מה משמעות השתיקה הישראלית בפרשת "רשתות הריגול" בלבנון?

פרשנות: האם משקפים הדיווחים מלבנון שינוי לרעה מבחינתה של ישראל? האם אירע כאן, חלילה, עסק ביש נוסף?

עמוס הראל
עמוס הראל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמוס הראל
עמוס הראל

צפייה ברשתות הטלוויזיה הערביות, המתעדות בפירוט רב את חשיפת "רשתות הריגול הישראליות" בלבנון, אינה חוויה מלבבת במיוחד בימים אלה. בזה אחר זה מובלים למעצר ולחקירה קצינים, חלקם בכירים, בצבא לבנון ובמשטרתה. ציוד אלקטרוני מתוחכם נתפס. ראשי המודיעין הנגדי בלבנון מתגאים בהצלחותיהם בפיצוח הצופן הישראלי.

במבט מישראל, קשה מאוד לאמוד את ממדיה האמיתיים של התופעה. ברור שיש כאן מידה לא מבוטלת של הגזמה, קורט של פנטזיה מזרחית המתמזג בפראנויה של מדינה קטנה החוששת כבר שנים שסודותיה חשופים בפני השכן רב העוצמה מדרום. גם עיתוי הפרסומים רחוק מלהיות מקרי: הבחירות לפרלמנט הלבנוני מתקיימות ב-7 ביוני, יום ראשון הבא. הדיווחים על החקירה מחזקים את מעמדה של הברית הרדיקלית, הפרו-סורית ואיראנית, בהובלת חיזבאללה.

מנגד, אפילו תוך הסתמכות על המעט שישראל מדווחת בעצמה, לצד פרסומים בכלי תקשורת זרים, ברור שלמודיעין הישראלי היו הישגים לא מועטים בחזית הצפונית בעשור האחרון. את מבצע "משקל סגולי", שבו פגע חיל האוויר בדיוק רב במאגרי הרקטות לטווח בינוני של חיזבאללה בלילה הראשון של המלחמה בקיץ 2006, אי אפשר היה להוציא לפועל בלא מודיעין משובח. חיזבאללה גם מייחס לישראל שורה ארוכה של חיסולי פעילים מבצעיים בארגוני הטרור הפועלים בלבנון בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה, שרשרת שהגיעה לשיאה בהתנקשות בעימאד מורנייה בדמשק, כשנה וחצי לאחר המלחמה.

האם משקפים הדיווחים מלבנון שינוי לרעה מבחינתה של ישראל? האם אירע כאן, חלילה, עסק ביש נוסף? מדיניות הפרסום הישראלית בסוגייה זו, לאורך השנים, לא השתנתה: אין מנדבים מידע, לטוב ולרע. ישראל לא תספק לאויב הצהרות רשמיות שיעידו אם הוא פגע במטרתו או דווקא החמיץ אותה לחלוטין. האזרח הישראלי, צרכן התקשורת, נשאר לפיכך בלא תשובה אמיתית באשר למידת הנזק שאירע, אם בכלל.

זה לא קורה רק בגלל שתיקה וחוסר תגובה של ישראל. בהתפתחות מפתיעה במקצת, נהנית כעת מערכת הביטחון - דווקא בשנים שאחרי הכישלון היחסי במלחמה בלבנון - מיחסי ציבור טובים במיוחד. בתחומים רבים, מלאכת השיקום שנעשתה מאז המלחמה באמת מרשימה. אבל מי היה צופה מראש מציאות שבה ראש המוסד והרמטכ"ל הם המתמודדים העיקריים על תואר איש השנה בתקשורת? זה נשמע כמצב ההולם יותר מדינה במזרח אירופה, לפני שני עשורים או יותר. הציבור, די ברור, עייף מלשמוע על מחדלים בכוחות הביטחון שלו. העם נגד תקשורת עוינת? התקשורת, חלקה לפחות, משתנה בהתאם.

התוצאה של המגמות הללו היא פיקוח ציבורי הולך ונחלש על מערכת הביטחון. האם מישהו, למשל, בודק - עם או בלי קשר לאירועים בלבנון - את שאלת גבולות הגזרה בין גופי המודיעין השונים? מי צריך להפעיל סוכנים והאם היחידות שהמשימה מוטלת עליהן מיומנות דיין בכך?

בעבר שימשה ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כמכשיר משמעותי לבקרה על סוגיות רגישות. בממשלת נתניהו יושבים לפחות שני שרים בעלי ניסיון רב בתחומים אלה, בנוסף על שר הביטחון, אהוד ברק: השר לענייני מודיעין דן מרידור והשר לעניינים אסטרטגיים, בוגי יעלון (בעברו רמטכ"ל וראש אמ"ן). צריך לקוות שממלאי התפקידים הנחשבים הללו בקיאים דיים במתרחש ונחושים מספיק כדי לוודא שתקלות נחקרות לעומק ושישראל, שוב בטוחה ביכולותיה הצבאיות, לא צועדת בביטחה לעבר הסתבכויות נוספות.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ