"דקארט פירק לי הכל"

ממוסלמית אדוקה נהפכה אסמא אגבארייה-זחאלקה, 35, למנהיגה הכריזמטית של מפלגת הפועלים דעם. עכשיו, עם תינוק בן חודש, היא נערכת לבחירות ומסבירה מדוע דעם, אף שחברים בה ערבים וגם יהודים, אינה מפלגה דו לאומית ממוסלמית אדוקה נהפכה אסמא אגבארייה-זחאלקה, 35, למנהיגה הכריזמטית של מפלגת הפועלים דעם. עכשיו, עם תינוק בן חודש, היא נערכת לבחירות ומסבירה מדוע דעם, אף שחברים בה ערבים וגם יהודים, אינה מפלגה דו לאומית

שני ליטמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שני ליטמן

כמו כל דבר שקשור במרוץ הפוליטי של אסמא אגבארייה-זחאלקה - מספר אחת במפלגת דעם ומלבד ציפי לבני, האישה היחידה העומדת בראש מפלגה בישראל - גם הצפייה הראשונה שלה בתשדירי הבחירות בטלוויזיה בשבוע שעבר לא היתה דומה לשום דבר אחר. היא בטח לא נראתה כמו צפייה של מועמדת שאפתנית שכל מעיניה נתונים לכיסא בבית הנבחרים.

התינוק אדם, בן שבועיים, בדיוק נרדם ומוסא זחלאקה, בעלה של המועמדת, שחקן תיאטרון ושיפוצניק, חזר מהעבודה והעיר אותו מרוב געגועים. אפילו התשדירים הגזעניים של ליברמן לא הרגיזו אותם. הם הסתכלו על כל זה כאילו מדובר בסרט מדע בדיוני. הדבר היחיד שהטריד את אסמא היה התשדיר של בל"ד, שלא טרחה אפילו לתרגם את הנאמר לעברית. התשדיר שלה עצמה היה חריג בנוף לא רק בגלל האמצעים הצנועים בהם נעשה, או בגלל העובדה שראש המפלגה המצולמת בו נראית בהריון מתקדם, אלא גם מפאת ההגדרה העצמית החריגה בנוף הפוליטי של ישראל 2009: "אנחנו דעם, מפלגת פועלים".

אסמא אגאברייה-זחאלקה נולדה ביפו לפני 35 שנים. סבה מצד אמה הצליח לשרוד את הכיבוש והגירוש של 1948 ולהישאר ביפו, בעוד שכל אחיו נאלצו לברוח לעזה. "היו לנו קשרים טובים עם קרובי המשפחה שגרים בעזה עד שהתחילו הסגרים. מאז הקשר נותק. אני אפילו לא יודעת אם לא נהרגו מהם עכשיו במלחמה", היא אומרת. אביה בא ממשפחה גדולה מאום-אל-פאחם ועבד כקבלן שיפוצים עד שמת כשהיתה בת 18. אמה מנהלת מכולת. יש לה שלוש אחיות ושני אחים, כולם מנהלים עד היום אורח חיים מוסלמי מסורתי, אך לא אדוק.

על רקע זה התחולל המרד הראשון שלה. בגיל ההתבגרות הפכה אגאברייה-זחאלקה יותר ויותר דתייה, עד כדי הצטרפות לתנועה האסלאמית. "רציתי להיות קרובה לאלוהים, וחשבתי שזו הדרך. חיפשתי תוכן לחיים. מבחינה פוליטית הייתי אדישה לחלוטין. לא הבנתי שלתנועה הזו יש השלכות פוליטיות. חשבתי שבדת יש אלמנטים של צדק ומשמעות. בתור בחורה שלא יצאה מיפו עד שהלכה לאוניברסיטה, לא היו אופציות רבות בפניי חוץ מהאופציה הדתית. גם על זה הלכתי נגד כל העולם, כי הוריי העדיפו חיים נורמליים, הם לא חשבו שצריך להיות כל כך מחויבים לדרך הזו. רציתי שיהיה משהו שיסביר את העולם כי היו לי שאלות, וזו היתה התשובה הכי נגישה".

אבל כאשר החלה ללמוד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, שוב התחולל בה שינוי. "זה הפך לי את העולם בצורה מאוד קשה וכואבת. פתאום הבנתי שיש אמיתות שונות ותרבויות שונות. זה בלבל אותי והחזיר את השאלות ביתר עוצמה, אבל הפעם לא היתה תשובה. דקארט פירק לי את הכל אבל לא הצליח להרכיב מחדש".

באותה עת, 1995, קמה מפלגת דעם ("תמיכה" בערבית), בידי פעילים יהודים וערבים יוצאי ארגון דרך הניצוץ. הסניף הראשון של המפלגה נפתח ביפו כחלק ממאבק לפתרון בעיות הדיור של הערבים בעיר. אחד הפעילים שהכיר את אגאברייה-זחאלקה הציע לה משרה כעורכת לשונית בעיתון המפלגה בערבית, אל סאבר. "באתי לפתיחה של הסניף ודיברו פוליטיקה ואני לא הבנתי כלום. פגשתי שם את מיכל שוורץ והיא דיברה איתי בערבית, וזה היה השוק של החיים שלי. הדהים אותי לפגוש יהודיה אשכנזייה שיודעת ערבית. פעם ראשונה שלא הרגשתי ערבייה שמדברת עם יהודייה, אלא ששתינו אותו דבר. והרגשתי בבית במקום הזה. התחלתי לעבוד שם כעורכת וזה פתח לי את העיניים. התחלתי להבין מה קורה מסביבי ולהאמין שאפשר לשנות את המציאות. אחרי כמה חודשים הצטרפתי למפלגה.

כשבע שנים אחר כך, פנו במפלגה - שאינה מקיימת פריימריס - לאגאברייה והציעו לה לעמוד בראשה. אז וגם כיום, היא עבדה כעורכת לשונית בעיתון וריכזה את החינוך הפוליטי לפועלים. במוסדות המפלגה סברו כי היכולת ההסברתית, פעילות השטח ומסירותה תואמים את התפקיד. היא נענתה להצעה. "זה לא היה קל. הלכתי על פוליטיקה של אופוזיציה שבאה לשנות סדרי עולם שזה דבר שמפחיד את האוכלוסייה שבאתי ממנה, מיעוט שמונחה בידי פחד וחוש הישרדות. המשפחה שלי לא קיבלה את זה. הייתי צריכה גם להילחם על זכותי כאשה ללכת בדרך הזאת. רק בבחירות 2006 הם השתכנעו, ולראשונה אמא שלי והאחים הצביעו עבורי".

ימים מעטים לפני שילדה את בנה הבכור אדם ובעיצומה של המלחמה בעזה, אגאברייה-זחאלקה ענתה בלהט לשאלות פרובוקטיוויות שהופנו אליה בחוג בית בתל אביב. אחד המשתתפים דרש לדעת אם את ההתנגדותה לטרור של החמאס והחיזבאללה היא מביעה גם בחוגי בית ביישובים ערביים. "איך את אומרת את זה בערבית?", שאל שוב ושוב. היא לא איבדה את שלוותה. את החשדנות הטבועה כלפי ערבים, אפילו בקרב תומכי שמאל, היא מכירה היטב. וגם את חוסר ההבנה של הציבור היהודי לגבי רחשי ליבה של החברה הערבית כמו גם את היחסים במפלגת דעם, שאינה שמה דגש על היותה מפלגה דו לאומית, אלא מעמדית.

"אני חולשת על המשולש"

לעת עתה, השותפות המעמדית שנוצרה בדעם מחברת בעיקר פועלות חקלאיות ועובדי בניין ערביים עם מרצים לאמנות מהצד היהודי. עובדי הקבלן היהודים מירוחם ומדימונה עדיין לא הצטרפו לחברת הפועלים הזו או לאיגודים המקצועיים שהיא מנסה להקים. "עיקר הפעילות שלנו התחילה במגזר הערבי משום שזו האוכלוסייה הכי מוחלשת, שלכן גם מוכנה לקבל את הרעיונות של המפלגה שלנו - שלום ושוויון", היא מסבירה. "אבל מדינת היהודים היא כבר לא מדינת היהודים - היא מדינת העשירים. ולכן בעצם גם ליהודים אין יותר פריווילגיות מאשר לערבים. ערבים ויהודים סובלים מאותה סיטואציה, מהפרטת הזכות שלהם לחיות בכבוד. אני רוצה לחשוב שלא ייקח הרבה זמן עד שגם העובדים, המובטלים והפועלים היהודים יבינו שאין להם יותר מה להפסיד, שכדאי להם לשלב כוחות עם הערבים".

אבל גם הציבור הערבי לא מצביע בהמוניו לדעם.

"היריב הגדול ביותר שלנו בחברה הערבית הוא הייאוש. יותר מ-50% מהציבור הערבי לא ילכו להצביע בכלל. הם איבדו כל אמון במפלגות ובפוליטיקה, וזה אמון שקשה לשקם. ובכל מקרה, החברה הערבית בשנים האחרונות לא מצביעה אידיאולוגית, אלא חמולתית ולכן אי אפשר ללמוד מההצבעה ברחוב הערבי לגבי מגמות פוליטיות של הציבור הזה. הממסד לצערי מחזק את ההרכב החמולתי של האוכלוסייה הערבית משום שהוא לא מחזק את הכלכלה בחברה הערבית. כשהמשפחה המורחבת הופכת להיות המשענת הכלכלית, מי שתלוי במשפחה חייב לשלם פוליטית את המחיר, וההצבעה שלו נקבעת על ידי ראש החמולה. ולכן אותם אנשים יכולים להצביע לאסלאמים - ובבחירות הבאות להצביע לקומוניסט".

אגבארייה-זחאלקה עצמה משתייכת לשתי משפחות חזקות - אגבארייה מאום-אל-פאחם וזחאלקה מכפר קרע, מצד בעלה. מבחינה זו, היא מעידה, "אני חולשת על המשולש ויכולה להביא כמה עשרות אלפי קולות. אבל אני רוצה ליצור תרבות של בחירות אחרת, תרבות שבה אתה מצביע למפלגה שמייצגת את הדעות שלך".

הריצה לכנסת, בעיני חברי דעם, היא רק קצה הקרחון של פעילות שטח מאומצת במסגרת עמותת מען ועמותות נוספות השייכות למפלגה ונתמכות מכספי תרומות של ארגוני פועלים בחו"ל ומדמי החבר שמשלמים חברי המפלגה. אגאברייה-זחאלקה, כמו גם מספר שתיים במפלגה, ניר נאדר והעובדים האחרים במען, מקבלים עבור עבודתם שכר מינימום. העובדה שהמפלגה לא עברה עדיין את אחוז החסימה - וכנראה רחוקה מכך גם בבחירות הקרובות - אינה מרפה את ידיהם וגם לא גורמת להם לחפש מחסה בצילן של מפלגות אחרות, בעלות אידיאולוגיה דומה, כמו מפלגת חד"ש. "אנחנו שואבים תקווה מהעבודה היום-יומית שלנו, מהשינוי המוחשי שמתרחש כשהצלחת לסדר למישהו עבודה קבועה או פנסיה. יש הרבה גברים ונשים שהצטרפו לדעם אחרי שאף אחד לא התייחס בכלל לכך שיש להם דעה. ופה הם עברו שינוי - השיגו עבודה, עברו העצמה, הצטרפו לאיגוד מקצועי, ובבחירות הם קופצים עוד מדרגה ומתמודדים פוליטית על המקום שלהם.

"אנו בונים שינוי של תודעה ותרבות פוליטית, בהמתנה לרגע שבו התנאים יבשילו", אומרת אגאברייה. מתי יגיע הרגע - זו שאלה שאינה מעסיקה אותה. "קידומה של תנועת פועלים יהיה תלוי גם במצב תנועות הפועלים בעולם. היום אני יודעת שזה הייעוד שלי, שמצאתי את התשובה שחיפשתי מגיל צעיר. עכשיו זה גם נהפך לעניין אישי, כי אני רוצה שהבן שלי יגדל בחברה יותר בריאה. קראנו לו אדם כי זה שם אוניוורסלי ואני מקווה שאהבת האדם תהיה ערך עליון בשבילו".

כמו כל דבר שקשור במרוץ הפוליטי של אסמא אגבארייה-זחאלקה - מספר אחת במפלגת דעם ומלבד ציפי לבני, האישה היחידה העומדת בראש מפלגה בישראל - גם הצפייה הראשונה שלה בתשדירי הבחירות בטלוויזיה בשבוע שעבר לא היתה דומה לשום דבר אחר. היא בטח לא נראתה כמו צפייה של מועמדת שאפתנית שכל מעיניה נתונים לכיסא בבית הנבחרים.

התינוק אדם, בן שבועיים, בדיוק נרדם ומוסא זחלאקה, בעלה של המועמדת, שחקן תיאטרון ושיפוצניק, חזר מהעבודה והעיר אותו מרוב געגועים. אפילו התשדירים הגזעניים של ליברמן לא הרגיזו אותם. הם הסתכלו על כל זה כאילו מדובר בסרט מדע בדיוני. הדבר היחיד שהטריד את אסמא היה התשדיר של בל"ד, שלא טרחה אפילו לתרגם את הנאמר לעברית. התשדיר שלה עצמה היה חריג בנוף לא רק בגלל האמצעים הצנועים בהם נעשה, או בגלל העובדה שראש המפלגה המצולמת בו נראית בהריון מתקדם, אלא גם מפאת ההגדרה העצמית החריגה בנוף הפוליטי של ישראל 2009: "אנחנו דעם, מפלגת פועלים".

אסמא אגאברייה-זחאלקה נולדה ביפו לפני 35 שנים. סבה מצד אמה הצליח לשרוד את הכיבוש והגירוש של 1948 ולהישאר ביפו, בעוד שכל אחיו נאלצו לברוח לעזה. "היו לנו קשרים טובים עם קרובי המשפחה שגרים בעזה עד שהתחילו הסגרים. מאז הקשר נותק. אני אפילו לא יודעת אם לא נהרגו מהם עכשיו במלחמה", היא אומרת. אביה בא ממשפחה גדולה מאום-אל-פאחם ועבד כקבלן שיפוצים עד שמת כשהיתה בת 18. אמה מנהלת מכולת. יש לה שלוש אחיות ושני אחים, כולם מנהלים עד היום אורח חיים מוסלמי מסורתי, אך לא אדוק.

על רקע זה התחולל המרד הראשון שלה. בגיל ההתבגרות הפכה אגאברייה-זחאלקה יותר ויותר דתייה, עד כדי הצטרפות לתנועה האסלאמית. "רציתי להיות קרובה לאלוהים, וחשבתי שזו הדרך. חיפשתי תוכן לחיים. מבחינה פוליטית הייתי אדישה לחלוטין. לא הבנתי שלתנועה הזו יש השלכות פוליטיות. חשבתי שבדת יש אלמנטים של צדק ומשמעות. בתור בחורה שלא יצאה מיפו עד שהלכה לאוניברסיטה, לא היו אופציות רבות בפניי חוץ מהאופציה הדתית. גם על זה הלכתי נגד כל העולם, כי הוריי העדיפו חיים נורמליים, הם לא חשבו שצריך להיות כל כך מחויבים לדרך הזו. רציתי שיהיה משהו שיסביר את העולם כי היו לי שאלות, וזו היתה התשובה הכי נגישה".

אבל כאשר החלה ללמוד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, שוב התחולל בה שינוי. "זה הפך לי את העולם בצורה מאוד קשה וכואבת. פתאום הבנתי שיש אמיתות שונות ותרבויות שונות. זה בלבל אותי והחזיר את השאלות ביתר עוצמה, אבל הפעם לא היתה תשובה. דקארט פירק לי את הכל אבל לא הצליח להרכיב מחדש".

באותה עת, 1995, קמה מפלגת דעם ("תמיכה" בערבית), בידי פעילים יהודים וערבים יוצאי ארגון דרך הניצוץ. הסניף הראשון של המפלגה נפתח ביפו כחלק ממאבק לפתרון בעיות הדיור של הערבים בעיר. אחד הפעילים שהכיר את אגאברייה-זחאלקה הציע לה משרה כעורכת לשונית בעיתון המפלגה בערבית, אל סאבר. "באתי לפתיחה של הסניף ודיברו פוליטיקה ואני לא הבנתי כלום. פגשתי שם את מיכל שוורץ והיא דיברה איתי בערבית, וזה היה השוק של החיים שלי. הדהים אותי לפגוש יהודיה אשכנזייה שיודעת ערבית. פעם ראשונה שלא הרגשתי ערבייה שמדברת עם יהודייה, אלא ששתינו אותו דבר. והרגשתי בבית במקום הזה. התחלתי לעבוד שם כעורכת וזה פתח לי את העיניים. התחלתי להבין מה קורה מסביבי ולהאמין שאפשר לשנות את המציאות. אחרי כמה חודשים הצטרפתי למפלגה.

כשבע שנים אחר כך, פנו במפלגה - שאינה מקיימת פריימריס - לאגאברייה והציעו לה לעמוד בראשה. אז וגם כיום, היא עבדה כעורכת לשונית בעיתון וריכזה את החינוך הפוליטי לפועלים. במוסדות המפלגה סברו כי היכולת ההסברתית, פעילות השטח ומסירותה תואמים את התפקיד. היא נענתה להצעה. "זה לא היה קל. הלכתי על פוליטיקה של אופוזיציה שבאה לשנות סדרי עולם שזה דבר שמפחיד את האוכלוסייה שבאתי ממנה, מיעוט שמונחה בידי פחד וחוש הישרדות. המשפחה שלי לא קיבלה את זה. הייתי צריכה גם להילחם על זכותי כאשה ללכת בדרך הזאת. רק בבחירות 2006 הם השתכנעו, ולראשונה אמא שלי והאחים הצביעו עבורי".

ימים מעטים לפני שילדה את בנה הבכור אדם ובעיצומה של המלחמה בעזה, אגאברייה-זחאלקה ענתה בלהט לשאלות פרובוקטיוויות שהופנו אליה בחוג בית בתל אביב. אחד המשתתפים דרש לדעת אם את ההתנגדותה לטרור של החמאס והחיזבאללה היא מביעה גם בחוגי בית ביישובים ערביים. "איך את אומרת את זה בערבית?", שאל שוב ושוב. היא לא איבדה את שלוותה. את החשדנות הטבועה כלפי ערבים, אפילו בקרב תומכי שמאל, היא מכירה היטב. וגם את חוסר ההבנה של הציבור היהודי לגבי רחשי ליבה של החברה הערבית כמו גם את היחסים במפלגת דעם, שאינה שמה דגש על היותה מפלגה דו לאומית, אלא מעמדית.

לעת עתה, השותפות המעמדית שנוצרה בדעם מחברת בעיקר פועלות חקלאיות ועובדי בניין ערביים עם מרצים לאמנות מהצד היהודי. עובדי הקבלן היהודים מירוחם ומדימונה עדיין לא הצטרפו לחברת הפועלים הזו או לאיגודים המקצועיים שהיא מנסה להקים. "עיקר הפעילות שלנו התחילה במגזר הערבי משום שזו האוכלוסייה הכי מוחלשת, שלכן גם מוכנה לקבל את הרעיונות של המפלגה שלנו - שלום ושוויון", היא מסבירה. "אבל מדינת היהודים היא כבר לא מדינת היהודים - היא מדינת העשירים. ולכן בעצם גם ליהודים אין יותר פריווילגיות מאשר לערבים. ערבים ויהודים סובלים מאותה סיטואציה, מהפרטת הזכות שלהם לחיות בכבוד. אני רוצה לחשוב שלא ייקח הרבה זמן עד שגם העובדים, המובטלים והפועלים היהודים יבינו שאין להם יותר מה להפסיד, שכדאי להם לשלב כוחות עם הערבים".

אבל גם הציבור הערבי לא מצביע בהמוניו לדעם.

"היריב הגדול ביותר שלנו בחברה הערבית הוא הייאוש. יותר מ-50% מהציבור הערבי לא ילכו להצביע בכלל. הם איבדו כל אמון במפלגות ובפוליטיקה, וזה אמון שקשה לשקם. ובכל מקרה, החברה הערבית בשנים האחרונות לא מצביעה אידיאולוגית, אלא חמולתית ולכן אי אפשר ללמוד מההצבעה ברחוב הערבי לגבי מגמות פוליטיות של הציבור הזה. הממסד לצערי מחזק את ההרכב החמולתי של האוכלוסייה הערבית משום שהוא לא מחזק את הכלכלה בחברה הערבית. כשהמשפחה המורחבת הופכת להיות המשענת הכלכלית, מי שתלוי במשפחה חייב לשלם פוליטית את המחיר, וההצבעה שלו נקבעת על ידי ראש החמולה. ולכן אותם אנשים יכולים להצביע לאסלאמים - ובבחירות הבאות להצביע לקומוניסט".

אגבארייה-זחאלקה עצמה משתייכת לשתי משפחות חזקות - אגבארייה מאום-אל-פאחם וזחאלקה מכפר קרע, מצד בעלה. מבחינה זו, היא מעידה, "אני חולשת על המשולש ויכולה להביא כמה עשרות אלפי קולות. אבל אני רוצה ליצור תרבות של בחירות אחרת, תרבות שבה אתה מצביע למפלגה שמייצגת את הדעות שלך".

הריצה לכנסת, בעיני חברי דעם, היא רק קצה הקרחון של פעילות שטח מאומצת במסגרת עמותת מען ועמותות נוספות השייכות למפלגה ונתמכות מכספי תרומות של ארגוני פועלים בחו"ל ומדמי החבר שמשלמים חברי המפלגה. אגאברייה-זחאלקה, כמו גם מספר שתיים במפלגה, ניר נאדר והעובדים האחרים במען, מקבלים עבור עבודתם שכר מינימום. העובדה שהמפלגה לא עברה עדיין את אחוז החסימה - וכנראה רחוקה מכך גם בבחירות הקרובות - אינה מרפה את ידיהם וגם לא גורמת להם לחפש מחסה בצילן של מפלגות אחרות, בעלות אידיאולוגיה דומה, כמו מפלגת חד"ש. "אנחנו שואבים תקווה מהעבודה היום-יומית שלנו, מהשינוי המוחשי שמתרחש כשהצלחת לסדר למישהו עבודה קבועה או פנסיה. יש הרבה גברים ונשים שהצטרפו לדעם אחרי שאף אחד לא התייחס בכלל לכך שיש להם דעה. ופה הם עברו שינוי - השיגו עבודה, עברו העצמה, הצטרפו לאיגוד מקצועי, ובבחירות הם קופצים עוד מדרגה ומתמודדים פוליטית על המקום שלהם.

"אנו בונים שינוי של תודעה ותרבות פוליטית, בהמתנה לרגע שבו התנאים יבשילו", אומרת אגאברייה. מתי יגיע הרגע - זו שאלה שאינה מעסיקה אותה. "קידומה של תנועת פועלים יהיה תלוי גם במצב תנועות הפועלים בעולם. היום אני יודעת שזה הייעוד שלי, שמצאתי את התשובה שחיפשתי מגיל צעיר. עכשיו זה גם נהפך לעניין אישי, כי אני רוצה שהבן שלי יגדל בחברה יותר בריאה. קראנו לו אדם כי זה שם אוניוורסלי ואני מקווה שאהבת האדם תהיה ערך עליון בשבילו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ