בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארץ של הסופרים | חיים גורי כותב על פרידה מהאמונה

במפגש בין חזון ארץ ישראל השלמה לבין הצדק והכרח המעשה, מוכרח שיהיו נפגעים. השלטון על העם האחר קורע עם ומרסק חברה

תגובות

זה מזכיר לי את האשה ההיא, בקיבוץ ההוא, לרגלי הר הגלבוע, שהיתה בי, לימים, כסמל וכמשל. שלוש שנים מחיי חייתי כ"ילד חוץ" ב"חברת הילדים" במקום הזה. ילד פוליטי בקיבוץ פוליטי מאוד.

זה מזכיר לי את האשה ההיא ש"לקחה ללב". אולי משום שגם אני כל ימי לוקח ללב, אף שנאמר בשיר: "אל תיקח הכל ללב / כי חבל על הכאב". אני מכיר אישית רבים מהאיכפתניקים האלה, שאין מנוח לנפשם.

זה היה בשנת 1938, בעת "משפטי הטיהור" במוסקווה. ב"משפטי הראווה" האלה הועמד לדין כל מי שסטלין ראה בו יריב - ותיקי המפלגה הקומוניסטית, רוב חברי הוועד המרכזי, גנרלים מפקדי הצבא ובהם מיכאיל טוכצ'בסקי, גאון צבאי, אנשי רוח, מדענים, סופרים, משוררים ואמנים. מאות אלפים הובלו אל קירות הירויים, לאחר שהתוודו על פשעים שלא ביצעו. בין אלה היו גם אנשים כמו זינובייב, ממייסדי המפלגה הבולשביקית, בוכרין, מגדולי מנהיגיה. אלה עברו כליאה ועינויי גוף ונפש עד אשר התוודו בבית המשפט על כל מעשי "הבגידה". "למה קובה רוצה להרוג אותי?!" שאל בוכרין. אך סטלין ("קובה") רצה להרוג גם אותו.

ההיסטוריון הישראלי הנודע, שמואל אטינגר, סיפר לי כי בשלושה ספרים מוזכר סיפור דומה על אשר קרה לחבר זינובייב, מזכיר הקומינטרן. לפני שהוצא להורג הוא צעק ללא הרף: "תנו לי רק לטלפן לחבר סטלין!". כאשר הובל אל הקיר נפל על ברכיו וקרא: "שמע ישראל". אחד משומרי ראשו של סטלין, בשם פאוקר, היה עד לחיזיון וסיפר זאת לסטלין וזה כמעט מת מצחוק למשמע הדברים.

אך האשה ההיא לא צחקה. היא הסתגרה בחדרה, בתענית מתמשכת. היא לא האמינה במשפטי השקר האלה וחשה שעולמה חרב. היא היתה חברת קיבוץ, ציונית-קומוניסטית, שראתה במוסקווה, אדומת הדגל, את עיר הקודש של המהפכה. היא נתפסה ליגון גרוע מזעם - אובדן האמונה.

בימים ההם כתב ארתור קסטלר את "אפלה בצהריים" שלו, ספר המפענח את סוד הווידויים ההם, בימי "הטיהור הגדול", את תהליך השבירה. אחר כך ראה אור הספר "האל שהכזיב", שאף הוא זיעזע רבים מבני דורי. העורך, חבר הפרלמנט הבריטי ריצ'רד קרוסמן ושותפים לו ההיסטוריון לואיס פישר, הסופר האפריקאי-אמריקאי ריצ'רד רייט, הסופר האיטלקי איגנציו סילונה, אנדרה ז'יד הצרפתי והמשורר האנגלי סטיבן ספנדר.

זכור לי שירו של ולדימיר מאיאקובסקי "150.000.000", שבו מתפלל המשורר לאלוהים ומבקש מ"השוכן במרומים" לרדת "אל המתכת, אל הלהבת", לחולל עם בני האדם "את הפלא והנס". הוא מבקש "אל בצלמנו, אל מבשר". לימים שלח המשורר הזה יד בנפשו.

אך גם בעת זוועת "הטרור הגדול" לא חרבה האמונה בלב כל המאמינים. גם בארץ ישראל, ובמדינת ישראל, דבקו רבים, אף בקרב השמאל הציוני, "בעולם המהפכה". ודאי גרמה לכך עמידת הגבורה של ברית המועצות במלחמה נגד הפלישה הגרמנית. על אף התבוסות הנוראות בראשית מבצע "ברברוסה" המשיך הצבא האדום, פגוע "הטיהורים", ללחום עד ניצחון סטלינגרד, עד הנפת הדגל האדום על חורבות ברלין.

גם הצהרת אנדריי גרומיקו בזכות עמנו לעצמאות והכרת בריה"מ בישראל בהולדתה גרמו לכך. אך המריבה בקרבנו לא חדלה משום שהטרור הסטליניסטי התחדש - משפטי-הראווה בארצות הגוש הקומוניסטי, הפיכת המרשל טיטו, גיבור מלחמת הפרטיזנים ביוגוסלוויה, לבוגד ולמוחרם, רצח גדולי הסופרים היהודים, משפט פראג, מאסרו ומשפטו של מרדכי אורן, הרג רודולף סלנסקי וחבריו. ונוסיף על כך את עלילת-הדם על הרופאים היהודים. אני אישית שמעתי את יעקב ריפתין, איש קיבוץ עין שמר, בימי משפט הרופאים היהודים, מכריז באולם קולנוע אלנבי בתל אביב: "תקוצץ היד שנשלחה אל מרכזי הכוח הסובייטי!".

בראשית שנות החמישים הבאתי את חברתי הצעירה, עליקה, אל מועדון "צוותא" בתל אביב, ברחוב נחלת בנימין. היא שמעה את המשורר הדגול אברהם שלונסקי, "המאסטרו", מכריז ש"המהפכה היא הכירורג של ההיסטוריה, אף שגם ידיו מגואלות בדם". היא נבעתה ושאלה: "אלה החברים שלך?!". לימים שאלתי את צביה לובטקין, מקיבוץ לוחמי הגטאות, כיצד היא מסבירה את הדבקות הזאת בברית המועצות של סטלין בקרב רבים מחברי הקיבוצים. היא ענתה לי: "לא רצינו להיות מסדרים סגורים של מתקני עולם לעצמנו. רצינו להיות חלק מתנועה של מיליונים השואפים לשנות את העולם". בראשית שנות החמישים התפלגו יישובי הקיבוץ המאוחד, תוך ריב מר ושנאה, טרנספרים וחילופי אוכלוסיות. "אני לא אסכים שהסטליניסט הזה יהיה מורה לבנים שלי!". אבי ז"ל, ח"כ ישראל גורי, שימש בורר בין המחנות בקיבוץ עין חרוד. יום אחד בקול שבור אמר לנו: "מכה ומדינה! מכה ומדינה! מה הם עושים לעצמם?! מה הם עושים לנו?!"

אני נזכר באשה ההיא מקיבוץ בית אלפא, שהסתגרה בחדרה, שרויה באבל כבד על חורבן אמונתה. מה נשאר מברית המועצות ההיא שקסמה לרבים כל כך?

* * *

איש ואיש והרס אמונתו. אני חושב על השופט העליון חיים כהן, בן למשפחה דתית-אורתודוקסית בגרמניה, שאל מול הסתר הפנים ושתיקת האלוהים, בשנות הגרזן האוכל בעמו, קרע קריעה בפרוכת והתפקר. אך יהודים אחרים, מוכי רעב, במחנות המוות, ויתרו על מנת המרק הקלוש ופרוסת הלחם וצמו ביום הכיפורים.

* * *

בשער העיתון "על המשמר", נוחו עדן, היה מודפס חגיגית - "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". מנטרה מקודשת. לימים נודע שמרכיבי השילוש הקדוש הזה סותרים איש את אחיו. הציונות התגשמה תוך איבה ומלחמות, אף שלא התנתה מראש את גאולת ישראל בחורבנו של העם השכן. המלה "נכבה" שבה בגדול ומזכירה לנו בימים אלה את כל החשבונות הלא גמורים. היה זה ס. יזהר, גדול סופרי דור 48', שכתב ב"סיפור חרבת חזעה" שלו: "כל קרבי צעקו. קולוניזאטורים, צעקו קרבי. שקר, צעקו קרבי, חרבת חזעה אינה שלנו. מעולם לא הקנה מקלע השפנדאו זכות כלשהי". הספר הזה עורר סערה רבתי, שלא שככה. אך דברו נשאר כעדות. זה לא כבר הופיע הספר הזה בבריטניה, מכה הדים, כצפוי. גם הסוציאליזם שלנו, הנזכר בשילוש ההוא בעיתון, שהיה דוגמה ומופת, ב"חברת העובדים", בקיבוץ ובמושב, בחיי התרבות, פוחת והולך אל מול ההפרטה החוגגת והימין הלאומני והדתי הצוברים כוח. ישראל מתחרדת. היא מחורפת היום בשער בת רבים, מגודפת ומוחרמת וזוכה לדה-לגיטימציה.

* * *

אני ממשיך לערוך את חשבוני עם עצמי, היכן צדקתי, היכן טעיתי. משחר נעורי דבקתי בארץ ישראל השלמה, נחלת אבות, כבשת הרש שלנו. בפסח, שנת 1998, נאספו בקיבוץ בית השיטה עשרות חברים מרחבי הארץ ודנו ארוכות בשאלה: "ארץ ישראל השלמה - פרידה מחלום?". לקראת הפגישה עיינתי מחדש בחוברת "בבריתך", שיצאה לאור בשנת תרצ"ח, 1938, שמעטים בישראל יודעים על אודותיה. היא נכתבה בידי חברי "תנועת הנוער הלומד בא"י, המחנות העולים". כל כולה התנגדות נחרצת לחלוקת הארץ לפי תוכנית ועדת פיל הבריטית, משנת 1937.

לא חניכי בית"ר - "שתי גדות לירדן / זו שלנו זו גם כן"; גם לא אנשי "גוש אמונים", תלמידי הרב צבי יהודה קוק; "המחנות העולים", תנועת הנוער שנולדה בארץ, מקימי בית השיטה, בית הערבה, מעוז חיים... כבר במגילת היסוד של מעוז חיים, בעמק בית שאן, נכתב בשנת 1938: "יהי הבית הזה שער לגלעד. עוד יהבהבו אורות-עבודה של יישובים עבריים בגלעד, בבשן ובחורן, ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן עד צוער. עוד יקום האדם העובד ובנה את ביתו בעולם של אחווה וחירות. יהיו ידינו וידי ילדינו עסוקות במלאכה תמיד". השילוב הזה!

אמרתי בכנס ההוא ש"בחוברת 'בבריתך' אינך מוצא ערבים. הם אינם נזכרים. הנופים האהובים ריקים מהם". הוספתי ש"הדברים נכתבו בעיצומם של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, שכונו לימים 'המרד הערבי' וכבר היו מאות הרוגים". דבקותם של הצעירים ההם בשלמות הארץ היא מוחלטת: "נדמה, חדל הלב לפעום ברטט קדושה ויראה, בהרגשת תוחלת וחרדה...לקראת ארץ-ישראל גדולה". הם מעידים על עצמם: "חינכנו את עצמנו איש איש בלבבו כי הארץ אחידה, שלמה ואינה ניתנת להיקרע".

הדברים האלה נכתבו לפני 73 שנים. הם נקראים כהזויים, מחוץ להיסטורי והמציאותי. לימים יכתוב יוסי שריד ש"הרב כהנא שואב את שיקוי טירופו ממעיינות הקיבוץ המאוחד". בסיום ספרי "עד עלות השחר", שראה אור בשנת 1950, אני כותב, לאחר שנקבע הקו-הירוק: "מעל משלטינו אנו רואים את מרחבי הארץ השבויה.. נתיבותינו חוככות במשלטיהם, דרכינו עקלקלות וקו הגבול עובר בתוך נשמותינו והן קרועות ואינן משלימות".

חלפו שנים ובאה עלינו מלחמת ששת הימים, שבה השתתפתי כמ"פ מילואים בפלוגת חק"ש ירושלמית. מוטה גור הכריז: "הר הבית בידינו!". המשכנו צפונה, בארץ בנימין, לעבר רמאללה. חשתי כי שבתי הביתה, אל הנופים התנ"כיים ההם. אך שם פגשתי בהמוני הערבים, שאינם קיימים בחוברת "בבריתך". הייתי בלב המציאותי, בקרב העם השכן הנתון לשלטוננו, באותה פגישה מטלטלת המעמידה במבחן אכזרי אמונות ודעות. כבר פרץ הוויכוח המחריף והולך מה עושים עם "השטחים האלה", "הכבושים", או " המשוחררים", או "המשוחזקים"? מה עושים עם כל הערבים האלה?

לימים נכתב הספר "שיח לוחמים" והתחולל העימות חסר הפשרות בין שלום עכשיו וגוש אמונים, בין ישעיהו ליבוביץ לישראל אלדד. נוספו התנחלויות בלב המרחב הערבי ונוספו אינתיפאדות רצחניות ופיגועי מיקוח ועוד מלחמה בלבנון. במלחמות התנועה, התמרון וההבקעה ניצחנו. במלחמות ההתשה ופיגועי-המיקוח הובסנו.

ארץ ישראל השלמה היתה בקרב רבים מבנינו ונכדינו ל"ארץ המרדפים". ויכוחים רבים במשפחתנו המורחבת הסתיימו בדמעות. בכנס ההוא בבית השיטה ניסו בני דור "בבריתך" ובניהם להשיב על השאלה הטורדת: "מתי נפרדנו מארץ ישראל השלמה? שלא חדלנו לאהוב אותה עד אחרון אבניה". זה היה תהליך מצטבר: גם אני הגעתי למסקנה שרק פשרה של הפרדה בין שני העמים, תוך שותפות, תאפשר את החיים פה. השלטון על העם האחר משחית ומעוות את פניה של ישראל, קורע עם ומרסק חברה.

אני מכיר אשה אחת, באחד מקיבוצי הצפון, המזכירה לי את האשה ההיא, לרגלי הגלבוע, בשנת 1938, בימי המשפטים הנוראים ההם. לא, אין שום גזרה שווה, אך שתיהן נפגשות באמונה שנפגעה. בשיחות הנמשכות בינינו אני חש שהכרת צדקת הדרך והכרח המעשה, בתוך המציאותי, ההיסטורי והמוסרי, ולא מחוצה להם, היתה לנו לבעיה קיומית. היא שיחת-היום שאינה מרפה גם ממני.

הארץ של הסופרים | 53 סופרים ומשוררים ממלאים את מקומם של כתבי "הארץ" רוצים להגיב לסופרים? כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו



חיים גורי, חמישי משמאל, בקיבוץ בית אלפא, 1936



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו