איריס לעאל
איריס לעאל

אתמול הסתיימו שלושת ימי האבל על מותו של עאקל סרור שנורה מטווח קצר ביום שישי, בעת הפגנה נגד גדר ההפרדה בנעלין. סרור נורה בשעה שניסה לסייע למפגין אחר שנפגע מאש החיילים. מצבו של הפצוע, נער בן חמש עשרה מהכפר נעלין, מוסיף להיות קשה. הוא נותח וריאתו נכרתה.

בשנה האחרונה נערכות בנעלין הפגנות מדי יום שישי. בבילעין השכנה מפגינים התושבים מאז 2005, אז התחילו לבנות על אדמתם את הגדר. על אף פסיקת בג"ץ שניתנה ב-4 בספטמבר 2007, המורה לשקול מחדש ובתוך זמן סביר חלופה לתוואי גדר הביטחון שתפחית את הפגיעה בתושבי הכפר ותעבור ככל הניתן על אדמות המדינה; ולמרות שנפסק שוב לאחר שדבר לא נעשה, כי אין זה חשוב לשמור על התוואי הקיים מטעמים בטחוניים ונתבע מהמשיבים לקיים את הוראת פסק הדין ללא השתהות נוספת - עדיין ניצבת הגדר במקומה, חוצצת בין הכפר לאדמותיו.

כבר בדרך לכפר, ניתן להבחין מכביש 443 בריקודם של עגורנים חסרי חן הבונים במרץ את העיר מודיעין. מצומת שילת נתן לראות את תוצאותיה העגומים של הבנייה המעשית מעבר לקו הירוק: קשה לתאר את כיעורה של השכונה החדשה, מתתיהו מזרח, כשם שמדכדך להעלות בזיכרון את מודיעין עילית שלה היא שייכת; די לומר שיסודה באדריכלות מיזנטרופית, המחמיצה פנים לדייריה, משפחות חרדיות מרובות נפשות, ולסביבתה הטרשית, כמי שלא בטובתה נקלעה לחברה גרועה.

קשה עוד יותר להאמין שמן האדמות שהצמיחו את קופסאות האבן ומרפסות הפיברגלס התכלכלות, צמחו רק לפני ארבע וחצי שנים עצי זית כסופים ועצי מישמש, פרנסתם של חקלאים מהכפר הסמוך בילעין שעתה גדר הפרדה תקועה בגרונם.

בצהרי היום רוב התושבים עדיין במסגד, מצויים בעיצומה של תפילת היום השישי. שלט גדול תובע מהנשיא האמריקאי באנגלית: HAVE A LOOK. מה בדיוק מצפים המקומיים מברק אובמה לראות יום אחרי שנשא את נאומו בקהיר אפשר רק לנחש: אולי את גדר ההפרדה העוברת בחצרו של בית, אולי את האדמות החקלאיות הנפרשות מעברה השני ואולי את הקבר הטרי של באסם איברהים אבו רחמה שנהרג מרימון גז שפגע בחזו בעת הפגנת יום שישי שגרתית חודש קודם לכן. דגלי פלסטין ודקל זעיר מקשטים את הקבר בחלקת ה"שהידים" במרכז הכפר וילדים העוסקים במסחר נמרץ חדלים לרגע ממאמציהם למכור צמידים עם רקמת דגל פלסטין וכוסות קפה כדי לספר לאנשים המתנקזים ליד החומה לקראת צאת התהלוכה, את סיפור מותו בשלוש שפות.

אינפורמציה מתחילה להחליף ידיים כחלק חיוני מההכנות. צלם ה"ארץ" תומר, צוהל למראה חברו שמתקין את ציוד הצילום שלו: הוא שמע שהשביחו את איכותו של הגז המדמיע. בתמורה מספר לו אורן על ה"מדוכה" שיורה 64 רימוני גז בבת אחת. ומה עם פצצת הסירחון? תומר מוטרד ממנה כל הדרך לבילעין כי שמע שאי אפשר להיפטר מהצחנה ימים ארוכים ורק טבילות בים מועילות במשהו. אבל חברו שמגיע לבילעין או לנעלין בכל שבוע ולכן הוא בר-סמכא, לא נתקל בה.

ממול, בכניסה המרוצפת של חנות המכולת יושב עבדללה אבו רחמה, "מתאם פעולות הוועדה העממית של הכפר נגד הגדר וההתנחלויות", כפי שהוא מציג את עצמו בפניי. "אתמול היה גדול", הוא אומר בלי התלהבות, "באו אנשים מכל השטחים, מג'נין, מחברון, באו לשלוח מסג' לאובמה שאנחנו רוצים מעשים ולא דיבורים". הוא גבוה, משופם וענייני ולובש חולצת goodbye basam עם דיוקנו של ההרוג בצבעי טרה קוטה.

היסוד הרומנטי למאבק

מכיוון המסגד הולך ובא לקראתנו מוחמד חטיב. הוא לוקח שרפרף ומצטופף אתנו על טלאי הצל הקטן שבשעת צהרים חמה זו הוא יקר ערך. יש לו חלק נכבד בעניין התקשורתי המתמשך במאבקה של בילעין בגדר ההפרדה. ניתן לומר שחטיב הוא הדרמטורג של המאבק, מנסח הצביון התמטי של התהלוכות - במונדיאל לבשו מדי נבחרות כדורגל, בחג המולד התחפשו לסנטה קלאוס; היו פעמים בהן קשרו את עצמם לעצי זית ופעמים אחרות נכנסו למכלי מים כמחווה לסיפורו הנודע של ראסן כנפאני, "גברים תחת השמש" - והוא אדם שמצליח לשמור על רוחו הטובה גם בימים מחורבנים כפי שיהיה לבסוף היום הזה.

האימאם מגיע לפרק הסיום של דרשתו ועוד מעט תצא התהלוכה לדרך כבכל יום שישי. אתה מתוח? אני שואלת את חטיב. "בכל פעם שאנחנו הולכים להפגנה אנחנו לא בטוחים שנחזור למשפחות שלנו", הוא משיב בנינוחות, "למרות שזו הפגנה לא אלימה ולמרות שיש הוראה מפורשת לא לירות באש חיה. בסופו של דבר זו האצבע שלהם על ההדק. אני הייתי ליד באסם לפני חודש, זה היה יכול להיות אני. ברור לנו שאנחנו חיים בקרבה גדולה למוות ומתקרבים אליו כל הזמן יותר". סגנונו הפרוזאי של חטיב מצוחצח למשעי והוא מצטיין בבנייה של רגעים דרמטיים, כישרון שאני מסוגלת להעריך ובה בעת להיזהר מפניו: ההפרזה, אהבת הספקטקל והכמיהה אל הבלתי אפשרי היא היסוד הרומנטי הנחוץ למאבקים מסוג זה.

מצוידים בבקבוקי מים, אנחנו יוצאים לדרך: רמקול ענק מגיח מאחוריו של טנדר, משמיע קילוסים ברבעי טונים לכבודו של השהיד האחרון, ודגלי פלסטין נישאים ברמה. אני פוסעת לצד טלילה שהיתה ידידתו של באסם ומגיעה לכאן בכל שבוע בשנתיים האחרונות. והנה היא נגלת לעינינו במלא הודה, גדר ההפרדה, סבכת ברזל שמאחוריה מסיירים חיילי צה"ל בהמתנה למפגש השבועי, ומעבר להם, כמו התגרות, אדמות המריבה החקלאיות.

"אתה לא יכול להגיע אל השטחים שלך בשום אופן?", אני שואלת את באסמן יאסין, חקלאי שמתעניין בפנקס הצהוב ובעט המרחף מעליו. הוא אומר שבאופן תיאורטי, עם האישורים המתאימים שהשגתם כרוכה בכאב ראש, יש גישה אל השטחים אבל למעשה היא נמנעת פעמים רבות ולפרקי זמן ממושכים. גידולים חקלאיים אינם סובלים יחס גחמני - הם תובעים קביעות.

מעמד של קבע יש דווקא לריטואל הבא: מטח של רימוני גז מדמיע נורה לעבר חלוצי התהלוכה בעודם עדיין במרחק ניכר מהגדר. פעימה כפולה של טק-טק ולאחריה איוושה בדומה לזו שמשמיע גלגל כשהאוויר יוצא ממנו. פעימה אחת היא סימן לכדור גומי כזה שחוטף נער ברגלו. ככה, ברגע אחד שקשה להבין מה מייחד אותו מכל הרגעים שקדמו לו, בלי כל פרובוקציה, אופף את דרך העפר ואת הצועדים בה ענן לבן שריחו כריח קפצונים וטעמו מר. "גז זו הרגשה נפשית", אומר לי חטיב, אדום עיניים ודומע, "הכי חשוב זה לחשל את הנפש".

יש שהיד בנעלין

אנחנו מחליטים לנסות ולהתקרב אל הגדר מצדה הימני כדי לדבר עם החיילים וחוצים לשם כך את מטע הזיתים. מבעד למסכת הגז המציאות מסתכסכת אף יותר: מי הם לובשי המדים שמכדורי הגומי ורימוני ההלם ומהגז המדמיע שלהם אני חוששת עכשיו ומדוע הם מדברים אליי עברית? "אחי", צועק תומר הצלם, "למה אתה זורק רימון הלם, אתה לא רואה שאני עם מצלמה?". "לא שמתי לב", הוא נענה.

באותה השעה עושה הצבא שימוש נרחב בנשק בנעלין. "הם הגיעו לפני התפילה וניסו להשתלט על מבנה בעזרת עשרות רימוני גז", מספר לי למחרת יונתן פולק, מייסד "אנרכיסטים נגד הגדר". "התפתחו עימותים שנרגעו כשתפילת יום השישי התחילה. מיד עם צאת התהלוכה, מרחק קילומטר מהגדר, התחיל הצבא לתקוף מתוך הכפר". לדברי פולק, אש חיה, המוגבלת לשימוש, נורתה.

בחזרה בכפר אנחנו משיבים את נפשותינו בפחיות קולה, כשחטיב מבשר לנו: "יש שהיד בנעלין".

מה הסיפור של מכלי המים ושל "גברים תחת השמש"? אני שואלת את חטיב. "אה", הוא אומר, "זה סיפורו של פליט פלסטיני שמחפש עבודה ולשם כך מנסה לגנוב את הגבול בין עירק לכוויית. יחד עם עוד שלושה גברים הוא מסתתר במכלי מים שמובילה משאית. מדבר, אמצע יולי, ונהג המשאית נעצר לתשאול בגבול. בעוד הוא מנסה להרגיע את חשדם של החיילים נחנקים הגברים מהחום בתוך המכלים וגוועים. הם לא העזו לדפוק על דפנות המכל ולהזעיק עזרה כי פחדו שייתפסו", מסביר לי חטיב את מוסר ההשכל, "אבל אנחנו מסרבים למות בשקט".

*ספרה האחרון של איריס לעאל, "אש בבית", ראה אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ