מובילי מחאת אנשי המילואים: נכשלנו במאבק נגד הפוליטיקאים

חמש שנים חלפו מאז מחאת המילואימניקים בקיץ 2006, וכיום, כשהם רואים את עמיר פרץ מתמודד על ראשות העבודה ואת דן חלוץ פוצח בקריירה פוליטית, הם חשים שהזעקה הציבורית נגד המנהיגים לא צלחה

גילי כהן
גילי כהן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גילי כהן
גילי כהן

חמש שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, מנהיגי מחאת המילואימניקים צופים במנהיגי קיץ 2006 חוזרים אט אט למגרש הפוליטי, וחשים כי הם מאבדים את ההישג המרכזי שלהם. בעוד עמיר פרץ מתמודד על ראשות מפלגת העבודה, ודן חלוץ התפקד למפלגת קדימה ופצח בקריירה פוליטית, מנהיגי המאבק חזרו לשגרת יומם. אסף דוידוף, לוחם בחטיבת אלכסנדרוני - אז כמו היום, טוען כי "זה גדול האבסורדים במדינה. אנשים שנכשלו חוזרים בדרך המלך".

דוידוף, יחד עם חבר נוסף לחטיבה, רוני צויגנבוים, יזמו את צעדת המילואימניקים מהקסטל כשחזרו מהלחימה בלבנון בקיץ 2006. מאוחר יותר הם התמקמו בגן הוורדים בירושלים, ובאוהל המחאה החתימו עוברים ושבים על עצומה בכותרת: "אולמרט, פרץ וחלוץ - הביתה!". אחר כך הצטרפו אליהם עוד רבים: מ"פים במילואים, חיילים פשוטים, וגם כמה פוליטיקאים שניסו לרכוב על הגל שיצרו.

אחד ממובילי המחאה, יקיר שגב, מ"פ באגוז והיום רס"ן במילואים, חושב שלמרות זאת מאבקם צלח. "אני מבחינתי עשיתי את המחאה כי חשבתי שלא יכול להיות שיש כזה אירוע, כזו מלחמה, ואין אמירה ציבורית", הוא אומר, "היתה פאשלה נוראית של המנהיגים. התנהגות בלתי אחראית, לא רצינית, כושלת, שגויה. ולציבור יש אמירה משל עצמו, אפילו אם זו אמירה מהבטן, היא אותנטית".

ד"ר ברוך עיטם, לוחם בצנחנים שהיה גם הוא אחד ממובילי המחאה, דווקא חושב אחרת. "הסיבה שאני הגעתי היתה בעיקר עניין ערכי, לעורר דיון על הפער בין מערכת הערכים שההנהגה הישראלית פועלת על פיה לבין האזרחים, ואני יכול להגיד שבכך נכשלנו לחלוטין", מסביר ד"ר עיטם. "המטרה שלי לא היתה להדיח את האנשים האלה, אלא להציב איזו נורמה. היום בחירת המנהיגים היא עדיין כמו בתור לאוטובוס ובסופר: אם אפשר לדפוק את האחר אז יופי, אחלה".

אחרי חצי עשור, את יום השנה החמישי למלחמה יעביר הגדוד של דוידוף, איך לא, במילואים. "המאבק שלנו? זה כבר עבר. זה לא נושא שיחה. היום אנחנו בעיקר מעלים זיכרונות מהמלחמה, זיכרונות של חבר'ה", הוא אומר.

אולי הם לא יאמרו זאת בפה מלא, אבל על אף המרחק בין גזרת חלמיש שבבנימין, מקום המילואים הנוכחי, לזו הצפונית על גבול לבנון, המחאה שלהם נותנת את אותותיה. המנהיגות הצבאית והמדינית חוששת מפני דו"ח וינוגרד ודומיו, ויש שיגידו שהאפקט הציבורי הרחב הוביל לעודף מוטיבציה, לעתים פרנואידית, בהתמודדות עם איומים צבאיים, ופרשת המטס האחרון היא רק דוגמה לכך. לדברי דוידווף, "כרגע אי אפשר לבחון את ההססנות והפחדנות שפשו במלחמה. אני מניח שהיום מח"ט חושב על כל פעולה עשר פעמים. הוא לא ירצה 'גיבנת' כזו, שתמנע מהם להתקדם בצבא, או לקבל תפקיד כשהם ישתחררו".

למרות זאת, הם מודים, צה"ל השתנה בחמש השנים שעברו. העדויות שנאספו בזמן המלחמה בלבנון, על חיילי מילואים שמדווחים על בלבול בפקודות, ציוד חסר וטעויות מפקדים, התחלפו כעת בשביעות רצון, כזו או אחרת, מאופן התפקוד הצה"לי. מחאת המילואימניקים הביאה לחוק המילואים, שמבטיח שהם ישרתו פחות ימים בשנה ויקבלו על כך יותר כסף. החוק גם הוביל לכך ששגב, המשמש סמג"ד מילואים, טרם פגש את החיילים שיהיו פקודיו במלחמה הבאה, אם וכאשר.

גם בימ"חים (יחידות מחסני חירום) ובמתקני האימון הצבאיים רואים את ההבדל, וכבר לא נשמעים דיווחים על מחסור בציוד צבאי. על השאלה אם גם במלחמה הבאה תקום מחאה עממית שכזו, טוענים המובילים כי אין לדעת. "זו שאלה טובה", אומר רס"ן (מיל') שגב. "הצבא הצליח להחזיר את האמון של החיילים במערכת הצבאית. זה לא היה ככה אחרי לבנון 2006. המילואימניקים האמינו במ"פים ובמג"דים, אבל הסתכלו על המח"ט בחצי עין ותהו אם הוא באמת יודע מה הוא עושה. היום, כשעושים תרגיל של 48 שעות עם ציוד על הגב, שלא עשינו כזה מאז הסדיר, אנשים אומרים: 'אני מאמין בצבא הזה'".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ