מאבקי האגו של אהוד אולמרט, אהוד ברק וציפי לבני

מה באמת חושב אולמרט על שר הביטחון ועל שרת החוץ שלו • ומה הם חושבים עליו • מתי השתנה מאזן הכוחות בכינוסים של "השלישייה" • וכיצד משפיע דו"ח וינוגרד על הלחימה בעזה

אלוף בן
אלוף בן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלוף בן
אלוף בן

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הישווה השבוע את מצבה של ישראל בעימות עם החמאס למטפס הרים. "בספר השיאים של גינס, כשבאים לרשום שיא של אדם שכבש פסגת הר, הוא חייב לשהות על הפסגה פרק זמן מסוים, כדי שהשיא יירשם", הסביר אולמרט למי שהסביר. "ישראל עם היד על הפסגה, המדרון חלקלק, אבל היעד בהישג יד. כדי שנגיע אליו, חייבים להישאר שם עוד זמן".

זה הנרטיב שאולמרט מגבש לקראת סיום המבצע בעזה: הוא שמר על נחישותו ודבקותו במטרה, גם כשחבריו ל"שלישייה", אהוד ברק וציפי לבני, רצו לוותר. המלחמה המוצלחת, הפופולרית כל כך, היתה שלו. הם היו סמרטוטים והוא עמד בלחצים מבית ומחוץ, עד שעקשנותו הביאה לניצחון. הם הוטרדו מהבחירות הקרבות, שהשפיעו על עמדותיהם, והוא, שלא מתמודד על שום תפקיד, התמקד בניהול המלחמה.

כך נראים היחסים בצמרת: אולמרט וברק מתעבים זה את זה ומזלזלים בלבני, שנראית להם חסרת ניסיון. אולמרט כאילו מכבד את הרקורד הביטחוני של ברק, אבל בעצם משתמש בו נגדו. בסיפור של ראש הממשלה, שר הביטחון הוא הססן, שלא רצה לצאת למבצע, הערים מכשולים לפני כל שלב, ורצה להפסיק לפני הזמן. לפני כל החלטה, ברק וראשי הצבא הציגו לוחות זמנים ארוכים והזהירו מאבידות קשות בקרב החיילים, תושבי העורף בישראל, והאזרחים בצד השני. בראיית אולמרט, כל הערכותיהם היו מופרכות.

אז מי צדק? לאולמרט אין ספק שזה היה ראש השב"כ, יובל דיסקין, שיחד עם ראש המוסד, מאיר דגן, הציג בדיוני השלישייה את הקו התקיף שלחץ להמשיך במבצע. שניהם גיבו את אולמרט, שדיבר על "אסטרטגיית הצלחה ולא אסטרטגיית יציאה". היה מי שהתרשם שלדיסקין יש "השפעה מאגית" על ראש הממשלה. הוא התנגד לרגיעה עם החמאס, העריך נכון את יחסי הכוחות, ולא התרגש מהלחצים.

בישיבת השלישייה ביום שני בלילה, מול הצעות לבני וברק להפסקת אש, שלף אולמרט מסמך מודיעיני שתיאר איך אנשי החמאס מתעודדים מהאמירות של שרי הביטחון והחוץ, ואומרים שאם רק יחזיקו מעמד עוד קצת - זה יהיה ניצחון על ישראל. במלים אחרות, הרכרוכיות של לבני וברק מסייעת לאויב. "גורם ביטחוני בכיר" חיזק את ידיו: "אנחנו הכי קרובים והכי רחוקים מההישג. קרובים על הקרקע ורחוקים בגלל מה שמתנהל בדרג המדיני. אנחנו עסוקים בלהלחיץ את עצמנו ולפחד מעצמנו".

להסתער על הגבעה

בסיפור של ברק ולבני, אולמרט הוא החייל היפאני שנשאר על העץ שנים אחרי שהמלחמה הסתיימה, או הקפיטן האיטלקי שהסתער לבדו על הגבעה בידיים ריקות. שניהם הגיעו כבר בשבוע שעבר למסקנה שהמבצע בעזה מיצה את הישגיו ושהמשך הלחץ הצבאי רק מזיק לישראל ומגביר את הסיכון להסתבכות צבאית ומדינית.

למרות היריבות הפוליטית ביניהם, שרת החוץ ושר הביטחון הציגו עמדה דומה, שהזכירה את הדמיון בין סיסמאותיהם בשלטי החוצות. ברק חשש מתקלה מבצעית, שתגרום להרג אזרחים רבים ברצועה; לבני הוטרדה מהמשבר ההומניטרי בעזה, ומהמחיר הדיפלומטי והמשפטי שישראל תשלם אחרי המלחמה.

מהצד שלהם, אולמרט נראה כהרפתקן חסר אחריות, שהמלחמה גורמת לו להתמכר לתהילה ולהתנתק מהמציאות. כך בלבנון בקיץ 2006, וכך גם עכשיו ברצועת עזה. שוב הוא מוביל את ישראל להתנגשות בקיר. הם גם לא מבינים על איזה "המשך המבצע" אולמרט מדבר: הרי הוא יודע כמוהם, שברק אובמה יושבע ביום שלישי לנשיא ארצות הברית, ושאחרי הטקס אובמה ממש לא רוצה למצוא את מפת עזה על השולחן בחדר הסגלגל. אם המלחמה לא תיגמר עד יום שלישי, אובמה יחתוך אותה מיד, בגרזן ובלי רחמים. ברק הרי שוחח השבוע בטלפון עם מקבילו וידידו, שר ההגנה האמריקאי רוברט גייטס, שיישאר בתפקידו גם אצל אובמה. אפשר לנחש, שהוא קלט ממנו את רוח המפקד החדש.

גם בתוך הבית אולמרט מצא את עצמו בבידוד גובר. הצבא הצטרף לקריאת ברק להפסקת אש; אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, שהצטייר כאקטיוויסט הדוחף קדימה, אמר שכיבוש עזה בהישג יד, אם הדרג המדיני יבטיח לו "שנה" לטיהור השטח שייכבש; אפילו דיסקין, לפי גרסה אחת, ביקש חמישה חודשים להשלמת פעולות הסיכול בעזה. זו דרכם של קצינים ופקידים, להראות נחישות ודבקות במשימה, כביכול, בזמן שהם מטילים על הדרג הפוליטי את האחריות לבלום אותם - לרסן סוסים אבירים, כאמרתו של משה דיין. עליהם לא יגידו, כמו שאולמרט אמר על מפקדי צה"ל ב-2006, שהם "לא הציגו תוכניות" לדרג המדיני.

מדברים חלש

ביום שני התכנסה השלישייה לישיבה ארוכה, שהסתיימה הרבה אחרי חצות. כצפוי, יש הבדלי גרסאות על מה שקרה שם. אולמרט התרשם שברק ולבני מדברים חלש בתוך החדר, כשהטייפ מקליט והכל מתועד, ואחר כך צועקים בקול לעיתונאים בחוץ. הם קלטו שמאחורי דיבורי הנחישות והאומץ של ראש הממשלה, מסתתר הפוליטיקאי המתוחכם אולמרט, שתימרן אותם להחלטה על המשך המבצע, בכיסוי של "מחכים לתשובות ממצרים". הם שניים והוא אחד, אבל הרוב הזה וירטואלי. הכוח בידיו.

אבל למחרת התהפכו יחסי הכוחות. אולמרט הסתבך בתקרית מיותרת ומטופשת עם הממשל האמריקאי, כשהתרברב איך הוציא את הנשיא בוש מהרצאה ואמר לו להצביע באו"ם בניגוד לעמדתה של קונדוליזה רייס, "שנשארה מבוישת". הממשל האמריקאי הגיב באכזריות, והציג את אולמרט כבדאי וגוזמאי. אולמרט ורייס צהובים זה לזה מאז מלחמת לבנון, והוא הרבה להתלונן עליה אצל הנשיא, אבל עד לתקרית האחרונה, הוא פעל בדיסקרטיות. המעידה שלו בביקור באשקלון, חיזקה את טענות ברק ולבני, לפיהן אולמרט מאבד את זה.

אולמרט נמנע מכינוס השלישייה ביום שלישי, וכנראה שגם לא מיהר להחזיר טלפונים לשרת החוץ ולשר הביטחון שלו. התוצאה היתה גל שמועות מרושעות שהוא נעלם, או אפילו אושפז. לשכתו הצליחה להרגיע את העיתונאים שהתקשרו לשאול איפה ראש הממשלה. הוא הרוויח עוד יום, אבל שר הביטחון איבד את סבלנותו, וקריאתו להפסקת אש הגיעה למחרת לכותרת הראשית של "הארץ".

בינתיים, התערערה הנחישות גם בחמאס: מהופעתו המיוזעת של איסמעיל הנייה בטלוויזיה ביום שני, ועד להודעה על קבלת היוזמה המצרית להפסקת אש ביום רביעי בערב. יצחק רבין אמר פעם, שבמלחמה ישראלית-ערבית אין בדרך כלל הכרעה. אז איך יודעים מי ניצח? פשוט מאוד: הצד שמבקש ראשון הפסקת אש הוא המפסיד.

בכינוס הבא של השלישייה, ביום רביעי, האווירה היתה הרבה יותר מפויסת. אולי היתה זו התחושה שהניצחון קרב וכולם ירצו להתחלק בו. הדיון התמקד בהכנת נסיעתו של עמוס גלעד לקהיר, לסיכום תנאי הפסקת האש. במהלך מקביל, לבני גיבשה טיוטת הסכם עם הממשל האמריקאי לשיתוף פעולה במניעת הברחות נשק לעזה. ההחלטה הסופית על סיום המבצע נדחתה עד לשובו של גלעד, אתמול בערב.

לקח לסיום

מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה? קודם כל, שאי אפשר להשעין את קבלת ההחלטות בהנהגת המדינה על מודל תיאורטי שניסחה ועדת חקירה, או על הצעות של מומחים ויועצים אסטרטגיים. אין שום מודל שיכול לשקלל את היצרים, היריבויות האישיות, בעיות האופי והאילוצים הפוליטיים של מקבלי ההחלטות, שהשפעתם על התוצאה יכולה להיות מכרעת.

שנית, שכל תחקיר מתרכז במה שהיה, ולא במה שיכול להיות. ועדת וינוגרד הדגישה את "הפרוסס", את הצורך בהכנה מוקדמת ובחינת חלופות לפני שיוצאים לקרב. היא בדקה את הקרבות הכושלים בלבנון ולא טיפלה בשאלה איך יוצאים ממבצע שנראה מוצלח. אירועי השבוע האחרון מלמדים, שגם הצלחות עלולות ליצור בעיות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ