בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על גבולותיו של השימוש בכוח

כל ניסיון להשתמש בכוח שלא למניעה ולהגנה עצמית יביא עלינו עוד ועוד אסונות, מסוג האסון שהמטנו על עצמנו במים הבינלאומיים, בים הפתוח, מול חופי עזה

תגובות

במשך אלפיים שנה, הכירו היהודים את כוחו של הכוח רק על גבם, בצליפות שוט. בעשרות השנים האחרונות, יש בידינו כוח. והכוח הזה שוב ושוב מהלך עלינו שיכרון. שוב ושוב נדמה לנו כי כל בעיה הניצבת על דרכנו עשויה להיפתר בכוח. מי שיש בידו פטיש גדול, אומר הפתגם העממי, כל בעיה נראית לו כמו מסמר.

כבר בתקופת היישוב, היו חלקים גדולים ביישוב היהודי שלא הכירו את גבולות הכוח וחשבו שהכוח ישיג את הכל. למזלנו, מנהיגים כבן גוריון ואשכול, בשנים הראשונות של המדינה, הכירו היטב את גבולות הכוח ונזהרו שלא לעבור את הגבולות האלו. מאז מלחמת ששת הימים, שקועה ישראל בקיבעון של כוח. "מה שאי אפשר להשיג בכוח יושג בעוד יותר כוח".

המצור הישראלי על עזה הוא אחד מפירות הבאושים של התפיסה הזו. הוא נובע מן ההנחה המוטעית שאפשר לנצח את החמאס בכוח או, בקווים רחבים יותר, שאפשר לדרוס את הבעיה הפלסטינית במקום לפתור אותה.

אבל החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון. רעיון נואש וקנאי שצמח מתוך ייאושם ותסכולם של הרבה פלסטינים. מעולם לא נוצח רעיון בכוח: לא על ידי מצור, לא על ידי הפגזה ורמיסה בשרשראות של טנקים ולא בעזרת קומנדו ימי. כדי לנצח רעיון יש להציע רעיון אחר, מושך יותר, מתקבל יותר על הדעת. הדרך היחידה הפתוחה לפני ישראל לדחוק את רגלי החמאס היא להסכים בהקדם עם הפלסטינים על הקמת מדינה עצמאית בגבולות 1967 שבירתה תהיה ירושלים המזרחית, לחתום עם אבו מאזן ואנשיו על הסכם שלום ובכך לצמצם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך ישראלי-עזתי.

את הסכסוך הישראל-עזתי אפשר יהיה בסופו של דבר לפתור רק על ידי משא ומתן עם החמאס או, סביר יותר, על ידי שילובם של החמאס והפתח. גם אם ישראל תיירט עוד מאה משטי ספינות לעזה, גם אם ישראל תצא עוד מאה פעמים לכבוש את רצועת עזה, גם אם ישראל תפעיל שוב ושוב את כוחותיה הצבאיים, המשטרתיים והחשאיים - היא לא תפתור בכך את הבעיה. והבעיה היא שאנחנו לא לבדנו בארץ הזאת וגם הפלסטינים אינם לבדם בארץ הזאת. אנחנו לא לבדנו בירושלים וגם הפלסטינים לא לבדם בירושלים. עד שלא נכיר, ישראלים ופלסטינים, במסקנות המתחייבות מן העובדה הפשוטה הזאת - נחיה כולנו במצב של מצור תמידי: עזה תחת מצור ישראלי. ישראל תחת מצור ערבי ובינלאומי.

אינני מזלזל בחשיבותו של הכוח. הכוח חיוני לנו. בלעדיו לא נשרוד כאן אפילו יום אחד, ואוי למי שמזלזל בכוחו של הכוח. אבל אסור לנו לשכוח אף לרגע שכוחו של הכוח הוא רק למנוע - למנוע את חורבן ישראל וכיבושה, למנוע פגיעה בחיינו ובחירותנו. כל ניסיון להשתמש בכוח לא למניעה ולא להגנה עצמית כי אם לריסוקן של בעיות ולדריסתם של רעיונות יביא עלינו עוד ועוד אסונות, מסוג האסון שהמטנו על עצמנו במים הבינלאומיים, בים הפתוח, מול חופי עזה.

*ספרו האחרון של עמוס עוז, "תמונות מחיי הכפר", ראה אור בהוצאת כתר, 2009

קראו מה החוקרת דינה פורת חושבת על הרעיון של עוז

גיליון הסופרים של "הארץ" - כל הכתבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו