בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארץ של הסופרים | אורלי קסטל-בלום מראיינת את זכריה זביידי

חודש לאחר הרצח של ג'וליאנו מר-חמיס, וזכריה זביידי יודע שהדברים לא ישובו להיות כתמול שלשום. ג'נין נשארת ג'נין: פיוטית ומסויטת

תגובות

הדלת הראשית בביתו השלישי של זכריה זביידי הוסטה ממקומה. זביידי, לשעבר מנהיג גדודי אל אקצה בג'נין, שהפך ישראלים רבים מדי לשוכני עפר, וכיום עובד במנגנוני הביטחון האזרחי של הרשות הפלסטינית ופעיל בתיאטרון החופש שהשאיר אחריו ג'וליאנו מר-חמיס, הזיז בזמנו את הדלת בביתו בדיוק אל מול חדר השינה שלו, כדי שיוכל לזנק ממקומו במקרה הצורך. הדלת המקורית במסדרון נשארה להטעיה ולכל צרה. כך בונה דלת מי שחמק לדבריו משבע התנקשויות בחייו וגם הכדורים שספג מר-חמיס הוא משכנע שהיו מיועדים לו.

הארץ של הסופרים | 53 סופרים ומשוררים ממלאים את מקומם של כתבי "הארץ" רוצים להגיב לסופרים? כנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

הבית נמצא בראש הר גבוה והוא משקיף צפונה על כל ג'נין ועל כמעט כל עמק יזרעאל. בגלל בצורת טבעית וכפויה מכוסה מרבית הגינה בטון אדמדם, ובחלק האחורי המשקיף לנוף היפה ומגודר במעקה יש פיסת אדמה של כחצי דונם, צחיחה ברובה, אך פזורים בה כמה צמחי תבלין כמו נענע ומרווה. בכניסה לבית פיסת דשא קטנה מאוד. לרגע נדמה שהמקום הוא השליו עלי אדמות, אך פתאום רעש גדול של מטוס קרב חותך את השמיים.

"יש אימונים. זה לא תמיד ככה," מתנצל זביידי, איש ארוך ורזה בן שלושים וחמש בעל מבט עכור, אות לנשמה בלתי חדירה ולחוסר שינה: תשע שנים הוא נרדם רק בחמש בבוקר וגם אז ישן לא עמוק עד הבוקר המאוחר. הוא גם לא רואה כל כך טוב, זכר לאותה "תאונת עבודה" מימים אפלים, כשהכין מטען, ונפגע לו עור הפנים, ואולי זו הסיבה ששפך את הקפה על השיש - אך מיהר לנקות.

אשתו של זביידי, שגם ישנה מול הדלת, שומרת על בית נקי מאוד ומסודר. אם הילדים רוצים להשתולל - רק בגינה שבחוץ. בבית אסור להזיז שום דבר מהמקום. כרגע כמעט שתיים עשרה בצהריים. היא ישנה. לפי פניהן הצחות והיפות של הילדים היא יפהפיה. הבת הגדולה סמירה שאלה אותו לפני כמה ימים: "אבא, מה זה כל הצלקות האלו שעל הגוף שלך", וזביידי לא ידע מה לענות לה.

מצד אחד הוא לא רצה להגיד לה את האמת, ומצד שני הוא לא רצה לא להגיד לה את האמת כי בסוף היא תגלה אותה בלאו הכי. לכן גילה לה את האמת שלו. סמירה היא ילדה צחקנית וחביבה וגם התינוק נתלה על אבא שלו. האישה לא יוצאת מהחדר אבל הילדים באחריותה, וכשהתינוק בוכה זביידי מחזיר לה אותו.

שני חדרי ארוח יש בבית שאימץ משאר העולם את שיטת המטבח הפתוח לסלון ודלפק הישיבה, אך בין לבין אין "אי" שדווקא היה יכול להיות גם אי לשימוש יום יומי וגם מבצר פנים ביתי בנוי היטב עם דלת סתרים שמשמש מקום מחבוא טוב. חדר ארוח אחד לאורחים קרובים יותר שנמצא בו קמין שיש בהיר שהוא עצמו גילף. בחוץ על משטח הבטון האדמדם מחכים עצים מוכנים לחורף הקרוב.

בחדר הארוח לאורחים הקרובים נמצא הקמין והקשר הדיבורי למטבח והספות בו בהירות ואילו בחדר הארוח השני שבו גם אפשר לסגור את הדלת עשויות הספות מאותם גוונים בהירים בדיוק אך בערוב של עור ובד. הכל נבחר בקפידה רבה ובטוב טעם של האישה. הדלתות של הבית עשויות עץ מהגוני כמו גם ארונות המטבח. התקרה כמובן גבוהה מהרגיל והקירות צבועים באוף ווייט. הוילונות חצי שקופים בצבע קרם עם ריקמה עדינה בחום. שלושה שנדלירים בלבן וכתום מאותו סט בשלושה גדלים שונים מאירים את הסלון עד חדר האוכל, אך לא כרגע בשעת האור הטבעי.

נקעה נפשו של זביידי מהתנקשויות ולטענתו גם מרציחות ודם. הוא אדם שבע התנקשויות. היום הוא גם לא מוכן להגן על עצמו כמו שהיה פעם. אמנם הוא מסוגל לשמוע מזל"ט באמצע חאפלה רועשת ויש לו הרבה סיפורים על איך נמלט פה, ואיך שרד שם. היום חסר לו משהו. הוא איבד את זה. זה לא שהוא לא בכושר, משהו אצלו ברוח נשבר. הוא בכלל אומר שגמר לקרוא עכשיו את דיוויד בראון צופן דה וינצ'י בערבית ונמצא באמצעו של THE LOST SYMBOL שלו.

פעם סגרו עליו בית וידע שאין לו איך לברוח. לא חשב פעמיים (ביטוי חוזר הרבה אצלו) פתח את הדלת, חטף ארבעה כדורים ורץ בכל הכוח והנה הוא. ולהוכחה הוא מכין עוד כוס קפה בכוסיות כמו שמגישים באבו גוש אבל חם מאוד. ניכר שמותו של ג'וליאנו מר-חמיס השפיע עליו מאוד. "לקחו הכל," הוא אומר. "צלצלו מהשב"כ למושל להביא הכל. המסכה של רעול הפנים שהרג אותו, המכונית, התרמילים. המשטרה הפלשתינית גם אם היא רוצה לפענח אין לה עם מה לעבוד. הדי אן איי של הרוצח נמצא בידיים של ישראל. ג'וליאנו חטף 4 כדורים מקינאה בגלל שהוא לא שאל אף אחד. היה מכניס ומוציא מהמחנה אנשים מתי שבא לו. פותח וסוגר את התיאטרון מתי שמתחשק לו. מי שרצח את ג'ול רצה לרצוח גם אותי."

מן הגינה הצפונית הצחיחה והיפה נשקפים גם היערות של ג'נין. 70 אלף דונם יער טבעי. בקצה היער שטח כרות ומבנה בתוכו.

שאלה: מה זה שם?

תשובה: המשטרה.

שאלה: איזו משטרה?

תשובה: הפלסטינית.

שאלה: דווקא שם? באמצע היער? ואיפה נמצא המחנה?

כאן.

"מי המציא את השם גדודי אל אקצה?"

"בן דודה שלי. זיאד עאמר."

"ג'וליאנו כל הזמן דיבר על פרופגנדה תרבותית, ואתה נחשפת לאופציה הזאת אצל אמא שלו כבר בגיל 13. איך לא חשבת ללכת על האופציה השניה שארנה הראתה לך? למה מלכתחילה התחלת לזרוק אבנים.

הייתי עסוק.

"היית בירושלים?

"הייתי בכל הארץ. מהגולן ועד אילת לפני שהייתי מבוקש. מכיר הכל תל אביב ירושלים. חיפה. הכל. אני מקיסריה. הים חסר לי. אבל אני לא רוצה לחזור לקיסריה.

"הציעו לי לתת שיעורי כתיבה בהתנחלויות, בתור מי שאתה היום ומי שהיית - זה נראה לך לא מוסרי מצידי? לפי אמות המידה המוסריות שלך, אני צריכה להחרים את ההתנחלויות?

"אני מאוד פוחד עלייך על הדרך לשם איך תעשי אותה.

"אל תדאג לי. אני אסתדר. אפשר להגיע גם רק עד אריאל.

"גם אריאל מסוכן.

"אפשר להסתדר.

בשבע השנים הראשונות עצי הזית לא צריכים שיתעסקו בעלים שלהם אלא רק בפיתוח הגזע והשורשים. זביידי מראה חורש של עצי זית מימי הרומאים, אך הדבר יוצר דיסוננס קוגניטיבי. זכריה זביידי הוא לא הטיפוס הקלאסי של מדריך טבע. "העצים האלה לא זקוקים להשקיה בכלל, הוא אומר," ואם יש בהם חור אז שמים בטון או אבן" .

הוא הרגיש טוב מאוד במכונית הממוגנת ואף גילה עניין ברכישתה למרות כבדותה. קשה היה לנשום כי העיר לא מקבלת מים כבר שנה וחצי, והכל מתרחש דרך שאיבה מבארות, 100 שקלים ל10 קו"ב. ג'נין שנקראת כך על שום הגנים והמעיינות שבה עובר מדבריזציה. אכן רואים שם בימים טרופים אלה רק עצי זית שלא זקוקים להשקיה, וצמחיה מדברית כמו דרדר כחול, רותם מדברי ואיזה דגן. אפילו טיון דביק לא מכה שם שורש בצידי הדרכים.

היובש בג'נין מורגש עוד במחסום הכניסה. רק בבתי העשירים יש לחץ מים סביר והעיר מתייבשת ונדמה שכך האנשים והאוויר. כביש הכניסה רחב מאוד. הרבה בתים בנויים למחצה, אבק, הרבה אבק. אצל זביידי לחץ המים הוא טוב.

במרכז העיר יש המתנהגים אל זביידי כאל סלב אך אף שניכר שנהנה ממעמדו ברחוב, הוא נכנס לקפה ומתיישב בסוף בסוף ומזמין בשקט, כאילו שאנחנו בפאריס ולא בלבנט. ואז הוא מסביר איך גונבים מצית, ואיך לא גונבים מצית, ושהוא למד מכולם, גם מעבריינים. חוכמות חיים שצבר בשלושים וחמש שנה. וגם אנקדוטה שהוא מספר מחוייך וכלאחר יד.

"פעם ראיתי חייל ישראלי עומד עשר מטר ממני, ולא יורה. אם לא הייתי לוקח החלטה ויורה הייתי מת היום".

ברחובות השוקקים של ג'נין כמעט כל הנשים עטופות רעלה אבל אף אחת לא עם חיג'אב או בורקה. מספר הנשים והגברים שווה. הרבה צעירים וצעירות ברחובות. הבחורות כמו בקהיר עם הקוקו הגבוה מתחת לרעלה ומאופרות באייליינר שחור מתחת ומעל לעין. כולן עם שמלות ארוכות, אבל יש כאלו שמתלבשות כמו ביפו - חילוני לגמרי.

מחירה של חולצת טומי הילפיגר הוא חמישים שקלים ושל חולצת לה קוסט הוא ששים. בנק אוף פלשתיין לא מזהה את כרטיס ישראכרט והמחסום עוד מעט נסגר. בדרך החוצה מצביע זביידי על תופעה חדשה בג'נין: אנשים הולכים על הכבישים בין המכוניות, כאילו אין מדרכה. הוא שובר את הראש, הוא לא מבין מה זה הדבר הזה, הרי יש מדרכות. "הנה אבא וילד הולכים על הכביש, למה?".

היציאה מהעיר לא קלה כמו הכניסה. יש תור של ערבים ישראלים וצריך לדבר עם מישהו מבעוד מועד שיעזור. המכונית המשוריינת עוקפת את כל התור אבל אסור לה לנסוע על כביש שש בגלל בעיות שונות וצריך לחזור בדרכים הישנות. זביידי מאמין במדינה דו לאומית ולא בשתי מדינות לשתי עמים. הוא גם לא מאמין בשלום אלא בחופש. כל זה מאוד מבלבל. איזה חופש יכול להיות בלי שלום, אתה שואל את עצמך.



אורלי קסטל-בלום עם זכריה זביידי בג'נין, שלשום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו