בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במחנה בלאטה מתקשים לדמיין אינתיפאדה נוספת

החמושים עזבו את הרחובות לבתיהם, הילדים עזבו את הרחובות למתנ"ס החדש, אך הדור הצעיר עדיין מקבל הבטחות שיחזור לכפרים שנעזבו ב-1948. "הארץ" בוחן את הלך הרוחות בגדה לקראת ההכרה באו"ם בספטמבר

תגובות

תייסיר נסראללה, תושב מחנה הפליטים בלאטה שליד שכם, זוכר היטב את הימים שלפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. נסראללה, בן 50, היה אז אחד מראשי השביבה (צעירי הפתח) באזור שכם, שעוד לפני ההפגנות ההמוניות בשטחים ב-9 בדצמבר 1987 כבר הפכו את בלאטה לסמל למאבק נגד הכיבוש הישראלי.

מקרה שאירע במחנה הפליטים, ימים ספורים לפני תחילת האינתיפאדה הראשונה, הפך במידה רבה למודל לחיקוי לפלסטינים כולם. כמה מאות תושבים, נשים וגברים, החליטו לצעוד אל מול רובי החיילים שפשטו על המחנה - וגרמו להם לסגת מהמקום (בהוראתו של אלוף פיקוד המרכז דאז עמרם מצנע, שביקש למנוע שפיכות דמים).

גם בימי האינתיפאדה השנייה, בלאטה היתה לאחד ממעוזי הלחימה נגד ישראל. זו כבר לא היתה התקוממות עממית, אלא בעיקר מלחמה של קבוצות חמושות נגד כוחות צה"ל. למעשה, מכאן יצאה הקבוצה שהקימה את גדודי חללי אל-אקצא, בראשות נאסר עוויס.

אכזבה מהמאבק

נסראללה, כיום מנכ"ל במשרדו של מושל שכם ופעיל מרכזי בפתח, נשמע כמעט משועשע כאשר דנים אתו בסיכויים לאינתיפאדה שלישית בחודשים הקרובים. "הגענו היום למצב של יציבות", הוא מסביר, "יש רשות אחת, מנגנוני הביטחון פועלים והכלכלה השתפרה. זה משפיע על הפלסטינים הרבה יותר מאשר הכרזה או הצבעה באו"ם. אני לא מבין את ישראל, שמסיתה כל כך נגד ההכרה במדינה הפלסטינית בעצרת הכללית".

בר און דניאל

נסראללה אומר כי הוא "בהחלט לא רואה אינתיפאדה, אבל כן מזהה מצב של חוסר יציבות. "קח לדוגמה את האירועים שהיו על הגבול בלבנון ובסוריה, הם בהחלט יכולים לחזור על עצמם. החשש של ישראל הוא ממה שעלול להתרחש בגבולות הצפוניים, אבל כאן אני לא רואה מצב שבו עשרות אלפים ייצאו לרחובות במשך שבועות".

נסראללה וחבריו, פאיז ערפאת ורסאן חאדר - אחיו של חוסאם, מנהיג הפתח שנמצא במעצר מנהלי זה חודש - יושבים בקומה השנייה של "מרכז יאפא" (יפו), המרכז הקהילתי המשופץ של המחנה. הם מנסים להסביר מדוע בעצם השטח "לא ערוך לעוד אינתיפאדה". בכל יום באים למרכז כ-400 ילדים, תושבי המחנה והאזור ("באים אלינו גם משכם", הם מדגישים בגאווה). המרכז דואג להם לחוגי העשרה: עזרה בלימודים, שפות זרות, חוגי משחק, תקשורת ועוד.

"האנשים בגדה פשוט מרגישים שהאינתיפאדה השנייה לא הביאה להם דבר", מסביר נסראללה, "היציבות הביאה לשיפור בחייהם גם במישור הכלכלי. אני לא רואה את העם נכנס להתקוממות בלי שההנהגה תרצה בכך. יכול להיות שנראה חגיגות בעקבות הכרה באו"ם, חפלות. אבל שזה יהפוך לאינתיפאדה שלישית? זה קצת לא מציאותי".

חבריו, תושבי המחנה גם הם, מסכימים עם כל מלה. חאדר מסביר כי "אין שום דיבורים על הסלמה כרגע. המצב הביטחוני הפנימי הוא המשמעותי. יש כאן שיפור אדיר. אין יותר חמושים, המשטרה פועלת בכל מקום, אין ירי - אפילו לא בחתונות. יש ירידה של כ-95% במספר האירועים הפליליים".

המרכז הקהילתי שגובהו חמש קומות נבנה לפני שבע שנים. עד אז זירת הפעילות הקהילתית לילדים התמצתה במשרד קטן לא הרחק משם. המרכז זוכה למימון מארגונים זרים ולמתנדבים מחו"ל. בקומה העליונה נבנית מסעדה, ומתחתיה כבר פועלים תיאטרון וקולנוע קטן, בית הארחה (60 שקל ללילה כולל ארוחות), ספרייה ומרכז עיתונות שבו לומדים הילדים תקשורת.

"אנחנו בעידן אחר, חושבים אחרת", מסביר נסראללה, "כבר לא כמו ב-1987 או ב-2000". ולמרות שהעידנים ההם חלפו, הוא מספר בגאווה שהחלום שלו הוא שהמרכז יעבור בבוא היום ליפו. "אנחנו נותנים לילדים חוגים בנושא זכות השיבה, ומלמדים אותם שהישראלים גזלו את אדמותיהם. שלחנו מאות ילדים מהמחנה לישראל כדי שיראו את הכפרים והערים שנלקחו מאתנו. לקחנו אותם ליפו, לאזור ליד רמלה".

אבל מה אתה מנסה ללמד אותם בסיור כזה? שיש עם מי לעשות שלום?

"המסר שלנו הוא שללא ספק ביום מן הימים הם ישובו למקומות שמהם גורשו".

הוא נעמד ליד מפת ישראל, משובצת בסימנים של הכפרים שנותרו מאחור ב-1948, ומצביע על הכפר שממנו באה משפחתו. הוא מזכיר שרק אתמול סיימו 35 ילדים קורס לפיתוח מנהיגות במרכז: "דיברנו אתם רבות על זכות השיבה ועל הפליטות".

בשולי במת התיאטרון אפשר להתבונן בתבליטים של מפת ישראל שהכינו הילדים. בעבורם זאת היתה ונותרה מפת פלסטין. לפתע, ספטמבר כבר נראה הרבה פחות מפחיד מהעתיד הרחוק יותר.

אולי בזמן אחר

המפקד היוצא של החטיבה המרחבית אפרים, אלוף-משנה אבי גיל, בא ביום רביעי בצהריים למפקדת כוחות הביטחון הפלסטיניים בעיירה סלפית, הסמוכה לאריאל. גיל, שסיים אתמול את תפקידו, ביקר פעמים רבות במפקדות של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, במסגרת מבצעים צבאיים. אלא שמדובר בזמנים אחרים, והפעם בא גיל לסלפית כאורח של המושל, עיסאם אבו בכר, שהחליט לערוך לו ארוחת פרידה.

אבו בכר, מזכ"ל הפתח בשכם לשעבר, היה כלוא בישראל במשך שנים. הוא החליט להעניק לגיל כמתנת פרידה סלסילה גדולה מלאה בממתקים, "בגלל האופי שלו". מנגד, גיל חילק למושל ולשניים מקציניו ספר של הוצאת "לייף", עם תמונותיהם של 100 האנשים ששינו את ההיסטוריה של העולם. השולחן, כצפוי, היה עמוס בשרים וסלטים מזרחיים, והאיחולים והברכות נשפכו מכל עבר.

"אנחנו כבר לא נשנה את ההיסטוריה", אמר גיל לעמיתיו הפלסטינים, "אבל בהחלט נוכל ליצור מציאות טובה יותר". הוא התייחס גם לצפוי בעוד שלושה חודשים. "כל הזמן מדברים על ספטמבר, אבל אין לנו את הלוקסוס לחכות עד אז. אנחנו צריכים להשפיע על המצב כעת".

על אף החגיגיות של ארוחת הפרידה, בסופה גלשו השיחות לעניינים השוטפים. המושל ביקש שישראל תאפשר לו לפתוח תחנת משטרה בא-דיק ולהפגין נוכחות בחארס, וגיל הבטיח לנסות לקדם את שתי הבקשות. רק לפני כמה שבועות נפתח הכביש שמוביל מסלפית לכניסה לאריאל, כביש שבשלב זה מיועד לתחבורה ציבורית בלבד. פתיחת הכביש צפויה להקל באופן דרמטי את חייהם של תושבי האזור.

אחרי העניינים השוטפים בא תורן של הבדיחות: הם צחקו יחד על אחד הקצינים במשרד התיאום והקישור הישראלי שידוע בכישרונו לספר את שערם של חבריו, קשקשו על מעברו של גיל לעזה, אך גם סקרו את ההתנהלות בין הצדדים. כך לדוגמה בעבר, כאשר המפקדים הפלסטינים הרבו לבוא לגיל בדרישות, סיפר להם את הסיפור על החייל אברהם, עולה חדש. "המפקד בא לאברהם ואמר לו: מה תעשה אם הסורים יתקפו מכאן? אברהם ענה לעניין. ומה תעשה אם חיזבאללה יירה משם? אברהם השיב ונימק. ומה יקרה אם הפלסטינים יסתערו מכיוון דרום? אברהם חשב קצת וענה: המפקד, מה קרה, כל צה"ל על אברהם?". כולם התגלגלו מצחוק. אחת הקצינות שיצאה מהפגישה אמרה לעצמה: "נו, אולי בסוף יהיה אפשר לעשות אתם שלום".

ספק אם הקצינה הבחינה בכרזות שנתלו על קירות המפקדה, מזכרת מהאירועים לציון יום הנכבה. הכרזות, שעליהן חתומה מחלקת הפליטים באש"ף, עוצבו כגלויה ונכתב בהן: "מאת: פליט. אל: חיפה. חיפה היקרה, אנו שבים אלייך בקרוב".



בית הספר של אונר''א במחנה הפליטים בלאטה, לאחר ששופץ. מאות מילדי המחנה נשלחו ליפו, כדי ללמוד על אירועי 1948


תייסיר נסראללה מצביע על מפת הכפרים שננטשו ב-1948. לא מבין מדוע ישראל חוששת מההכרה
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו