בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התרסקות המסוק ברומניה | יציאה מפרופורציות

מותר לבכות את התרסקות המסוק, אבל ניפוח האירוע לממדי אסון לאומי הוא חלק ממגמה שפוגעת בכושר העמידה של ישראל

תגובות

במאי 1977, בעיצומו של תרגיל שקיימה חטיבת הצנחנים הסדירה, התרסק מסוק יסעור ועליו 54 קצינים וחיילים בבקעת הירדן. הידיעה על אסון הנ"ד תפסה את מפקד החטיבה, עמוס ירון, במעלה תל קומראן, עם קציני סיירת הצנחנים. "ההתלבטות היחידה של המח"ט", סיפר השבוע אלוף-משנה (מיל') אריה נייגר, אז סגן מפקד הסיירת, "היתה בשאלה על איזו פלוגה להטיל את כיבוש הגבעה הבאה, במקום הפלוגה שנמחקה באסון. המחשבה לעצור את התרגיל החטיבתי בגלל התאונה אפילו לא עברה לנו בראש". ירון, טוען נייגר, לא הפגין קהות חושים. "כולנו הרגשנו איום ונורא. ידעתי בדיוק אילו קצינים, חברים שלי, היו על המסוק שהתרסק. זה חורך לך את הבטן מבפנים, אבל היה ברור למח"ט, לכולנו, שחלק מהעניין הוא להמשיך הלאה ולסיים את התרגיל, כי כך נוהגים גם במלחמות, כשיש הרוגים".

החברה הישראלית עברה כברת דרך ארוכה, לא כולה לטובה, מאז אותה תאונה. אסון המסוקים ב-1997, שבו נהרגו 73 לוחמים וטייסים בדרכם למוצבי צה"ל בדרום לבנון, כבר לבש אופי של אסון לאומי. ראש הממשלה בנימין נתניהו, אז בקדנציה הראשונה שלו, אף הכריז על יום אבל לאומי. לאסון המסוקים אכן היו לבסוף השלכות אסטרטגיות. יחד עם שני אירועים נוספים בשנתיים שלאחריו, אסון השייטת ומותו של תא"ל ארז גרשטיין, הוא דירבן את ההחלטה לסגת מלבנון.

בסיקור התקשורתי של התרסקות היסעור ברומניה השבוע ניכר ניסיון לשדרג את מעמדה של התאונה לזה של אסון המסוקים הקודם. קשה להשוות ביניהם. התאונה ברומניה היא טרגדיה גדולה למשפחות ההרוגים ולחיל האוויר. האסון נגע ללבם של רבים. אי אפשר שלא להתעצב למשמע הדיווחים על טייס שלא יזכה להכיר את בתו שטרם נולדה ועל ילדים שלא יראו עוד את אביהם. ההרוגים בתאונה הם מיטב בניה של הארץ הזאת: מי שהתנדבו לשירות צבאי קשה, חשוב ומסוכן. לעתים נדמה שרק בעת אסון כזה נחשף משהו מדמותם והחברה מוקירה להם תודה, שלא מובעת במלואה בימים רגילים.

אולם לתאונה בקרפטים אין השלכות אסטרטגיות. בעקבות אסון המסוקים באצבע הגליל, בשלהי תקופה שבה סבל חיל האוויר מתאונות קשות, ירד סופית האסימון בצמרת החיל וננקטו מגבלות בטיחות חמורות במאמץ לצמצום התאונות. גם מהתאונה הנוכחית יוסקו בוודאי מסקנות, אבל אלו יהיו לקחים נקודתיים על אופן הטיסה ואולי מתכונת האימונים בחו"ל. צה"ל לא יוציא לפנסיה את היסעורים, שאין להם תחליף ממשי, ולא יפסיק את האימונים המשותפים עם צבאות זרים.

השטחה אינפנטילית

התובנות הללו כמעט שלא השתקפו בסיקור התקשורתי השבוע. העיתונות שיחקה ברגשות הציבור, כאילו ניסתה להפוך בכוח תקלה טקטית לטראומה לאומית. זה היה מקרה מובהק של יציאה מפרופורציות. בכירי חיל האוויר בדימוס נקראו לאולפני הטלוויזיה והסיקור במרבית העיתונים לבש אופי דומה.

ישנם יתרונות לפתיחות. במשך שנים אסרה הצנזורה הצבאית על כלי התקשורת לדווח על תאונות שבהן נרשם מספר הרוגים קטן יחסית. בלא עין ציבורית פקוחה, רבות מהתקלות לא טופלו ולא פעם הופגן בצבא זלזול בבטיחות. כשהדברים גלויים, גם הזהירות גדולה. אך אף שחיל האוויר מחויב להוריד את התאונות למינימום האפשרי, גם בעתיד יהיו תאונות, בוודאי כשמדובר בטיסות בפרופיל מבצעי. זו פעילות מסוכנת בתנאים לא קלים, אך אם לא תתבצע כהלכה, צה"ל לא יהיה מוכן למלחמה הבאה. מדובר היה במאפיין של תופעה רחבה יותר, שסופה פגיעה בכושר העמידה הלאומי.

הסאבטקסט של פולחן האבל שהתקיים השבוע הוא השאלה "לשם מה?" אם תאונה כזו כמעט משביתה חיי מדינה, למה להתאמן כך ומדוע בחו"ל? גישה דומה ניכרה לפני כשנה, בפסטיבל התקשורתי סביב התאונה שבה נהרג הטייס אסף רמון. ולהבדיל, גם לפני שבועיים סביב החייל שדפק נפקדות מסיירת מטכ"ל ותואר כמעט כגיבור לאומי (יודח או לא יודח? מזל שלא נדרשה הצבעה באס-אם-אס).

הדברים קשורים גם בחטיפת גלעד שליט ואפילו בעצירת המשט לעזה. אם כל חייל הוא ילדנו הקולקטיווי, חובה לשלם "כל מחיר" תמורת שחרורו. ואם חיילי השייטת הם קדושים, ביקורת על ניהול הפעולה על ה"מרמרה" כמוה כבגידה כמעט. אבל שליט אינו ילד. הוא חייל מאומן וחמוש שנחטף בעת שהגן על גבולות ישראל. המחויבות להחזירו צריכה להיות חלק מעיסוק ענייני, לא תחרות על שיא הרגש. זו השטחה, אינפנטילית במתכוון, של הדיון הציבורי.

סולם עדיפויות מעוות

המשותף לכל האירועים שהוזכרו הוא הרושם המצטבר, שהחברה בארץ איבדה סופית את יכולתה לעכל נפילה של חיילים במשימות צבאיות. יש לכך השלכות נוספות, רחבות יותר. בעשור האחרון השתרש כאן סולם עדיפויות מעוות שלפיו חיי הלוחם יקרים לאין ערוך מחיי האזרח, זה שעליו נשבע החייל להגן.

הסולם החדש מחלחל לשיקולי המדינאים והגנרלים. היה לו חלק בכך שאריאל שרון, אפילו אריאל שרון, היסס במשך חודשים בטרם הנחית על האלופים את ההנחיה להיכנס לקסבות ולמחנות הפליטים בגדה כדי לעצור את גל הטרור הפלסטיני שהשתולל בארץ לפני פחות מעשור. ואילו ארבעה ימים אחרי פרוץ מלחמת לבנון השנייה, הסביר הרמטכ"ל דן חלוץ לאלופיו את הסתייגותו מהכנסת חטיבה ללבנון: "חברים, אם אנחנו נשים (בלבנון) חטיבה בסגנון עזה, נשאיר שם מאה חיילים (הרוגים). העם לא אוהב את הכניסה ללבנון, המדיה לא אוהבת את זה", טען.

אין זאת אומרת שהתקשורת צריכה להימנע מסיקור אסונות צבאיים ולהתעלם מחובתה לשקף את כאבן של משפחות ההרוגים. חשוב מאוד גם לנהל דיון ציבורי על נחיצותן של מלחמות ספציפיות ועל מקרים שבהם עושים הפוליטיקאים שימוש הרפתקני ולא מוצדק בצבא. דוגמאות מובהקות לכך הן מלחמת לבנון הראשונה והניסיון הכושל של ממשלת אולמרט לשגר את צה"ל לליטני ב-60 השעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה.

הסכנה טמונה בתפישה, ההולכת ומשתרשת, שלפיה נפילת חיילים אינה קבילה ועצם מותם שולל הצדקה מהפעילות הצבאית. הדמעות לגיטימיות, אולם החיבוק הציבורי המנחם, שלעתים נראה כי הצבא מתמסר אליו במידה מופרזת, עלול לשבש את שיקול דעתה של ההנהגה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו