינים וזעם על הפגיעה לכלכלה, הנשענת על היחסים הטובים עם הכובשים חובבי הטאבולה. חדירת הפלסטינים, שהרשימה רבים בהתחלה, יצרה בלבול גדול. גם ככה, המהומות נגד אסד פגעו באחדות הדעות אצל הדרוזים של הגולן לגבי סוריה. במרכז הכפר נערכו שני אירועי תמיכה במפגינים בעד הדמוקרטיה. כיום יש רבים בכפר שרואים בעצמם סורים, אבל מתנגדים למשטר הנוכחי, וצופים את נפילתו. אולם היו גם רבים שזעמו על ההפגנות האלה.

בבית קפה בשם ווסט-סייד, המנהל, השאם אבו ג'בל הצעיר, טוען ש"בית הקפה יכול היה להיפתח גם בדיזנגוף מבחינת האווירה". על הקיר תלויה תמונת האחים כהן, שני הבמאים הבינלאומיים שביקרו בכפר לפני כשבועיים. חבר הביא אותם למקום והשאם לקח אותם לאכול בבית מקומי. השאם מפחד מסנקציות של ישראל בעקבות המהומות. "מי שזרק אבנים, זה הילדים. נראה אותך רואה שאנשים נהרגים, ולא עושה כלום".

נוסף לניהול בית הקפה, השאם הוא גם עובד סוציאלי. כמעט כל מי ששוחחתי אתו עובד בכמה עבודות במקביל. וכך גם ריאד אברהים, שהקים את קפה מריא במרכז הכפר, הקרוי על שם בתו הביישנית. ריאד גם בונה בתי עץ. הוא יצר את ריהוט המסעדה, שבמרכזה שולחן קפה שבתוכו אקווריום ("יש לי כל מיני המצאות וכל מיני בלגאנים"). ריאד נפגע מההיעלמות הפתאומית של הלקוחות הישראלים: "בוודאי שנעלבתי. הם לא באו, הלכו למקומות אחרים. אנחנו רוצים שלום, לא רוצים בלגאן, שיהיה עולם חופשי".

אני הולך לאכול כנאפה בחמישה שקלים אצל אבו ג'בל. "הכול יסתדר בעזרת השם", אומר בעל הבית. הוא מבקש ממני לבחור בין כנאפה חומה וכתומה, אבל אומר שאין שום הבדל ביניהן מלבד הצבע.



הכיכר המרכזית במג'דל שמס, אתמול. בשנה שעברה היה המקום שוקק חיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו