נחמיה שטרסלר | ועדת החקירה למצב מפוני גוש קטיף נכשלה, לא של המדינה

טור אישי

נחמיה שטרסלר
נחמיה שטרסלר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נחמיה שטרסלר
נחמיה שטרסלר

כבר מזמן לא קראתי דו"ח כה מעוות, כה מוטעה וחד-צדדי. דו"ח שהופך שחור ללבן, שנותן פרס לציניקנים שסחטו את הממשלה לאורך שנים, אך מעניק תעודת גנאי לפקידים ולפוליטיקאים שיצאו מגדרם כדי לעזור למפונים - וזכו לקיתונות של בוז והשמצות.

חברי ועדת החקירה עשו בדיוק מה שציפו מהם: זרקו הכל על הממשלה הרעה והנוראה, כי זה הכי פופולרי. זה הכי קל. הדו"ח מאשים את המדינה בכישלון, בפגיעה בזכויות המפונים, באחוז האבטלה הגבוה שקיים בקרבם, בבזבוז כספים, וגם בעובדה שבאתר הקראוונים הזמני בניצן חיים עדיין 600 איש שאין להם מגורי קבע. בכל אשמה המדינה.

לפי הוועדה, המדינה אשמה גם באי חלוקת המיליונים לכל המפונים כולם, בלי לבדוק בציציות. כי מה חשוב אם הם חיו בגוש קטיף רק כמה חודשים ובשכירות? הרי מדוע לא להיות טוב על חשבון תקציב המדינה?

האבסורד מגיע לידי כך שהוועדה אומרת שהמדינה אשמה גם באי מניעת בנייה בלתי חוקית באתרי הקראוונים. כלומר, המפונים עברו על החוק, בנו 150 מבנים בלתי חוקיים, אך הם זכאים והמדינה אשמה.

אמנם יש בדו"ח מעט ביקורת גם על המפונים, אך היא נעשית בעדינות המרבית. מדובר על "חלק מהמפונים" ש"בחרו להתמהמה" ועל חלק שהעלו "דרישות מופרזות". כי למה להתעסק איתם, כאשר אפשר לשפוך את דמם של יונתן בשיא, ראש מינהלת סל"ע, ואילן כהן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שעשו ימים כלילות בטיפול במפונים.

הבעיה היסודית של הדו"ח נעוצה באי הבנת תהליך הפינוי. הוועדה לא תפסה שכל התקלות, כל הבזבוזים וכל העיכובים, נגרמו עקב התנהגות המפונים עצמם שעשו הכל כדי למנוע את הפינוי. חברי הוועדה שכחו לחלוטין שמדובר באוכלוסייה פוליטית, מאורגנת היטב, שסימנה מטרה ברורה.

הוועדה גם שכחה שבמשך חודשים ארוכים מינהלת סל"ע התחננה בפני תושבי גוש קטיף שיבואו לדבר, שיגישו תביעות, שיגידו מה הם רוצים. אבל המפונים שרפו בפומבי את המכתבים שקיבלו מהמינהלת ושרו "עוצו עצה ותופר".

לאחר חודשים של תחינות, הם הגיעו סוף סוף למינהלת, אך באמצעות עורכי דין שהגישו שורה ארוכה של תביעות שלא נגמרו לעולם. כך התנפחה עלות הפינוי עד לסכום דמיוני של 10 מיליארד שקל: 7.4 מיליארד ממנו למפונים ו-2.6 מיליארד לצה"ל - כפול מהתכנון הראשוני והרבה יותר ממה שקיבלו מפוני שארם וימית. אבל הם נשארו "המקופחים".

בתחילת הדרך הציגה הממשלה שיטת פיצוי נכונה. היא החליטה על פיצוי כספי נדיב לכל אחת מהמשפחות - וזהו. בלי הקמת מינהלת ובלי בייביסיטינג. הרעיון היה שכל משפחה תיקח את הכסף ותחליט לבדה מה לעשות בו. זה ינתק אותה מפטמת השלטון ויסיים במהירות את הפרשה. אבל המפונים לא רצו להתנתק מהפטמה. הם רצו שהפרשה תישאר כפצע פתוח לשנים רבות, כך שאף מנהיג לא יעז לחלום על פינוי נוסף.

לכן הם דרשו מהממשלה "טיפול מלא" ולא "פיצוי כספי". הם דרשו לקבל את הכסף המובטח, אך גם שהמדינה תספק להם קרקע לבנייה וגם שתקים עבורם מינהלת שתהיה הכתובת לכל דרישותיהם, שתהיה הבייביסיטר הפרטי שלהם. היא תשכור עבורם מלונות, תקים עבורם מגורים זמניים, תסדר להם עבודה, תשכור עבורם משקים חקלאיים, תסבסד להם מעונות יום, תיתן להם תקציב מיוחד למזגנים, וגם תבנה עבורם יישובים חדשים בגוש לכיש, כי לא נאה להם להצטרף ליישובים קיימים בנגב ובגליל, למרות שיישובים קיימים רצו אותם מאוד. וכאשר יש מינהלת שמאחוריה יש תקציב, הדרישות לא נגמרות לעולם.

לכן, אם אפשר להאשים במשהו את הממשלה, זה בכניעה ללחץ שהביא לשינוי השיטה. אבל ודאי שאי אפשר להאשים אותה ב"פגיעה הגדולה ביותר בזכויות האדם שהיתה בישראל", כמו שאמר פרופ' ידידיה שטרן, אחד מחברי הוועדה.

כי מדובר כאן בדיוק במקרה ההפוך: בטיפול הומני, מתחשב, רחב לב ורחב יד. אבל אין ועדת חקירה שיהיה לה האומץ לומר את האמת הברורה הזו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ