בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורי בלאו שחשף חלק מהמסמכים של ענת קם: לא ברחתי, החלטתי להילחם

עיתונאי "הארץ" מסביר כיצד נראים חייו בחודשים האחרונים כנרדף ומדוע בחר לא לוותר. לטענתו אין כאן שום עניין לימין ושמאל

תגובות

הטלפון שקיבלתי לפני כחודש כבר לא היה צריך להפתיע אותי. "הדירה שלכם בתל אביב נפרצה. יש בלאגן ולא ברור מה לקחו", דיווחו לי מהעבר השני של הקו. חצי שעה אחר כך, מזיע בתא טלפון מהביל בבנגקוק, יתושים סביבי, דיברתי עם השוטר שבא לדירה. "נראה שחיפשו כאן משהו", הוא אבחן.

את הדיווח על מעצרה של ענת קם קיבלתי עוד קודם לכן, בסין, שאליה הגעתי בתחילת דצמבר, לטיול שתוכנן מראש. כשיצאתי מהארץ לא היתה לי סיבה לחשוב שטיול התרמילאים שלי ושל בת זוגי יהפוך לפתע לסרט ריגול, שטיבו וסופו אינם ברורים. בוודאי לא שיערתי שאיאלץ לשהות בלונדון ולא אוכל לחזור לתל אביב כאדם וכעיתונאי חופשי, רק משום שפרסמתי כתבות שלא היו נוחות לממסד. אבל המידע המטריד שבא מישראל והחל להצטבר בפרק הזמן שחלף בין שתי השיחות הללו אינו מותיר בעצם ברירה אחרת.

חוויות שקראתי עליהן בספרי מתח הפכו בחודשים האחרונים למציאות חיי. כשמזהירים אותך ש"הם יודעים הרבה יותר ממה שאתה חושב", ומבהירים לך מעל לכל ספק שהטלפון שלך, הדואר האלקטרוני, המחשב שלך ובעצם כל דרכי התקשורת שלך, היו ועודם נתונים במעקב ובניטור זה תקופה ארוכה - אזי מישהו שם למעלה לא באמת מבין את מהות הדמוקרטיה, ואת חשיבות חופש העיתונות בשמירה עליה. כשמתברר לך שמכתבי תלונה אנונימיים עליך, ובהם מידע אישי רב, מוצאים את דרכם לרשויות חקירה שונות ומשונות, אזי ברור לך שסומנת על ידי כוחות גדולים וחזקים ממך, שלא יהססו לנקוט אמצעים, השמורים למדינות שלא נראה לי שאנו רוצים להידמות להן.

לכן, כשהוסבר לי שאם אשוב ארצה אני עלול להיות מושתק לעד, ושהאמצעי יהיה הגשת כתב אישום נגדי על עבירות מתחום הריגול, החלטתי להילחם. וסליחה על המליצה, אבל לא מדובר פה רק במלחמה על חירותי האישית, אלא על פרצופה של המדינה. הסיטואציה הקפקאית שנקלעתי אליה מכריחה אותי לחזור לבסיס: אני עיתונאי והמטרה שלי היא לספק לקורא את מרבית ואת מיטב המידע האפשרי, מתוך שאיפה לאובייקטיביות המרבית. אין כאן עניין של אג'נדה אישית, או של ימין ושמאל. בשנות עבודתי ב"הארץ" הופיע שמי, לבד ועם אחרים, מעל תחקירים שעסקו באנשי ציבור ומוסדות מכל גווני הקשת: החל באביגדור ליברמן, עבור באהוד אולמרט ובאהוד ברק, וכלה במרכז פרס לשלום. אף לא אחד מהתחקירים הללו יכול היה להתפרסם בלי סיוע ממקורות וללא מסמכים שיאמתו את הפרסומים.

וכמו בתחקירים בתחומי הון-שלטון, כך גם בתחקירים בעניינים צבאיים או ביטחוניים, שכולם עברו את אישור הצנזורה הצבאית לפני שירדו לדפוס. בין שמדובר בכתבה העוסקת בתקופה שבה היה הרמטכ"ל גבי אשכנזי אזרח, וניהל עסקים, ובין שזו ידיעה על סדר העדיפויות שקבע צה"ל לאיתור גלעד שליט; או כתבת תחקיר על הסיכולים הממוקדים, שגילתה כיצד מפר צה"ל, לכאורה כמובן, את הנחיות בג"ץ בעניין זה והציגה לקוראים מסמכים אותנטיים החושפים את הביורוקרטיה והבנאליה של ההוצאות להורג ללא משפט.

ברור לי שהפרסומים הללו אינם נעימים תמיד לקריאה - לא למושאי התחקיר ולפעמים גם לא לקורא רגיל. אבל זה לא משנה, כי תפקיד העיתונאי איננו לרצות את הקורא שלו, את המעסיק שלו או את המנהיגים שלו, אלא לספק לאזרח, כמיטב יכולתו, את הכלים הטובים ביותר לשפוט ולהבין את המתרחש סביבו. כל עיתונאי יודע שאי אפשר לפרסם תחקירים בלי הוכחות, אבל אף עיתונאי ישראלי לא ידע עד היום שבגלל תחקירים כאלה הוא עלול להיות מוכרז אויב המדינה ולמצוא את עצמו בכלא.



בלאו במקום מגוריו בלונדון, היום. ''חוויות שקראתי עליהן בספרי מתח הפכו למציאות חיי''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו