אזור הדמדומים | היסטוריה של אלימות

אלה היו בחירות אלימות ויצריות. בריונים פוצצו עצרות של פרס, עיתונאים זעקו שבגין משוגע. דווקא עם סיומה של מערכת הבחירות החלולה ביותר שהיתה כאן אי פעם, זו הנוכחית, בגדעון לוי אוחזים געגועים לקיץ של 1981

גדעון לוי
גדעון לוי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדעון לוי
גדעון לוי

זה היה הקיץ הסוער של חיי, ודאי של חיי הפוליטיים. שמעון פרס נגד מנחם בגין, מערך מול ליכוד, אשכנזים מול מזרחים, במערכת הבחירות הסוערת והאלימה שהיתה לנו כאן מעולם. עכשיו אני מתגעגע אליה.

כזה היה הקיץ הסוער, הקיץ של שנת 1981, לפני כ"ח שנים, לפני עידן ועידנים. חברת פיג'ו הציעה אז שש שנות אחריות נגד חלודה לדגמי 81', פיליפ חביב ניסה להשכין שלום בלבנון, ישראל הפציצה כור בעיראק, אורי צבי גרינברג מת, יעקב מרידור רכש באוסטרליה חווה לנטיעת עצים מיוחדים שישמשו להפקת תזקיקי דלק, והאש כאן בערה. פרס נגד בגין-בגין.

כל השדים העדתיים יצאו מהבקבוקים, חינגה מטורפת, רגע אחד של אמת בנשף המסכות האינסופי של הפוליטיקה הישראלית. עכשיו, בסיומה של מערכת הבחירות החלולה והמטומטמת ביותר שהייתה לנו מעודנו, עולה בי הגעגוע לכיכרות הסוערות, לעגבניות המתעופפות, לצמיגים הקרועים, לגרונות הניחרים, לביצים הסרוחות, לפצצות הסירחון, לסניפי המפלגה שהוצתו, למכוניות שחובלו, לבריונים, לעסקנים, למורדים. הם דיברו אמת יותר מכל השיממון הזה עכשיו. הם ביטאו תחושות עמוקות ונתנו להן פורקן.

מאז, בין הבחירות לכנסת העשירית לבחירות עכשיו לכנסת ה-18, נידונה הפוליטיקה הישראלית לתרדמת מסוכנת וחולנית. הבו לי עכשיו עוד עגבנייה רקובה אחת, כמו זאת שניחתה על חולצתי הצחורה בחגיגות המימונה בגן סאקר בירושלים, כשאני מנסה לגונן על הבוס שלי אז, שמעון פרס, במקום התעתועון הזה עכשיו. הבו לי יצרים של אמת כואבת, מוטחת בפרצוף, במקום המרדימון מוליך השולל הזה, עם שלושה מועמדים חבוטים ושדופים שאין ביניהם בדל של הבדל, ועם כל האדישות והריקנות והשאננות הללו.

כאז כן עתה, עדיין נשמע הדקלום שזאת "המערכה הגורלית" מכולן. אבל כולם יודעים ששום גורל לא ייחרץ בשבוע הבא, זולת סידור העבודה הפנימי של בנימין נתניהו, ציפי לבני ואהוד ברק.

בחורף 2009 עולה בי הגעגוע הנואש לקיץ של 1981, ולא רק כי כה צעירים ותמימים היינו אז.

זה היה שלוש שנים אחרי ה"מהפך", אבי-אבותיו. בגין כבר עשה שלום, פרס טען ששיקם מפלגה. יגאל אלון נגד פרס, יצחק רבין נגד פרס, וכולם יחד נגד בגין-בגין.

השסע העמוק ביותר של החברה הישראלית יצא לרגע מהארון והוחזר אליו בבעתה, מיד אחרי מערכת הבחירות. מאז הוא שם, חבוי בארון. אבל בקיץ 1981 הוא זקף ראש: המזרחים, הפרענקים, הדפוקים, האצ"לניקים, החירותניקים, השחורים; נגד האשכנזים, המפא"יניקים, הקיבוצניקים, הפלמ"חניקים, השבעים, הלבנים. בגין האשכנזי עשה מזה הון פוליטי, אבל היצרים היו אותנטיים. הוא צבע את מערכת הבחירות בצבעים עזים, במחוות גדולות מהחיים, והמערכה היתה מערכה.

משאל פור"י, אז קראו לזה עוד משאל, חזה בראשית הקיץ ניצחון גדול למערך, אז קראו לו עוד מערך - 33:45. עמותת אל"ף, אזרחים למען פרס, אחד מהטריקים והשטיקים של המערכה אז, אירגנה 30 חוגי בית בשבועיים האחרונים של חודש מאי. גם יוסי שריד דיבר באל"ף. כמעט כל הסופרים, המשוררים והאמנים חתמו על עצומה למען המערך, התחושה בקרבם היתה של סכנה גדולה בפתח.

אפילו יואל מרקוס יצא מגדרו בטורו הנחשב ב"הארץ": "העט זועק לכתוב שהאיש (בגין) נטרפה עליו דעתו. שהוא מסומם. שהוא תחת השפעה של תרופות. שהוא מוביל את המדינה לאסון לאומי. שהוא יסבך אותנו במלחמה אשר סופה מי ישורנו... לא נותרו בעטנו יותר משלוש מילים: זעקי ארץ אהובה". אהובה או לא, הארץ זעקה.

המערך פירסם את "מפת האלימות" של הליכוד: פצצת סירחון בחולון, ניתוץ שמשה בגן חיים, שריפת סניף בפתח תקוה, ניקוב מכלי דלק באבן יהודה, שריפת לוח מודעות בקרית מלאכי. מזכ"ל המערך, חיים בר-לב, הודיע שמפלגתו ערוכה עם "קבוצות למניעת טרור", לא פחות. "קומו, סכנה", זעק גם הסופר ס. יזהר במאמרו ב"הארץ": "לפני שיהיה מאוחר, קומו יהודים, קומו ישראלים. קומו - סכנה עלינו! ביום הבחירות הקרוב הורידו אותו".

זעקתו לא הועילה הרבה. חודש וחצי לפני הבחירות, ב-15 במאי, כבר הצטמצם הפער במשאלים, 36:41, אם גם עדיין לטובת המערך. פרס, ואני הקטון, פונינו בניידת משטרה מלווה בפרשים בנסיעה מטורפת לאחור מגן סאקר. פניו האפורים של פרס הסגירו הפעם את שעבר בלבו. בפתח תקוה, בבית שמש ובקרית שמונה נראו מחזות דומים. הארץ זעקה. ב-15 ביוני, שבועיים לפני הבחירות, קראה הכותרת בעיתון זה: "אספסוף אוהדי הליכוד השתולל באסיפה עם פרס". אספסוף. "החזית האמיתית היא הערכות הלא-אשכנזים כנגד האשכנזים", שב וכתב יזהר ב"הארץ". בגין נראה בתצלום בעיתון כמצדיע במועל יד באסיפה בפתח תקוה. משאל פור"י ב-11 ביוני: הליכוד כבר עבר את המערך.

בצרפת ניצח מיטראן, מועמד הסוציאל-דמוקרטים, בבחירות לנשיאות, ובמערך ראו בזה סימן משמים, או לפחות אות מאירופה. בקרוב אצלנו, חשבנו, למרות המשאלים. משה דיין, אז ראש מפלגת תל"ם, כתב שיר בחרוזים: "כל מתנגדינו יפוצו כמוץ/ שדותיהם יעלו דרדר וקוץ/ ומרכבותיהם ישקעו עד צוואר בבוץ". אבל הבוץ האמיתי הלך וכיסה על פרס, "ראש הממשלה הדרוש לישראל" במודעות.

העיתון היה מלא במודעות. ב"הארץ" היו כמעט רק מודעות של המערך ושלוחותיו, להוציא אחת של הליכוד, שבה גינה את האלימות. משה דורון מאשדוד, איש אצ"ל לשעבר, אמר במודעת אל"ף: "מנחם בגין היה מפקד גדול באצ"ל, אופוזיציונר מעולה בכנסת וכישלון גמור בממשלה". במודעה אחרת הציגה מפלגת האופוזיציה את אבא אבן מול יצחק שמיר: "מי מסוגל יותר לייצג את ישראל בין אומות העולם, להכות את יריבינו בשבט לשונו, לשאת ולתת עם מנהיגי מדינות, להסביר ולשכנע קרובים ורחוקים". נו, מי באמת?

אבל המערך החל לזגזג: מודעה אחת מטעמו פסקה ש"קרני שומרון איננה ולא תהיה חניתה", וכמה ימים אחר כך התחרה המערך בליכוד של מי יותר גדול. מי העלה יותר התנחלויות ממי, הם או אנחנו, למי תודה, למי ברכה, הקרב על הנצחת הכיבוש. כן, גם כך היינו אז. בתשובה למודעת הליכוד שהתגאה בהעלאת אינספור התנחלויות חדשות הגיעה המענה ה"שמאלי": "רק 34 נקודות תוכננו כיישובי קבע, 27 מהן אושרו והוחל בתהליך הקמתם עוד בימי ממשלות המערך", התגאתה מפלגת השלום. אתנחתא קומית קלה, רבת משמעות רק בקריאה מאוחרת, שבוע לפני יום הדין: עזר וייצמן בטקס ברית המילה של בנו של משה קצב הצעיר: "לא אחזור לליכוד דרך הקטן של משה קצב". רופא יהודי שובת רעב בשרידי מחנה דכאו בגרמניה ותובע את התפטרותו של מנחם בגין. "אתה בוחר בין ציונות לבריונות", קבע פרס במודעה אחרת. הכותרות הראשיות בעיתונים: "ציפייה במערך ובליכוד לקראת העימות הטלוויזיוני בין בגין לפרס". תארו לעצמכם.

ישבתי בעיקר במושב האחורי של האולדסמוביל הלבנה של פרס. הוא היה מוקף אז באינספור לחשנים ותדמיתנים מישראל ומארצות הים. דייויד סויר היה האסטרטג היודע-כל מאמריקה, ז'אן פרידמן היה הרוזן מצרפת, אליעזר ז'ורבין היה יועץ הסתרים מכאן. ואנחנו נסענו יומם וליל, מאסיפה לאסיפה, מהשפלה להשפלה, מעגבנייה לעגבנייה, ובכל זאת אני חש געגוע לימים הסוערים הללו, כשבחירות היו בחירות ומערכה הייתה מערכה.

ואיך זה נגמר? כולם יודעים. ב-29 ביוני, ערב הבחירות, עוד דובר על "אופטימיות זהירה" במערך; חנוך סמית ניבא 50-51 מנדטים למערך, 46-47 מנדטים לליכוד. שיהיה. במוצאי יום הבחירות, באישון לילה, אחרי פרסום תוצאות המדגם הטלוויזיוני, הגיע פרס למטה הבחירות במלון דבורה השרוף בתל אביב, התחבק עם בר-לב אותו הדיח כמה ימים קודם לכן ממועמדותו לתפקיד שר הביטחון ואמר לו: "השגנו הישג חסר תקדים". ז'אן פרידמן אמר ש"המאמץ היה כדאי". ישראל פלג הציג את "ראש הממשלה הבא", וזה אמר לתקשורת: "המערך קיבל מנדט מוסרי להנהיג את המדינה". מוסרי או לא, באור ראשון הסתמנה תוצאת האמת: 48:48. עד שייספרו את קולות החיילים כבר תקבע התוצאה הסופית: 48 לליכוד, 47 למערך. בגין (שוב) לשלטון ומלחמה בלבנון.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ