נאומו המלא של נשיא ארה"ב ברק אובמה בקהיר: "לכם יש את היכולת ליצור עולם חדש"

בנאום היסטורי, שגרר תשואות נלהבות אך גם ביקורת, שטח נשיא ארה"ב ברק אובמה את אמונותיו וכוונותיו לגבי עתיד היחסים בין ארצו לבין העולם המוסלמי. להלן הנוסח המלא

הארץ
שירות ""
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ
שירות ""

(קהיר, 4 ביוני 2009). כבוד הוא לי לבקר בעיר הנצחית קהיר, כאורחם של שני מוסדות בלתי רגילים. במשך יותר מאלף שנה, עמדה אוניברסיטת אל אזהאר כמגדלור לימודים איסלאמיים, וכבר יותר ממאה שאוניברסיטת קהיר משמשת מקור הקידמה המצרית. יחד, אתם מייצגים את ההרמוניה שבין מסורת לקידמה. אני אסיר תודה על הכנסת האורחים שלכם ושל העם המצרי. אני אף גאה לשאת עמי את רצונו הטוב של העם האמריקאי, ולשאת ברכת שלום מהקהילות המוסלמיות בארצי: אסלאמו עלייכום.

אנו נפגשים בימים של מתיחות בין ארצות הברית למוסלמים ברחבי העולם - מתיחות המושרשת בכוחות היסטוריים הניצבים מעבר לכל דיון על מדיניות עכשווית. מערכת היחסים בין האיסלאם למערב כוללת מאות שנים של דו קיום ושיתוף פעולה, אך גם עימותים ומלחמות דת. קרוב יותר אלינו, ניזונה המתיחות על ידי הקולוניאליזם, ששלל את זכויותיהם ואפשרויותיהם של מוסלמים רבים, ועל ידי מלחמה קרה שבה לעתים קרובות מדי, התייחסו למדינות בעלות רוב מוסלמי כאל מדינות חסות, ללא התחשבות בשאיפותיהן שלהן. יתר על כן, השינוי הסוחף שהביאו עמן המודרניות והגלובליזציה הוביל מוסלמים רבים לראות את המערב כעוין למסורות האיסלאם.

קיצונים אלימים ניצלו מתיחויות אלה בקרב מיעוט מוסלמי קטן אך רב השפעה. פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, ונסיונותיהם המתמשכים של קיצונים אלה לפגוע באזרחים, הובילו חלק מהאנשים בארצי לראות את האיסלאם כעוין לא רק את אמריקה ואת מדינות המערב, אלא גם את זכויות האדם. מצב זה הפרה עוד יותר את הפחד וחוסר האמון.

כל עוד מערכת היחסים שלנו תוגדר על ידי המפריד אותנו, נעצים את אלה שזורעים שנאה על פני שלום, ושמקדמים עימותים במקום לקדם את שיתוף הפעולה שיכול לסייע לכל בני עמינו להשיג צדק ושגשוג. מעגל זה של איבה חייב להסתיים.

באתי לכאן לשחר אחר התחלה חדשה בין ארצות הברית למוסלמים ברחבי העולם ; כזו המבוססת על אינטרס הדדי וכבוד הדדי ; וכזו המבוססת על האמת ולפיה אמריקה והאיסלאם אינם סותרים זה את זה, ואינם צריכים להתחרות זה בזה. במקום זאת, יש לראות בהם חופפים וחולקים עקרונות משותפים - עקרונות של צדק וקדמה ; של סובלנות וכבודם של כל בני האדם.

אני מכיר בכך שהשינוי אינו יכול לקרות בן לילה. אף נאום בודד לא יבטל שנים של חוסר אמון, ובזמן שניתן לי איני יכול לענות על כל השאלות המורכבות שהביאו אותנו עד הלום. אבל אני משוכנע שכדי שנוכל להתקדם, עלינו לומר בגלוי את אשר בלבנו, ואשר לעתים קרובות מדי נאמר רק מאחורי דלתיים סגורות. חייב להיות מאמץ מתמשך להקשיב זה לזה ; ללמוד זה מזה ; לכבד זה את זה ; ולחפש אחר מכנה משותף. כפי שאומר לנו הקוראן הקדוש, "דעו את האלוהים ואמרו תמיד אמת". זה מה שאנסה לעשות - לומר את האמת כמיטב יכולתי, שהיא בהכרח צנועה מול גודל המשימה שלפנינו, ונחוש בדעתי כי האינטרסים שאנו חולקים כבני אדם חזקים הרבה יותר מהכוחות שמפרידים בינינו.

חלק מהאמונה הזו נבנה מנסיוני האישי. אני נוצרי, אבל אבי בא ממשפחה קנייתית הכוללת דורות של מוסלמים. כנער, חייתי שנים אחדות באינדונזיה ושמעתי את קריאת המואזין בעלות החמה ובשקיעתה. כגבר צעיר, עבדתי עם קהילות בשיקאגו בהן רבים מצאו כבוד ושלווה באמונתם המוסלמית.

כסטודנט להיסטוריה, ידוע לי מהו חובה של הציוויליזציה לאיסלאם. היה זה האיסלאם - במקומות כמו אוניברסיטת אל אזהאר - שנשא את אש ההשכלה במשך מאות רבות כל כך, סולל את הדרך עבור הרנסאנס האירופי והנאורות. היו אלה החידושים בקהילות המוסלמיות שהביאו לפיתוח הוראת האלגברה; המצפן המגנטי שלנו ומכשירי הניווט; בקיאותינו בעטים ובדפוס, הבנתנו את אופן התפשטותן של מחלות ואיך ניתן לרפאן. התרבות המוסלמית העניקה לנו קשתות ענק וצריחים מזדקרים; שירה נצחית ומוזיקה אהובה ; קליגרפיה אלגנטית ואתרים של התבוננות. ולאורך ההיסטוריה, האיסלאם הוכיח באמצעות מלים ומעשים שיש מקום לקיומם של סובלנות דתית ושיוויון בין הגזעים.

ידוע לי גם כי האיסלאם תמיד היה חלק מסיפורה של אמריקה. האומה הראשונה שהכירה בארצי היתה מרוקו. בחותמו על אמנת טריפולי ב-1796, נשיאנו השני ג'ון אדמס כתב כי "אין לארצות הברית כל טינה כלפי החוקים, הדת או שלוותם של המוסלמים". ומאז היווסדותנו, מוסלמים אמריקאים העשירו את ארצות הברית. הם לחמו במלחמותינו, כיהנו בממשלות, נאבקו למען זכויות האזרח, הקימו עסקים, לימדו באוניברסיטאות שלנו, הצטיינו במגרשי הספורט שלנו, זכו בפרסי נובל, בנו את הבניין הגבוה ביותר שלנו והציתו את הלפיד האולימפי. וכשהמוסלמי-אמריקאי הראשון נבחר לאחרונה לקונגרס, הוא נשבע להגן על החוקה שלנו באמצעות אותו קוראן קדוש שאחד האבות המייסדים שלנו - תומאס ג'פרסון - החזיק בספרייתו הפרטית.

הכרתי את האיסלאם בשלוש יבשות שונות לפני שהגעתי אל ערש הולדתו. התנסות זו מנחה את אמונתי כי שותפות בין אמריקה לאיסלאם חייבת להתבסס על מה שהאיסלאם הינו, ולא על מה שהוא אינו. ואני רואה בכך חלק מחובתי כנשיא ארצות הברית, להיאבק נגד סטריאוטיפים שליליים של האיסלאם בכל מקום בו הם מופיעים.

אולם אותו עיקרון חייב להיות מיושם בתפיסה המוסלמית את אמריקה. בדיוק כפי שהמוסלמים אינם תואמים סטריאוטיפ גס, גם אמריקה אינה הסטריאוטיפ הגס של אימפריה השקועה בעצמה. ארצות הברית היתה אחד המקורות הגדולים ביותר לקדמה שראה העולם אי פעם. נולדנו ממרד נגד אימפריה. נוסדנו על בסיס האידאל לפיו הכל נבראו שווים, והקזנו דם ונאבקנו במשך מאות שנים כדי להעניק משמעות למלים האלה - בגבולותינו, וברחבי העולם. עוצבנו בידי כל תרבות, מכל קצוות תבל, והקדשנו עצמנו לרעיון פשוט: - E pluribus unum "מתוך רבים, אחד".

הרבה נאמר על כך שאפרו-אמריקאי ששמו ברק חוסיין אובמה יכול להיבחר לנשיא. אבל סיפורי האישי אינו מיוחד במינו. חלום ההזדמנות לכל לא התגשם עבור כולם באמריקה, אך הבטחתו קיימת עבור כל מי שמגיע אל חופינו - כולל כשבעה מיליון מוסלמים אמריקאים שחיים בארצנו כיום ונהנים מהכנסות וחינוך גבוהים מהממוצע.

יתרה מזאת, החופש באמריקה אינו ניתן להפרדה מהחופש של כל אדם לקיים את דתו. זו הסיבה לכך שיש מסגד בכל מדינה בארצות הברית, ויותר מ-1,200 מסגדים בתחומי גבולותינו. זו הסיבה לכך שממשלת ארצות הברית פנתה אל בית המשפט להגן על זכותן של נשים ונערות לעטות רעלה, את החיג'אב, ולהעניש את מי שימנעו זאת.

אז שלא יהיה שום ספק: האיסלאם הוא חלק מאמריקה. ואני מאמין שאמריקה מכילה בתוכה את האמת ולפיה ללא הבחנה בין גזע, דת, או מצב בחיים, כולנו חולקים שאיפות משותפות - לחיות בשלום ובביטחון; לקבל השכלה ולהתפרנס בכבוד; לאהוב את משפחותינו, את קהילותינו ואת אלוהינו. דברים אלה אנו חולקים. זו תקוותה של האנושות כולה.

כמובן, ההכרה באנושיותנו המשותפת היא רק התחלת המשימה שלנו. מלים בלבד לא יענו על צרכיהם של עמינו. צרכים אלה ייענו רק אם נפעל באומץ בשנים הבאות; ואם נבין כי האתגרים שעומדים מולנו משותפים, וכי כשלוננו להתמודד עמם יכאיב לכולנו.

הרי למדנו מההתנסות האחרונה שכשמערכת פיננסית נחלשת במדינה אחת, הצמיחה נפגעת בכל מקום. כששפעת חדשה פוגעת באדם אחד, כולם נמצאים בסכנה. כשאומה רודפת אחר נשק גרעיני, סכנת המתקפה הגרעינית מאיימת על כל המדינות. כשקיצונים אלימים פועלים באזור הררי אחד, אנשים מעבר לים בסכנה. וכאשר חפים מפשע בבוסניה ובדרפור נטבחים, זהו כתם על מצפוננו הקולקטיווי. זו המשמעות של החיים יחד בעולם הזה במאה ה-21. זו האחריות יש לנו אחד כלפי השני כבני אנוש.

זוהי אחריות כבדה. מאחר שתולדות המין האנושי התאפיינו לא פעם בניסיונות של אומות ושבטים לשעבד אלה את אלה כדי לשרת את האינטרסים שלהם. אולם, בעידן חדש זה, גישות כאלה פועלות כחרב פיפיות. לנוכח התלות ההדדית שלנו, כל סדר עולמי שיחתור לשים אומה או קבוצה מעל אומה או קבוצה אחרת, מועד מראש לכישלון. על כן, תהיה אשר תהיה דעתנו על העבר, אסור לנו להיות שבויים שלו. עלינו להתמודד עם הבעיות שלנו באמצעות שותפות; עלינו לחלוק יחד את הקדמה.

אין זה אומר כי עלינו להתעלם ממוקדים של מתיחות. ההיפך הוא הנכון: עלינו להתייצב מולם באומץ. וכך, ברוח זו, הרשו לי לדבר בצורה הבהירה והישירה ביותר שאני יכול, על כמה סוגיות ספציפיות שעמן, אני מאמין, עלינו להתמודד בסופו של דבר יחד.

הסוגיה הראשונה שעמה עלינו להתמודד היא הקיצוניות האלימה על כל צורותיה.

באנקרה, הבהרתי שאמריקה אינה - ולעולם לא תהיה - במלחמה עם האיסלאם. עם זאת, נתמודד במלוא התקיפות עם קיצוניים אלימים המהווים איום חמור על ביטחוננו. משום שאנחנו דוחים את מה שבני כל האמונות דוחים: הרג גברים, נשים וילדים תמימים. וחובתי הראשונית כנשיא היא להגן על העם האמריקאי.

המצב באפגניסטאן מצביע על היעדים האמריקאיים, ועל הצורך לפעול בשיתוף פעולה. לפני יותר משבע שנים ארצות הברית רדפה את אל-קאעדה ואת הטליבאן בתמיכה בינלאומית נרחבת. לא יצאנו למערכה מבחירה, יצאנו אליה מתוך כורח. אני מודע לכך שיש מי שמטילים סימני שאלה ביחס לאירועי 9/11 או מצדיקים אותם. אבל ראוי להבהיר: ארגון אל-קאעדה הרג באותו יום קרוב ל-3,000 איש. הקורבנות היו גברים, נשים וילדים תמימים מארצות הברית וממדינות רבות אחרות, שלא הזיקו לאיש. אף על פי כן, בחר אל-קאעדה לרצוח באכזריות אנשים אלה, קיבל אחריות על ההתקפות, והוא מודיע גם היום על נחישותו לבצע מעשי הרג בקנה מידה נרחב. יש לו שלוחות במדינות רבות והוא מתאמץ להעמיק את חדירתו למקומות נוספים. אלה אינן דעות שעליהן אפשר להתווכח; אלה הן עובדות שעמן צריך להתמודד.

אל תטעו: איננו רוצים להמשיך ולהחזיק את כוחותינו באפגניסטאן. איננו מבקשים להקים בסיסים צבאיים שם. אובדן צעירינו, גברים ונשים, הוא מכה אנושה עבור אמריקה. המערכה שם עולה כסף רב ומבחינה פוליטית קשה להמשיך בה. היינו מחזירים בשמחה כל חייל וחייל שלנו הביתה, לו רק יכולנו להיות בטוחים שאין עוד קיצוניים אלימים באפגניסטאן ובפקיסטאן הנחושים להרוג מספר אמריקאים רב ככל שהם יכולים. ואולם זה עדיין אינו המצב.

משום כך אנחנו פועלים שם בשיתוף עם קואליציה של 46 מדינות. ולמרות העלות הגבוהה הכרוכה בכך, מחויבותה של אמריקה תישאר איתנה. שכן אף אחד מאיתנו לא צריך לגלות סובלנות כלפי טרוריסטים אלה.

הם זרעו הרג במדינות רבות. הם הרגו אנשים מדתות שונות - ויותר מכל אחד אחר, הם הרגו מוסלמים. מעשיהם אינם עולים בקנה אחד עם זכויות בני אנוש, עם קידום העמים ועם האיסלאם. הקוראן הקדוש מלמד שכל ההורג חף מפשע כאילו הרג עולם ומלואו, וכל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. אמונתם רבת השנים של יותר ממיליארד בני אדם חזקה בהרבה משנאתו של קומץ. דת האיסלאם אינה חלק מהבעיה במאבק בקיצוניות אלימה - היא חלק חשוב בקידום השלום.

אנחנו גם יודעים שכוח צבאי לבדו לא יפתור את הבעיות באפגניסטאן ובפקיסטאן. משום כך אנו מתכוונים להשקיע בחמש השנים הקרובות סכום של 1.5 מיליארד דולר מדי שנה, ולבנות בשיתוף עם הפקיסטאנים בתי ספר ובתי חולים, כבישים ועסקים, ולסייע במאות מיליונים לעקורים. זו הסיבה שבגללה אנו גם נזרים יותר מ-2.8 מיליארד דולר לסייע לאפגנים לפתח את כלכלתם ואת השירותים שאזרחים זקוקים להם.

הרשו לי גם להתייחס לסוגיית עיראק. בניגוד לאפגניסטאן, עיראק היתה מלחמת בררה שעוררה מחלוקות רבות בארצי ובעולם. אף שאני סבור שמצבו של העם העיראקי טוב בסופו של דבר יותר בלי רודנותו של סדאם חוסיין, אני גם סבור שהמהלכים בעיראק הזכירו לאמריקה את הצורך בשימוש בדיפלומטיה ובבניית קונסנזוס בינלאומי לפתרון בעיותינו כשהדבר מתאפשר. ואמנם, ראוי להיזכר בדבריו של תומאס ג'פרסון, שאמר: "אני תקווה שבינתנו תצמח לצד כוחנו, ותלמד אותנו שככל שנמעיט בשימוש בכוחנו, כך תהיה עוצמתנו רבה יותר".

היום, יש לאמריקה משימה כפולה: לסייע לעיראק לבנות לעצמה עתיד טוב יותר - ולהשאיר את עיראק לעיראקים. הבהרתי לעם בעיראק שאיננו חותרים להקים אף בסיס על אדמתם ואיננו חומדים שום שטח או משאב שלהם. ריבונותה של עיראק שייכת להם.

משום כך ציוויתי להחזיר ממנה את החטיבות הלוחמות שלנו עד חודש אוגוסט הבא. משום כך נכבד את התחייבותנו לממשלתה הנבחרת הדמוקרטית של עיראק, להחזיר את חיילינו הלוחמים מעריה עד חודש יולי, ולפנות את כל כוחותינו מעיראק עד 2012. נסייע לעיראק לאמן את כוחות הביטחון שלה ולפתח את כלכלתה. אבל נתמוך בעיראק בטוחה ומאוחדת כשותפים, לעולם לא כאדונים.

ולבסוף, ממש כשם שאמריקה לא תשלים לעולם עם אלימותם של קיצוניים, היא לעולם לא תמיר את ערכיה. אירועי 11 בספטמבר גרמו טראומה אדירה לארצנו. הפחד והזעם שהם חוללו היו מובנים, אבל במקרים אחדים הם הובילו למעשים המנוגדים לאידיאלים שלנו. אנחנו נוקטים פעולות מעשיות כדי לשנות כיוון. נתתי הוראה חד משמעית נגד השימוש בעינויים בארצות הברית והוריתי לסגור את הכלא במפרץ גואנטנמו עד ראשית השנה הבאה. ארצות הברית תגן אם כן על עצמה מתוך כיבוד ריבונותן של מדינות ושלטון החוק. ונעשה זאת בשיתוף עם קהילות מוסלמיות, שגם הן מאוימות. ככל שהקיצוניים יבודדו ויהיו מנוכרים בקהילותיהם מוקדם יותר, כך נהיה בטוחים מוקדם יותר.

הסכסוך במזרח התיכון

מקור המתח הגדול השני, שבו עלינו לדון, הוא המצב בין הישראלים, הפלסטינים והעולם הערבי.

קשריה ההדוקים של אמריקה עם ישראל ידועים היטב. קשר זה אינו ניתן לניתוק. הוא מבוסס על קשרים תרבותיים והיסטוריים, וההכרה שהשאיפה למולדת יהודית מבוססת על היסטוריה טראגית שאי אפשר להכחישה.

יהודים בכל העולם נרדפו במשך מאות שנים, והאנטישמיות באירופה הגיעה לשיא בשואה שלא היה לה תקדים. מחר אבקר בבוכנוואלד שהיתה חלק משורה של מחנות, שבהם יהודים שועבדו, עונו, נורו והומתו בגזים על ידי הרייך השלישי. שישה מיליון יהודים מתו, יותר מכל האוכלוסיה היהודית שחיה היום בישראל. התכחשות לעובדה זו היא חסרת בסיס, בורה ומלאת שנאה. איום להשמיד את ישראל, או חזרה על הסטריאוטיפים המתועבים על יהודים, הם עוול נורא המעלה בדעתם של הישראלים את הזיכרונות הכואבים ביותר, ובה בעת מונע את השגת השלום שעמי האזור ראויים לו.

מאידך גיסא, אי אפשר גם להכחיש שבני העם הפלסטיני - מוסלמים ונוצרים - סובלים בשאיפתם למולדת. יותר מ-60 שנה הם סובלים את כאב העקירה. רבים ממתינים במחנות פליטים בגדה המערבית, בעזה ובמדינות השכנות לחיי שלום וביטחון שמעולם לא יכלו לחיות. הם סובלים השפלות יומיומיות - גדולות וקטנות - הנלוות לכיבוש. לכן, אסור שיהיה ספק כלשהו: מצבו של העם הפלסטיני הוא בלתי נסבל. אמריקה לא תפנה עורף לשאיפות הפלסטיניות הלגיטימיות לכבוד, לשוויון הזדמנויות, ולמדינה משלהם.

זה עשרות שנים מתקיים קפאון: שני עמים בעלי שאיפות לגיטימיות, כל אחד מהם עם היסטוריה כואבת, שבגללה פשרה חומקת מהם. קל לבוא בהאשמות - קל לפלסטינים לטעון שנעקרו מבתיהם בשל הקמת ישראל, וקל לישראל להצביע על העוינות הבלתי פוסקת ועל ההתקפות שסבלה לאורך ההיסטוריה שלה, בתוך גבולותיה ומחוצה להם. אך אם נראה את העימות הזה רק מצד זה או אחר, נהיה עוורים ולא נוכל לראות את האמת: הפיתרון היחיד לשאיפות שני הצדדים הוא באמצעות שתי מדינות, שבהן הישראלים והפלסטינים חיים בשלום ובביטחון.

זהו האינטרס של ישראל, האינטרסים של פלסטין, האינטרסים של אמריקה והאינטרס של העולם. לכן בכוונתי להביא להגשמת היעד הזה באופן אישי, בכל הסבלנות שמשימה זו דורשת. ההתחייבויות ששני הצדדים הסכימו להן בהתאם ל"מפת הדרכים" ברורות. כדי שיגיע שלום, הגיעה השעה שהם - וכולנו - נמלא את הבטחותינו.

הפלסטינים חייבים לנטוש את האלימות. התנגדות באמצעות אלימות והרג איננה נכונה ולא תצליח. במשך מאות שנים סבלו השחורים באמריקה את צליפת השוט כעבדים, ואת ההשפלה בהפרדה הגזעית. אך לא האלימות הביאה לקבלת זכויות מלאות ושוות אלא ההתעקשות הנחושה על האידיאלים שהביאו להקמת אמריקה. סיפור דומה יכולים לספר עמים מדרום אפריקה ועד לדרום אסיה, ממזרח אירופה ועד לאינדונזיה. זהו סיפורה של אמת פשוטה: אלימות היא מבוי סתום. לשגר טילים אל ילדים ישנים או לפוצץ קשישות באוטובוס אינם סימנים לאומץ או לעוצמה. לא כך משיגים סמכות מוסרית, כך מאבדים אותה.

זהו הזמן של הפלסטינים להתרכז במה שהם יכולים לבנות. הרשות הפלסטינית חייבת לפתח את יכולותיה למשול, בעזרת מוסדות שישרתו את צורכי האנשים. החמאס זוכה לתמיכה בקרב פלסטינים, אך גם לו יש אחריות. כדי לקחת חלק בהגשמת השאיפות הפלסטיניות ולאחד את העם הפלסטיני, החמאס חייב לשים קץ לאלימות, להכיר בהסכמי העבר ולהכיר בזכות הקיום של ישראל.

בו-בעת חייבים הישראלים להכיר כי כשם שאי אפשר להכחיש את זכות הקיום של ישראל, כך גם לגבי פלסטין. ארצות הברית אינה מכירה בלגיטימיות של ההתנחלויות הישראליות. הבניה הזו מפירה הסכמים קודמים וחותרת תחת המאמצים להשיג שלום. הגיעה השעה לעצור את ההתנחלויות האלה.

ישראל חייבת גם לממש את התחיבויותיה, כדי להבטיח שהפלסטינים יוכלו לחיות, לעבוד ולפתח את החברה שלהם. וכמו שהוא הורס משפחות פלסטיניות, המשך המשבר ההומניטרי בעזה אינו תורם לביטחון ישראל. וכמוהו גם לא המשך היעדר ההזדמנויות בגדה המערבית. התקדמות בחיי היומיום של העם הפלסטיני חייבת להיות חלק מהדרך לשלום, וישראל חייבת לנקוט צעדים ממשיים שיאפשרו התקדמות כזו.

לבסוף, מדינות ערב חייבות להכיר בעובדה שיוזמת השלום הערבית היתה התחלה חשובה, אך לא קץ האחריות שמוטלת עליהן. הסכסוך הישראלי-ערבי לא צריך יותר לשמש כאמצעי להסחת דעתם של עמי ערב מבעיות אחרות. במקום זאת, עליו להיות סיבה לפעולה, כדי לסייע לעם הפלסטיני לפתח את המוסדות שיתמכו במדינתם, להכיר בלגיטימיות של ישראל ולבחור בקידמה על פני התמקדות חסרת תכלית בעבר.

אמריקה תעמוד לצד אלה הרוצים בשלום ואומרים בפומבי מה שאנחנו אומרים בפרטיות לישראלים, לפלסטינים ולערבים. איננו יכולים לכפות שלום, אך בשיחות פרטיות, מוסלמים רבים מכירים בעובדה שישראל לא תיעלם, וישראלים רבים מכירים בצורך במדינה פלסטינית. הגיעה השעה שנפעל בהתאם לאמת שבה כולם כבר מכירים.

דמעות רבות מדי זלגו. דם רב מדי נשפך. על כולנו מוטלת אחריות לפעול למען היום שבו אמותיהם של ישראלים ופלסטינים יוכלו לראות את ילדיהן גדלים ללא פחד, כשארץ הקודש של שלוש הדתות הגדולות תהיה מקום של שלום, כפי שאלוהים התכוון שתהיה, כשירושלים תהיה בית בטוח ובר-קיימא ליהודים, נוצרים ומוסלמים, ומקום שבו יוכלו כל ילדי אברהם לחיות ביחד בשלום, כמו בסיפור איסרא שבו משה, ישו ומוחמד (השלום עליהם) התפללו ביחד.

הנשק הגרעיני

המקור השלישי למתח הוא האינטרס המשותף שלנו לגבי זכויותיהן ואחריותן של אומות בנושא הנשק הגרעיני.

נושא זה הוא מקור למתח בין ארצות הברית לבין הרפובליקה האיסלאמית של איראן. במשך שנים רבות, חלק מההגדרה העצמית של איראן הונעה על ידי ההתנגדות לארצי, ואכן ישנה ההיסטוריה סוערת בינינו. בעיצומה של המלחמה הקרה, ארצות הברית נטלה חלק בהפלתה של ממשלה איראנית שנבחרה באופן דמוקרטי. מאז המהפכה האיסלאמית, איראן נטלה חלק בחטיפת בני ערובה ובמעשי אלימות נגד חיילים ואזרחים אמריקאים. ההיסטוריה הזו ידועה היטב. במקום להמשיך ולהיות לכודים בעבר, הבהרתי למנהיגיה של איראן ולבני עמם כי ארצי מוכנה להתקדם הלאה. השאלה כעת איננה למה מתנגדת איראן אלא איזה עתיד היא רוצה לבנות.

יהיה קשה להתעלות מעל עשרות שנים של אי-אמון, אך אנחנו נתקדם באומץ, בהגינות ובנחישות. מדינותינו יצטרכו לדון בנושאים רבים, ואנחנו מוכנים להתקדם ללא תנאים מוקדמים על בסיס כבוד הדדי. אך זה ברור לכל המעורבים כי כשזה מגיע לנשק גרעיני, הגענו לשלב מכריע. לא מדובר רק באינטרסים של אמריקה. מדובר במניעתו של מירוץ לנשק גרעיני במזרח התיכון שעלול להוביל את האזור הזה ואת העולם במורדה של דרך מסוכנת מאוד.

אני מבין את אלה שמוחים על כך שלכמה מדינות יש נשק שלאחרות אין. אף אומה לא צריכה לבחור לבדה אילו אומות יחזיקו בנשק גרעיני. לכן אישרתי מחדש, בצורה נחרצת, את מחויבותה של אמריקה לשחר לעולם בו אף מדינה לא תחזיק בנשק גרעיני. ולכל מדינה - בכללן איראן - צריכה להיות הזכות לאנרגיה גרעינית לצרכים אזרחיים אם היא מצייתת לתנאי האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני. מחויבות זו מצויה בלב האמנה, ויש לשמור עליה למען כל אלה המצייתים לה במלואה. ואני מקווה כי כל המדינות באזור יוכלו ליטול חלק בחתירה למטרה הזו.

הדמוקרטיה

הנושא הרביעי שאתייחס אליו הוא דמוקרטיה.

אני יודע שהיו חילוקי דעות בנושא קידום הדמוקרטיה בשנים האחרונות, וחלק גדול מחילוקי דעות אלה קשור למלחמה בעיראק. על כן, ברצוני להבהיר: אף שיטת ממשל לא יכולה או צריכה להיכפות על מדינה כלשהי על ידי אחרת.

אין זה מפחית במחויבות שלי, מצד שני, לממשלות המשקפות את רצון העם. כל מדינה מפיחה רוח חיים בעיקרון זה בדרכה, בהתבסס על המסורת של בני עמה. אמריקה אינה מתיימרת לדעת מה מה טוב ביותר עבור כל אחד, בדיוק כשם שלא נתיימר לבחור את תוצאותיהן של בחירות שקטות. אך יש לי אמונה מוצקה כי כל בני האדם שואפים לדברים מסוימים: היכולת לומר את העולה על דעתך ולהשתתף בהחלטה איך תראה צורת השלטון שלך; אמון בשלטון החוק ובצדק שווה לכולם; ממשלה שקופה שאינה גונבת מבני עמה; החופש לחיות כפי שאתה בוחר. אלה אינם רעיונות אמריקאים בלבד, אלה הם זכויות אדם, ולכן אנו נתמוך בהם בכל מקום.

אין דרך ישירה להבנת ההבטחה הזו. אך דבר אחד ברור: ממשלות המגינות על זכויות אלה הן בסופו של דבר יציבות, מצליחות ובטוחות יותר. דיכוי רעיונות אינו מצליח אף פעם להביא להיעלמותם. אמריקה מכבדת את זכותם של כל הקולות השקטים ושומרי החוק להישמע ברחבי העולם, גם אם איננו מסכימים איתם. ואנו נקדם בברכה את כל הממשלות הנבחרות שואפות השלום - בתנאי שימשלו בכבוד על כל בני עמן.

הנקודה האחרונה חשובה מפני שיש מי שתומכים בדמוקרטיה רק כשהם כבר לא בשלטון; כשהם בשלטון, הם אכזריים בדיכוי זכויותיהם של אחרים. לא משנה היכן, ממשלה של העם ולמען העם מציבה סטנדרטים עבור כל מי שאוחז בשלטון: עליכם לקיים את השלטון מתוך הסכמה, לא כפייה; עליכם לכבד את זכויות המיעוטים, ולעשות זאת ברוח הסובלנות והפשרנות; עליכם להציב את האינטרסים של העם שלכם ומהלכו התקין של התהליך הפוליטי מעל למפלגה שלכם. ללא מרכיבים אלה, בחירות לבדן אינן מקיימות דמוקרטיה אמיתית.

חופש הפולחן

הנושא החמישי שעלינו להתייחס אליו יחדיו הוא חופש הפולחן.

לאיסלאם מסורת גאה של סובלנות. ראינו זאת בהיסטוריה של אנדלוסיה וקורדובה במהלך האינקוויזיציה. הייתי עד לכך אישית כילד באינדונזיה, שם נוצרים אדוקים זכו לחופש פולחן במדינה בעלת רוב מוסלמי. זוהי הרוח לה אנו זקוקים היום. אנשים בכל מדינה צריכים להיות מסוגלים לבחור ולחיות את אמונתם בהתבסס על בינתם, לבם ונפשם. סובלנות זו הכרחית לשגשוגה של הדת, אך אתגרים רבים ושונים מונחים לפתחה.

בקרב חלק מהמוסלמים, ישנה נטייה מדאיגה למדוד את אמונתך על ידי דחיית אמונתו של האחר. העושר של מגוון הדתות חייב להישמר - בין אם מדובר במרונים בלבנון או הקופטים במצרים. יש לסגור גם את הפערים בקרב המוסלמים, לאור האלימות הטראגית שנגרמה כתוצאה מהפילוג בין סונים לשיעים, במיוחד בעיראק.

חופש פולחן חיוני ליכולתם של עמים לחיות יחדיו. עלינו לבחון תמיד את הדרכים בהן אנו מגנים עליו. בארצות הברית, לדוגמה, חוקים הנוגעים למתן צדקה מקשים על מוסלמים לקיים את מצוות הדת שלהם. לכן אני מתחייב לעבוד עם מוסלמים-אמריקאים כדי לוודא שהם יוכלו לקיים זאקאת (צדקה).

באופן דומה, חשוב שמדינות המערב יימנעו מהגבלת אזרחים מוסלמים בקיום מצוות דתם כפי שהם רואים לנכון - למשל, על ידי קביעה אילו בגדים על נשים מוסלמיות ללבוש. אנו לא יכולים להסוות עוינות כלפי דת תחת מעטה של ליברליות.

אכן, האמונה צריכה לקרב בינינו. זוהי הסיבה שבגללה אנחנו מקדמים פרוייקטים באמריקה לקירוב בין נוצרים, מוסלמים ויהודים. זוהי הסיבה שבגללה אנו מקבלים בברכה מאמצים כמו הדיאלוג הבין-דתי של מלך סעודיה עבדאללה, ואת ההנהגה הטורקית ב"ברית הציוויליזציות". מסביב לעולם, אנחנו יכולים להפוך דיאלוג לשירות בין-דתי, כך שגשרים בין אנשים יובילו לפעולה - בין אם מדובר במאבק במלריה באפריקה או מתן סיוע אחרי אסון טבע.

זכויות הנשים

הנושא השישי שאני רוצה להתייחס אליו הוא זכויות נשים.

אני יודע שיש מחלוקת בעניין הזה. אני דוחה את העמדה של חלק מהאנשים במערב ולפיה אשה שבוחרת לכסות את השיער שלה היא באופן מסוים פחות שוות-זכויות, אך אני מאמין שאם מונעים מאשה חינוך, מונעים ממנה שוויון זכויות. ואין זה צירוף מקרים שמדינות בהן נשים זוכות לחינוך הן בדרך כלל משגשגות יותר.

הרשו לי להיות ברור: נושאים הקשורים לשוויון נשים בשום אופן אינם עניין רק לאיסלאם. בטורקיה, פקיסטאן, בנגלדש ואינדונזיה, ראינו מדינות בעלות רוב מוסלמי בוחרות באשה להנהגה. בינתיים, המאבק לשוויון נשים ממשיך בהיבטים רבים של החיים האמריקאיים, ובמדינות רבות מסביב לעולם.

בנותינו יכולות לתרום לחברה באותה מידה כמו בנינו, ונוכל והשגשוג משותף שלנו יוכל לגדול אם ניתן לכל המין האנושי - גברים ונשים - לממש את הפוטנציאל המלא שלהם. אני לא מאמין שנשים צריכות לקבל את אותן החלטות כמו גברים כדי להיות שוות, ואני מכבד נשים שבוחרות לחיות את חייהן על פי חוקי המסורת. אך זו צריכה להיות הבחירה שלהן. זוהי הסיבה שבגללה ארצות הברית תהיה שותפתה של כל כל מדינה בעלת רוב מוסלמי בהרחבת תוכניות לידיעת קרוא וכתוב לבנות, ובסיוע לנשים צעירות להשיג תעסוקה באמצעות מיקרו-מימון המסייע לאנשים לממש את חלומותיהם.

לסיום, אני רוצה לדבר על פיתוח כלכלי והזדמנויות.

אני יודע שבעבור רבים, פני הגלובליזציה סותרות. האינטרנט והטלוויזיה יכולים להעניק ידע ומידע, אך גם תכנים מיניים פוגעניים ואלימות לשמה. סחר יכול להעניק עושר והזדמנויות, אך גם טלטלות ושינויים בעבור קהילות. בכל המדינות - כולל שלי - השינוי הזה יכול להוביל לפחד. פחד שבגלל המודרניות אנחנו נאבד שליטה על הבחירות הכלכליות שלנו, הפוליטיקה שלנו, וחשוב מכל - הזהות שלנו - הדברים שאנחנו מוקירים יותר מכל בקהילות שלנו, במשפחות שלנו, במסורות שלנו ובאמונה שלנו.

אבל אני גם יודע שאי אפשר להתכחש לקדמה של המין האנושי. לא צריכה להיות סתירה בין פיתוח למסורת. מדינות כמו יפאן ודרום קוריאה הצמיחו את הכלכלות שלהן תוך שמירה על תרבויות ייחודיות. הדבר נכון גם לגבי הקדמה המרשימה במדינות בעלות רוב ערבי, מקואלה לומפור לדובאי. בעת בעתיקה ובזמנינו אנו, קהילות מוסלמיות עמדו בחזית החידושים והחינוך.

דברים אלה חשובים משום שאסטרטגיית פיתוח לא יכולה להתבסס רק על מה שזורם מתוך האדמה, או להתקיים בעוד לאנשים צעירים אין עבודה. מדינות רבות במפרץ נהנות מעושר רב כתוצאה מנפט, וחלק מתחילות להפנות אותו לפיתוח נרחב יותר. אך על כולנו להכיר בכך שחינוך וחידושים יהיו המטבע של המאה ה-21, ובקהילות מוסלמיות רבות קיימת השקעה מועטה מדי בתחומים אלה. אני שם דגש על השקעות כאלה במדינה שלי. ובעוד אמריקה התמקדה בעבר על נפט וגז בחלק זה של העולם, אנחנו מבקשים כעת גישה רחבה יותר.

בתחום החינוך, אנו נרחיב תוכניות חילופי סטודנטים ונגביר את מתן המלגות, כמו זו שהביאה את אבי לאמריקה, ובד בבד נעודד יותר אמריקאים ללמוד בקהילות מוסלמיות. נעניק לתלמידים מוסלמים מבטיחים התמחויות באמריקה; נשקיע בלימודים מקוונים של מורים ותלמידים מסביב לעולם; וניצור רשת מקוונת חדשה כך שבן נוער בקנזס יוכל לתקשר מיידית עם בן נוער בקהיר.

בתחום הפיתוח הכלכלי, נייסד חילות חדשים של מתנדבים בתחום העסקים שישתפו פעולה עם עמיתיהם במדינות בעלות רוב ערבי. אארח השנה פסגה בנושא יזמות כדי לבחון כיצד נוכל להעמיק את הקשרים בין מנהיגים בעולם העסקים, בין קרנות ובין יזמים חברתיים בארצות הברית ובקהילות מוסלמיות ברחבי העולם.

בתחום המדע והטכנולויה, נשיק קרן חדשה שתתמוך בפיתוח טכנולוגי במדינות בעלות רוב ערבי, ולסייע להעביר רעיונות לשוק כך שייווצרו מקומות עבודה. נפתח מרכזים למצויינות מדעית באפריקה, במזרח התיכון ובדרום-מזרח אסיה, ונמנה שליחים מדעיים חדשים לשתף פעולה בתוכניות שמפתחות מקורות אנרגיה חדשים, יוצרות מקומות עבודה "ירוקים", מעבירות חומרי ארכיון לפורמט דיגיטלי, מנקות מים ומגדלות יבולים חדשים. והיום, אני מכריז על מאמץ עולמי חדש יחד עם ארגון המדינות האיסלאמיות לבער את מחלת הפוליו. נרחיב גם את השותפויות עם קהילות מוסלמיות במאמץ לקדם את בריאות הילד והאשה.

את כל הדברים האלה עלינו לעשות תוך שיתוף פעולה. אמריקאים מוכנים לחבור לאזרחים ולממשלות; לפעילים קהילתיים, למנהיגי דת ולעסקים בקהילות מוסלמיות מסביב לעולם, כדי לסייע לנו במרדף אחר חיים טובים יותר.

לא יהיה פשוט לגשת לנושאים שתיארתי. אולם יש לנו אחריות לחבור יחדיו בשם העולם שאנחנו חפצים בו - עולם שבו קיצונים כבר לא מאיימים על האנשים שלנו, וחיילים אמריקאים חוזרים הביתה; עולם שבו ישראלים ופלסטינים יחיו בביטחון במדינות שלהם, ואנרגיה גרעינית תשמש למטרות שלום; עולם שבו הממשלות משרתות את האזרחים, והזכויות של ילדי האל מכובדות. אלה אינטרסים משותפים. זהו העולם שבו אנו חפצים. אך רק יחדיו נוכל להשיג אותו.

אני יודע שיש רבים - מוסלמים ולא מוסלמים - שמטילים ספק אם אנחנו יכולים לעצב את ההתחלה החדשה הזו. חלק מבקשים ללבות את להבות הפילוג, ולעמוד בדרכה של הקדמה. חלק טוענים שזה לא שווה את המאמץ - שזהו גורלנו לא להסכים, וציוויליזציות נידונו להתנגש אחת עם השניה. רבים אחרים פשוט מטילים ספק אם שינוי אמיתי יכול לקרות. יש כל כך הרבה פחד, כל כך הרבה חוסר אמון. אבל אם אנחנו בוחרים להיות כרוכים בעבר, לעולם לא נתקדם. ואני רוצה להגיד במיוחד לאנשים הצעירים מכל דת, בכל מדינה - לכם, יותר מכולם, יש את היכולת ליצור עולם חדש.

כולנו חולקים את העולם הזה לרגע קטן בלבד. השאלה היא האם בזמן הזה נתמקד במה שמפריד ביננו, או שנתחייב למאמץ - מאמץ ממושך - למצוא מכנה משותף, להתמקד בעתיד שאנחנו רוצים לילדים שלנו, ולכבד את כל בני האדם.

קל יותר להתחיל מלחמות מאשר לסיימן. קל יותר להאשים אחרים מאשר להביט פנימה; לראות מה שונה במישהו מאשר למצוא את הדברים המשותפים לנו. אך עלינו למצוא את הדרך הנכונה, לא רק את הדרך הקלה. יש גם חוק אחד בלב כל דת - ואהבת לרעך כמוך. האמת הזו מתעלה על אומות ואנשים - אמונה שאינה חדשה; שאינה שחורה או לבנה או חומה; שאינה נוצרית, מוסלמית או יהודית. זוהי אמונה שפעמה בערש הציוויליזציה, ועדיין פועמת בלבם של מיליונים זוהי אמונה באנשים אחרים, והיא שהביאה אותי לכאן היום.

יש לנו את הכוח ליצור את העולם שבו אנחנו חפצים, אך רק אם יהיה לנו את האומץ לפתוח בהתחלה חדשה, כשאנחנו זוכרים את מה שנכתב.

הקוראן אומר לנו: "בני האדם, הנה אנחנו יצרנוכם מזכר ונקבה ונשת אתכם עמים ושבטים, למען תכירו איש את רעהו".

התלמוד אומר לנו: "מפני דרכי שלום כל התורה כולה".

הברית החדשה אומרת לנו: "אשרי רודפי שלום כי בני אלוהים ייקרא להם".

עמי העולם יכולים לחיות יחדיו בשלום. אנו יודעים שזהו חזון האל. כעת, זו חייבת להיות עבודתנו כאן על פני האדמה. תודה, ויהי שלום האלוהים עליכם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ