בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארץ של הסופרים | אתגר קרת בשיחה עם רה"מ נתניהו: זהו סכסוך בלתי פתיר

אחרי יום בפמליית ראש הממשלה באיטליה, שיחות עם הכתבים המדיניים ותדרוך ארוך בו נתניהו הסביר מדוע אין שלום, אתגר קרת התייאש

תגובות

הטיסה לרומא יוצאת באמצע הלילה. כשאני מסיים לארוז את התיק הקטן לנסיעה אשתי נותנת לי פתק כתום. הפתק לא מיועד לי. הוא לביבי. כתוב בו: "מר בנימין נתניהו, אני מבקשת ממך שתעשה כל מה שאתה יכול כדי להביא שלום למען עתיד ילדינו וילדיך. תודה, שירה".

זה מצחיק אותי, והיא נעלבת. "מה את חושבת", אני אומר לה, "שביבי זה כמו הכותל? שנדחף לו פתק לאיזה חריץ, נתפלל קצת והוא יביא שלום?".

"אז עזוב את הפתק", היא אומרת, "תגיד לו משהו. תתווכח. תעשה משהו שיוציא אותו מהבונקר".

"אנשים לא משנים את הדעות שלהם כל-כך מהר", אני אומר. "בטח לא ביבי".

"אז אל תצליח", היא אומרת. "מה יש לך להפסיד? שתצא טיפש, כמו שאני יצאתי עם הפתק? אז תצא טיפש או נודניק. אבל לפחות תנסה".

במלון ברומא, אני וטל הצלם חוברים לשאר הכתבים המדיניים שהגיעו לכאן יום קודם. הם מספרים לי על הטיסה שלהם לרומא במטוס ראש הממשלה, שמסתמן מהסיפורים שלהם כגרוטאה אמיתית. הם קוראים למטוס "הצינור" ומספרים שהמושבים לא זזים אחורה ושלא היה מקום לרגליים ואומרים לטל ולי שהם מקנאים בנו שהגענו בטיסה מסחרית. מהלובי של המלון אמורים לקחת אותנו למסיבת העיתונאים המשותפת של נתניהו ושל ברלוסקוני. אני שואל אותם אם הם חושבים שיקרה בה משהו מעניין. איזו יוזמה חדשה, איזו כותרת, משהו שעשוי לעזור להתניע את המשא ומתן עם הפלסטינים. תוך שנייה אני מבין: הם לא באמת מאמינים שמשהו מרעיש יקרה כאן. גלי צה"ל, למשל, שלחו את הכתבת הכלכלית שלהם. אם זאת הייתה נסיעה לוושינגטון קרוב לוודאי שהכתבת המדינית הייתה טסה, אבל לנסיעות כאלה, מהסוג שצריך לסקר, והאמונה שיספקו דרמה או יצריכו את הכתב להשתמש במקורות ובקשרים בפמליה היא קטנה, גם כתב מתחום אחר מספיק. "אתה יודע", אומר לי אחד מהם, "לפני שבע שנים היינו ברומא במפגש דומה, משהו הכי סטנדרטי, ופתאום באמצע הלילה, הגיע לכאן, ללובי הזה בדיוק, אליוט אברהמס ושרון הודיע לאמריקאים שהוא הולך על ההתנתקות". "אבל", אותו כתב ממהר להרגיע, "נתניהו הוא לא שרון. ככה שאין סיכוי שמשהו יקרה".

הארץ של הסופרים | 53 סופרים ומשוררים ממלאים את מקומם של כתבי "הארץ"

רוצים להגיב לסופרים? כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

נתניהו וקרת ברומא, השבוע. תצלום: טל כהן

במסיבת העיתונאים אנחנו ממתינים יחד עם עשרות כתבים איטלקים לנתניהו ולברלוסקוני. כולם מתפעלים מהאוהל בצבעי כחול לבן שהאיטלקים הקימו. הוא באמת יפה. אני מתרשם במיוחד מהציור הענקי שמאחורי בימת הנואמים. בציור נראה מישהו שמזכיר את דוד מנגן בנבל ולידו מה שנראה כמו ראש ערוף של גליית הפלישתי, מה שנקרא שורשי הסכסוך. כשאני שואל על הציור, הישראלים לא יודעים לענות אבל שמחים לללוות אותי לאחד הנציגים האיטלקים שלשאלתי איזה צייר צייר את התמונה עונה בחיוך ערמומי "א גוד וון", ואחר כך מנפנף בידיו בחוסר אונים ומסביר ש"ברלוסקוני לייקס נייס טינגס". אבל אחרי שעיתונאית של אי-פי שהסתקרנה מההתקהלות שואלת גם היא את אותן שאלות, הוא מתקשר לברר. את התשובה השלמה ביותר יקבלו העיתונאים אחר כך, על הבמה, כשברלוסקוני יאמר ששמע שהתעניינו בציור. ולאחר שינקוב בשם הציור ובתאריך בו צויר וגם יוסיף שהוא מתאר מסיבת בונגה בונגה במאה התשע עשרה. ברגע הזה אפשר יהיה לשמוע יותר ממאה עיתונאים צוחקים בהקלה - הודות לסילביו בכל זאת הם יצאו מכאן עם כותרת.

עוד לפני שנתניהו וברלוסקוני מתחילים לדבר, מתנדב אחד מהאנשים במשלחת של נתניהו להסביר לי בחביבות ובכנות קצת מפתיעה איך כל העסק הזה עובד: העיתונאים האיטלקים ישאלו שתי שאלות, גם העיתונאים הישראלים ישאלו שתיים. השאלות ידועות מראש. אני מנסה לברר אם העיתונאים יוכלו אחר כך להרים יד ולשאול בספונטניות. הוא אומר שלא ומסביר: "לביבי ולברלוסקוני יש מסרים חשובים להעביר, וזאת בעצם הבמה המשותפת שלהם להעביר אותם. להציב מנהיג לדבר באולפן ריק מול מצלמה זה מרגיש מדי טוטליטרי, אז בונים אירוע כזה שבו הם יכולים לעלות לבמה מוכנים ולהעביר אל מול המצלמות את המסרים בהם החליטו להתמקד. במפגשים הבי לטארליים האלה יש תמיד את שלב הדאחקות, אחריו את שלב התכל'ס, ואז מגיע השלב הזה שאני קורא לו שלב הפקס: נתניהו וברלוסקוני עולים לבמה. הם מתחילים בנאומים ועוברים אחר כך לשאלות העיתונאים.

זה עובד בדיוק כפי שהאיש מהמשלחת הסביר לי. המסרים עוברים בהירים וחדים: הבעיה היא לא ההתנחלויות, שורש הסכסוך הוא העובדה שהפלסטינים מסרבים להכיר בקיומה של מדינה יהודית. מה שמדינות העולם חייבות לעשות הוא לחשוף את פרצופם האמיתי של הפלסטינים ולכפות עליהם להכיר בישראל לא סתם כמדינה אלא כמדינה יהודית.

ברלוסקוני, שפירגן בחום מעל הבמה לנתניהו ולישראל, מהנהן בכל פעם שהוא שומע את אחד המסרים ומפעם לפעם, לפני שעומדת להגיע איזו שורת מחץ של נתניהו, למשל ש"האביב הערבי יהפוך לחורף הערבי אם לאיראן תהיה פצצת אטום", הוא מקדים אותה בשנייה ומחווה כלפי נתניהו תנועה שמזכירה כזו של קוסם המסיים לבצע להטוט קשה במיוחד ומחכה לתשואות הקהל.

אחרי מסיבת העיתונאים, אנחנו חוזרים למלון לתדרוך אינטימי לכתבים המדיניים הישראלים עם ראש הממשלה. לפני שאנחנו נכנסים לחדר במלון שבו נפגוש את נתניהו, אנחנו עוברים בדיקה ביטחונית מקיפה. הם מעבירים את התיק שלי שיקוף שלוש פעמים. יש בו חפץ קטן ממתכת שיכול להיות נשק. אחרי חיטוט ממושך בתיק הם מגלים שמדובר בתקע של המחשב הנייד שלי. העיתונאים הישראלים מתיישבים סביב השולחן וממתינים לנתניהו. אחת מהן מציעה לא להאריך מדי: אם זה ייגמר מספיק מהר, יישאר זמן לצאת לסיבוב קטן בפיאצה נבונה לפני שהמטוס-גרוטאה של רה"מ (קיצור בעל ניחוח צבאי שהם מאוד אוהבים להשתמש בו) ייקח אותנו חזרה לישראל.

הצוות של נתניהו ידידותי ומאוד קשוב. הם מסכימים שבסוף התדרוך, טל יצלם אותי עם נתניהו על פי בקשת העיתון, למרות שהכניסה לתדרוך אסורה לצלמים ושהצילום לא תואם מראש. אני מנסה לנצל את הנכונות הזו שלהם עוד קצת, ומבקש שגם יתנו לי לשאול את נתניהו שתי שאלות לבד אחרי שהתדרוך ייגמר. הדובר מבקש לדעת מראש איזה שאלות אני מתכונן לשאול. אני לא מופתע. בכמה שעות שביליתי כאן, כבר הבנתי שבדיאלוג בין עיתונאי לראש ממשלה אשר מרגיש רדוף על ידי התקשורת, הפחד משאלה שאינה במקומה גדול כמעט כמו מזה שאצליח להכניס לחדר נשק.

אני מציג את השאלה. לא קשה מדי, אבל עדיין אחת שעליה אי אפשר לענות בתשובה שתעסוק בצורך בחשיפת הפרצוף האמיתי של ההנהגה הפלסטינית, או, לחילופין, בכך שהגרעין האיראני הוא לא סכנה לישראל בלבד אלא לעולם כולו. הדובר אומר לי שנראה בסוף התדרוך אם יהיה זמן. ולמרות שהוא נחמד ומאוד עדין, ברור לשנינו שזה לא יקרה.

אני מבין שאם גמרתי אומר לנסות לדבר עם נתניהו באמת ולצאת טמבל איאלץ לעשות זאת בנוכחות כל העיתונאים האחרים.

נתניהו נכנס לחדר והתדרוך מתחיל באופן רגוע ומחויך. העיתונאים וביבי מתלוננים על המטוס. הוא צר מדי והמושבים לא זזים אחורה. לקחו אותו כי בעבר נתניהו חטף מהעיתונים על בזבזנות וראוותנות והנה נסגר המעגל כמו בכל סיפור מוסר טוב, ואלו שכתבו על בזבזנותו מרגישים עכשיו כמה החסכנות המעיקה הזו לא נעימה בגב. אחר כך מדברים קצת על האיום האיראני וגם טיפה על סוריה ועל איך האיטלקים יודעים לעשות יפה אירועים ועל איך לנו בארץ ייקח עוד מאתיים שנה ללמוד.

התדרוך כבר מתקרב לסיומו ואני חצי נדחף ומגמגם שאלה. "אני נוסע הרבה בעולם", אני אומר, "ושומע הרבה אנשים שמדברים על ישראל. חלקם אוהבים וחלקם שונאים אבל המשותף לכולם הוא שהם תופסים את ישראל כתקועה ופסיבית. הפלסטינים יכולים ליזום משט ביום אחד והצהרה באו"ם באחר בזמן שלישראל, כמו שזה נראה, אין שום תוכנית והיא רק מגיבה". ראש הממשלה מסייג ואומר שהעובדה שאמירות מסוג זה מופיעות בעיתון שבו אני כותב, עדיין לא אומרת שזה נכון, ושלישראל דווקא יש הרבה מאוד ידידים למרות שאנחנו אוהבים לומר שהיא מבודדת.

אני מנדנד ואומר שבלי להיכנס לסוגיית ידידינו, חשוב לי לדעת מהי יוזמת השלום של הממשלה, מהי התוכנית שאנחנו מקדמים כדי לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים. העיתונאים סביב השולחן משדרים אלי תחושות מעורבות של אמפתיה וקוצר רוח. הם מביטים בי באותו אופן בו הסתכלתי אני על אשתי ארבע עשרה שעות קודם, כשביקשה שאעביר לנתניהו פתק ממנה. אני מרגיש שיש להם חיבה לניסיון התמוה הזה שלי לקבל מנתניהו תשובה עניינית לשאלה אבל, עבור מקצתם לפחות, חבל לבזבז זמן יקר על המהלך העקר הזה, במיוחד כשהשעון מתקתק ופיאצה נבונה מחכה.

היחיד שמתייחס לכל העניין בסבלנות וברצינות הוא נתניהו. "זה סכסוך בלתי פתיר כי הוא לא על שטח", הוא אומר. "זה לא שאתה יכול לוותר על קילומטר יותר ולפתור אותו. השורש של הסכסוך נמצא בכלל במקום אחר. עד שאבו מאזן לא יכיר בישראל כמדינה יהודית, לא תהיה שום דרך להגיע להסכם".

דברים דומים לאלה אמר נתניהו במסיבת העיתונאים כמה שעות קודם, אבל אם אז הם נשמעו לי כמו ספין משומש ודהוי. עכשיו, כשהוא יושב מולי, מסתכל בעיני ומסביר אותם בסבלנות אין קץ, הם פתאום נשמעים כמו אמת. לא האמת שלי אמנם, אבל זו שלו. כשאני ממשיך לנדנד ולומר שגם אם כל זה נכון, אני עדיין לא מבין מה המסלול הפרגמטי והאקטיבי שנגזר ממסקנה זו. נתניהו מסביר לי מיד שהתוכנית המעשית לקידום תהליך השלום היא לשוב ולומר את זה בכל הזדמנות. "צריך לראות את האפקט של זה על אנשים", הוא מחייך, "אתה אומר והם פשוט נשארים פעורי פה". רק היום, הוא מספר, במהלך שיחה עם פוליטקאים מקומיים ראה את זה קורה מול עיניו.

כתב אחר בשולחן מקשה ומציין שאנחנו אמרנו את זה כבר לא פעם ובכל זאת מרבית עמי העולם לא השתכנעו. נתניהו מהנהן ומבהיר שהפלסטינים מפיצים בעולם את שקריהם כבר יותר מארבעים שנה וששקרים שהושרשו עמוק כל-כך אי אפשר לעקור במהירות. במהלך השיחה הוא גם מזכיר מאמר אשר קרא לו מזמן על אירלנד ובו מסופר שהיו צריכים לעבור יותר מ-25 שנים עד שהתפישה של אלו שנאבקו באנגליה התמתנה והתגמשה מספיק כדי שיוכלו לסיים את אותו סכסוך. כשאני שואל אם אין עוד דבר שאפשר לעשות למען תהליך השלום מלבד לחזור ולומר את האמיתות שציין באוזני עמי העולם, ראש הממשלה מחייך חיוך אבהי ומבהיר שצריך לפעמים להשתחרר מהתחושה שהכל נמצא בידינו. הרי אי אפשר לבנות הסכם על שקר, ועד שהפלסטינים לא יסכימו לקבל את ישראל לא כסתם מדינה אלא כמדינה יהודית, לא ניתן יהיה להתקדם הלאה.

הפגישה מסתיימת ואנחנו מתפנים לצילום. הדובר מכניס את הצלם לחדר וראש הממשלה, למרות סדר יומו העמוס, מתפנה ברצון. אני מביט בו מהמרחק הכי קרוב שאפשר. במסיבת העיתונאים של ברלוסקוני עדיין ראיתי בו את כל אותן אוסף קלישאות שנוהגים תמיד להטיח בו: אופורטוניסט מפוחד המנפנף בסיסמאות רק כדי לשמור על כיסאו. אבל עכשיו, ממרחק של עשרים סנטימטרים, הוא נראה כמו אדם עיקש ונחוש האוחז בתפישת עולם נוקשה ומאוד מאיימת. לידי, נתניהו מחייך לצלם. ואני מנסה גם. אבל אחרי השיחה הזאת שום חיוך לא יכול להגיע, שום תקווה, רק ייאוש.



אתגר קרת במסיבת העיתונאים המשותפת שערכו נתניהו וברלוסקוני ברומא, שלשום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו