טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מניפסט השמאל החדש של אלדד יניב ושמואל הספרי

היועץ הפוליטי אלדד יניב והמחזאי שמואל הספרי סימנו לעצמם מטרה: טלטול השמאל. תוצאת מאמציהם היא הצעת הגשה לשמאל ציוני חדש, כזה המשלב בין לאומנות זקופת ראש, פתרון בדרכי אגרוף, תיעוב לבייליניזם ולתעשיית השלום, שנאת משתמטים ובעיקר משטמה עמוקה לטוקבקיסטים. מניפסט פורץ דרך או התקף תסכול וזעם? הסמול יאמר את דברו

תגובות

שמואל הספרי הוא מחזאי ידוע. אלדד יניב הוא קומבינטור פוליטי ידוע. לפני שנתיים הם חברו כדי ליצור גיבור טלוויזיה ידוע: פולישוק. במשך שעות ארוכות יניב סיפר להספרי איך הפוליטיקה הישראלית עובדת והספרי הפך את הסיפורים לסדרה המצחיקה-עצובה עד מאוד. אבל כשהצחוקים נגמרו הספרי ויניב ישבו זה מול זה ואמרו, עכשיו ברצינות. האם אפשר להשלים עם העובדה שהשלטון בישראל נראה כמו שהוא נראה, האם אפשר להשלים עם העובדה שהשיח הציבורי בישראל נשמע כמו שהוא נשמע, האם אי אפשר לעשות מעשה שיטלטל את המערכת ויכריח אותה להפוך למערכת רצינית, אמיתית.

שמואל הספרי (מימין) ואלדד יניב. שמאל זה משהו אחר לגמרי | צילום: גבריאל בהרליה

התוצאה היא מסמך בן 15 אלף מלים, היוצא השבוע אל הזירה הציבורית הצפופה, העייפה והרוויה. שמו של המסמך הוא השמאל-הלאומי, אבל במובן מסוים שמו האמיתי אמור להיות אנטי-פולישוק. זה ניסיון להחזיר תכנים לפוליטיקה שאיבדה כל תוכן. ניסיון להחזיר סדר יום לפוליטיקה שאיבדה כל סדר יום. ניסיון לחולל מלחמה רעיונית במקום שבו המלחמות הפוליטיות הן אך ורק אישיות, אינטרסנטיות וציניות.

לחצו כאן לקריאת המסמך המלא של אלדד יניב ושמואל הספרי - השמאל-הלאומי

עוד כתבות בנושא

הספרי הוא מועמד טבעי למבצע. בגיל 17 הוא כבר היה חבר בארגון הימני הקיצוני דב (דיכוי בוגדים). בגיל 30 הוא כבר היה די שמאל כדי להיות סרבן מלחמת לבנון. מאז ראשית שנות השמונים המחזות שלו עוסקים בהוויה הישראלית המבעבעת. ב-96' הוא עיצב את מערכת הבחירות של פרס מול ביבי וב-99' את מערכת הבחירות של מרצ. לאורך כל חייו הוא מהלך על קו התפר שבין הכתיבה והפוליטיקה. אם לא היה מחזאי, הוא אומר, היה פוליטיקאי.

אלדד יניב הוא מועמד הרבה יותר מפתיע לכתיבתו של טקסט רעיוני-פוליטי. בשנים 1999-2001 הוא היה יועצו הפוליטי הקרוב של אהוד ברק. בשנים 2002-2006 הוא היה היועץ המשפטי של מפלגת העבודה. בשנים 2006-2007 היה שוב ראש הקמפיין וראש המטה האישי של שר הביטחון. לאורך כל התקופה הזאת יניב נודע כתככן-על, כתחמן-על וכאופרייטור פוליטי מתוחכם ובלתי נלאה. לא בדיוק ברל כצנלסון. לא האדם שיציע לשמאל הישראלי דרך רעיונית חדשה.

ובכל זאת, המסמך שיניב והספרי ניסחו בעבודה לילית משותפת שנמשכה שנה שלמה הוא מסמך מתסיס ומרתק. רבים מהרעיונות הכלולים בו אינם לגמרי חדשים. קצתם ממש לקוחים מכתביהם ומדבריהם של אחרים. ואולם קיבוץ הרעיונות יחדיו בטקסט ישיר, בוטה ופרובוקטיבי יוצר אפקט מהדהד. זה זמן רב לא יצאו אנשי שמאל בהתקפה כל כך ישירה על השמאל כמות שהוא. זה זמן רב לא ניסו אנשי שמאל לעורר ולהחיות את השמאל באמצעות התגרות כל כך עזה בשמאל. הדקו את החגורות: יהיה שמח.

השמועות על מותי

שמואל הספרי, אתה מחזאי. מה לך ולטקסטים אידיאולוגיים? מה פתאום, מה קרה, למה?

הספרי: "מה שקרה הוא שבנקודה מסוימת היתה פתאום נהירה גדולה ימינה. הדיבור נהיה על זה שהשמאל נגמר. ואני הרגשתי שאני כשמאל לא מת, שהשמועות על מותי לא נכונות. ניסיתי להבין את הדיסוננס הזה, והבנתי שהיתה פה התבלבלות גדולה מאוד. היה פה קלקול של המושגים וההגדרות. כי זה שאני אוהב את מדינת ישראל ואוהב את ארץ ישראל ואוהב את האנשים כאן לא הופך אותי לימין. זה שאני לא מאוהב ביאסר ערפאת, זה לא אומר שאני לא שמאל. שמאל זה משהו אחר לגמרי. שמאל זה להיות חברתי. שמאל זה להיות אמפתי. שמאל זה לשאול מה לא נכון פה, מה לא צודק, מה לא יהודי ומה לא מוסרי בחברה שלנו. אבל בשנים האחרונות נוצר פה הרושם ששמאל זה להיות רכרוכי, אוניברסלי, לא קשור. שמאל זה לגדל את ערוגות הבזיליקום של מדינת הירקון. לכן אני רציתי לבוא ולומר שזה שהילדים שלי הולכים לצבא זה לא אומר שאני לא שמאל. וזה שכשהנבחרת משחקת אני לא נושם מרוב התרגשות זה לא אומר שאני לא שמאל. כי דווקא בגלל שאני שמאל אני ציוני. אני לא פוסט-ציוני, אני ציוני-ציוני. אני חושב שזו ארצי, זו מולדתי וזה המקום שבו אני צריך לגדל את הילדים שלי. אני חושב שכל המפעל הציוני הוא מפעל נסי בכלל. אני חושב שהציונות היא הפתרון הנכון והחשוב ליהודים בתקופתנו. אני פטריוט מורעל".

שמאלני יכול להיות פטריוט מורעל?

הספרי: "בוודאי, מה השאלה. בדיוק בגלל השאלה שלך אלדד ואני כתבנו את המסמך הזה. בהתחלה שאלנו את עצמנו מה קורה כאן, למה אנחנו לא יכולים ללכת יותר להפגנות של השמאל? אולי אנחנו בכלל ליכודניקים בארון? אבל אז הבנו שאם אנחנו ליכודניקים בארון, גם דוד בן גוריון היה ליכודניק בארון. וגם א"ד גורדון. כי הם היו לאומיים בלי בושה. הם היו שמאל לאומי. ואם ההפגנות של השמאל הן הפגנות של נשים בשחור, אז גם בן גוריון וגם גורדון לא היו מוצאים מקום בשמאל. אבל זה לא מפני שכולם נהיו פתאום ימין, אלא מפני שהשמאל התבלבל. השמאל הפסיק להיות מה שהוא היה ומה שהוא צריך להיות. לכן כתבנו את המסמך הזה. כתבנו כדי להעיר אנשים. כתבנו כדי לזעזע אנשים. כתבנו כדי לתת לשמאל מכת חשמל שתחיה אותו".

אלדד יניב, אתה קומבינטור פוליטי. מה לך ולטקסט אידיאולוגי. אתה איש מעשי, ממולח ומתוחכם. כשרואים אותך שואלים מה התרגיל. מה התרגיל?

יניב: "שום תרגיל. הספרי ואני ניהלנו המון המון שיחות לקראת הכתיבה של 'פולישוק'. ואז שאלנו את עצמנו איך יכול להיות שהפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה של פולישוק. פוליטיקה של כלום, פוליטיקה שקרית ושקרנית. ואיך יכול להיות שמדינה שפורצת דרך בכל כך הרבה תחומים, דווקא בתחום המרכזי שקובע את חיינו מתנהלת באופן כל כך גרוע. עם אנשים בינוניים, עם מספרי סיפורים, עם מפלגות אוויר. ואז אמרנו שהבעיה היא שאנשים פה רוצים לשמוע אמת, אבל הפוליטיקאים לא נותנים להם אמת. ומכיוון ששנינו שמאל ומרגישים שמאל, הפריע לנו במיוחד שהפוליטיקאים של השמאל הפסיקו לומר אמת. מה העבודה אומרת? העבודה זו מפלגה של פולישוק, שום כלום. ומה מרצ אומרת? מרצ היא מפלגה של תעשיית השלום. וקדימה? אין דבר כזה קדימה. זו מפלגת קוניונקטורה, אלה אנשים שחיים בארון ולא אומרים אמת, זה מין מרכז שאין בו כלום, כולו כסות ותחפושת, כולו עירום מאל"ף ועד תי"ו. לכן אמרנו שמה שאנחנו רוצים הוא לא ללכת לרשם המפלגות ולרשום עמותה חדשה. מה שאנחנו רוצים הוא לכתוב טקסט שיטלטל אנשים, שיטלטל את השמאל, שיגרום לשמאל להתעורר ולרדת מהיציע ולחזור להיות שחקן במגרש".

יפה וטוב. אבל מה לך ולזה, אלדד? אתה הלא שחיין מצטיין בג'יפה הפוליטית. אתה מגדולי הקומבינטורים.

יניב: "בלי תכך ובלי קומבינה אין פוליטיקה. אבל בסוף צריך גם סדר יום. הקומבינה הכי מרהיבה לא יכולה לעבוד בלי סדר יום מרהיב. בלי זה הכל הוא באמת פולישוק. הרבה שנים קיוויתי שמפלגת העבודה תיתן את סדר היום הזה. קיוויתי שברק ייתן. אבל אחרי כל כך הרבה אכזבות ראיתי שהשחקנים שאני מנסה לאמן הם שחקנים מחורבנים. לא יוצא מהם שום דבר. לכן, יחד עם שמוליק, החלטתי לנסות לתת את מה שהם לא נותנים. לנסח את האידיאה שיכולה להפוך לכוח מוביל ואולי אפילו לכוח שלטון".

הטקסט שלכם הוא באמת טקסט מטלטל. אתם קוראים לשמאל סמול. אתם כותבים ש"הסמול הוא אות קין, גנאי למשת"פ, אוהב ערבים, שונא ישראל, עוכר ישראל, לא פטריוט, אומו, קאפו, פלצן, מה לא".

הספרי: "כל ההגדרות האלה הן הגדרות שאנחנו מקבלים על עצמנו. זה מה שאוהדי בית"ר ירושלים אמרו על השמאל וזה מה שהשמאל לאט לאט הפך להיות. השמאל הלך לישון. השמאל עלה על הטריבונה. השמאל אמר: אני לא שייך לכל מה שקורה פה. אלה שהפילו אותי, לא רוצה להיות חבר שלהם. שונא את כולם. לכן אני יורד מהארץ לאינטרנט. אני נכנס לתוך המסך, אני לא פה. אני משוטט לי בעולם, קונה באמזון ובאי-ביי. אני לא כאן ואני לא מכאן. נוסע לחו"ל, עושה סקי, קונה דרכון שני. אני ישראלי ולא ישראלי. כבר לא שייך, לא בונה, לא ערב לשומדבר. כלומר אני, השמאל, לא משתתף יותר בהצגה. אני מבקר תיאטרון. יושב בצד, מעקם את האף, לא שותף. בעיני כל זה לא ישראלי ולא ציוני ולא קונסטרוקטיבי. זה לא יביא לשום שינוי. זו מין ציונות מתובלת באדישות. זה הסמול. סמול זה קטן. יענו, ראש קטן, ראש נצנץ".

יניב: "סמול זה לא שמאל. זה ליברל, כל אחד לעצמו, וזה דבר מגעיל. זה לא ישראלי, זה לא יהודי, זה לא פטריוטי, לא כלום. אלה אנשים שעוסקים רק בעצמם. שום דבר לא מעניין אותם, שום דבר לא מזיז אותם מהספה. פעם בשנה הולכים לכיכר רבין לשמוע את הפלייליסט של גלגל"צ. לא מציעים דרך, לא מציעים אלטרנטיבה, לא מציעים סדר יום. לכן אני אומר שהסמול הוא בכלל לא שמאל. הוא לא קשור לשמאל. אין שמאל כזה בעולם. זה ליברלס, לא שמאל. הרי לא יכול להיות שעל כל אירוע באיזה מחסום הסמול הזה שולח מלא טוקבקים ל'הארץ' ול-ynet, אבל כאשר קורה מה שקורה עם הילדים האתיופים בפתח תקוה הסמול הזה שותק. אתה שמעת את ג'ומס (חבר הכנסת חיים אורון ממרצ) אומר משהו על האתיופים? שמעת את יוסי ביילין אומר משהו על האתיופים? נאדה. זה לא מעניין אותם, זה עובר להם מעל הראש. זו ההוכחה לכך שהם לא באמת שמאל, כי אי אפשר להיות שמאל בלי להיות סולידרי. אין דבר כזה שמאל שלא דואג קודם כל לקהילה שלו. לכן הסמול הזה הוא כבר לא שמאל. הוא אינדיבידואליזם מנוכר. הבייליניזם לגמרי השתלט עליו".

מה יש לכם נגד הבייליניזם?

יניב: "ביילין הוא תעשיין שלום. הליבה העסקית שלו היא להשיג שלום. לכן הבייליניזם הוא חד ממדי. אבל אנחנו אומרים שהשמאל אינו שלום והשלום אינו שמאל. כי מה אם אי אפשר להשיג שלום? בן גוריון בחיים שלו לא הגיע לשלום, אבל הוא היה שמאל. כי שמאל זה לשאוף להקים כאן חברת מופת. אבל כל הג'ומסים האלה לא יכולים להיות בפתח תקוה עם האתיופים, כי תעשיית השלום השתלטה עליהם. ותעשיית השלום כל היום נוסעת לחו"ל לכנסים עם הפלסטינים ובתוך תוכה היא מקווה שלא יהיה שלום, כי אם יהיה שלום לא יהיו נסיעות לחו"ל. התעשייה הזאת יכולה לתפקד רק כשאין שלום. מכון פרס לשלום יכול לתפקד רק כשאין שלום. תאר לך שיהיה שלום, איזה אסון יקרה להם".

הספרי: "אני דווקא חושב שהסמול הישראלי הוא בעד שלום, כי הוא מקווה שיגיע הרגע שגם הוא יוכל להתחיל לשנוא את הערבים כמו כולם".

יניב: "אנחנו צוחקים, אבל אנחנו רציניים. הסמול הפסיק להיות שמאל מכיוון שהוא התעסק רק בשלום. שמאל לא יכול להתעסק רק עם השלום. שמאל זה לא רק תהליך שלום. ברגע שהשמאל הפך את תהליך השלום ל'אחד אלוהינו' הוא זנח את דרכו השמאלית וזנח את האתיופים וזנח את הפערים וזנח את החינוך. אנחנו לא אומרים שלא צריך לחתור לשלום, צריך. אבל אם אף פעם לא יהיה שלום? השמאל צריך להגיד שצריך לחלק את הארץ גם אם לא יהיה שלום ושצריך להקים כאן חברת מופת גם אם לא יהיה שלום. השמאל צריך לחזור ולהיות שמאל לאומי".

בטלנים, טפילים, מגעילים

השמאל הלאומי שאתם מדברים עליו משתלח בפראות במשתמטים. זה לא נשמע שמאלי מאוד. זה נשמע יותר ימני משמאלי.

הספרי: "משתמטים זה אנשים שגונבים מהקופה הלאומית. היה בינינו חוזה: אני שמרתי עליך, עכשיו אתה שומר עלי. למה אתה בוגד בברית הזאת? באיזו זכות אתה שולח את הבן שלי לצבא ואתה נשאר בבית בתל אביב לזיין? באיזו זכות אתה שחקן, הולך לשחק חייל בבופור, ולא הולך לצבא להיות חייל? באיזו זכות? נגמרו המלחמות? לא צריך צבא פה יותר? אין יותר משימות לאומיות?"

אתה ממש כועס. המשתמטים מעלים לך את הסעיף?

הספרי: "זה מוציא אותי מהדעת. המשתמטים הם טפילים מגעילים. הם חארות. הם בטלנים, הם רמאים והם חארות".

יניב: "והם לא שמאלנים. ימין יכול להשתמט, מרכז יכול להשתמט, קצוות יכולים להשתמט. אבל אדם שמאלני שהוא סולידרי עם החברה שלו לא יכול להשתמט מהחובה שלו כלפיה. זה לא מקרה שבהקמת המדינה ובעשרות השנים הראשונות שלה השמאל היה בסיירות, בטייסות, ביחידות המובילות. אז לא היו פשעי מלחמה? היו פשעי מלחמה. לא היו מחסומים, אבל היה דיר יאסין. אז מה? החובה שלך היא לשרת. אני פשוט לא מבין איך שמאלני אמיתי יכול להשתמט מהצבא. איך שמאל יכול להטיף לאחרים לשוב הביתה, לחזור מההתנחלויות, כשהוא משתמט מחובתו הבסיסית? אם אתה משתמט אתה לא שמאלני, אתה לא יכול להיות שמאלני ואתה לא יכול להציג את עצמך כשמאלני".

אבל המלים שאתם משתמשים בהן בלתי נסבלות. אתם כותבים שהשתמטות היא בגידה.

הספרי: "השתמטות היא בגידה, בוודאי. זה נורא פשוט. אנחנו הולכים עם אלונקה. ארבעה חבר'ה עם אלונקה, ופתאום אחד מחליט שאפשר לעזוב. וכשהוא עוזב הפצוע נופל. מה לא ברור פה? משתמט הוא בוגד. הוא מפר חוזה. היה לי חוזה איתו והוא הפר אותו".

הטוקבקיסטים יגידו שאתם פשיסטים.

הספרי: "פשיסט הוא מי שמעמיד את המדינה מעל הכל. אנחנו בכלל לא מדברים על המדינה. אנחנו מדברים על החברה, על אני ואתה. אני והשכן שלי סיכמנו שביום ראשון אני שומר וביום שני הוא שומר. אבל ביום ראשון אני שומר וביום שני הוא מבלה. בכך הוא בגד בי. הוא הפר את החוזה בינינו. אין פה שום פשיזם, יש פה פשוט רמאות.

"אתן לך דוגמה: בחור צעיר, לא בא לו ללכת לצבא. במקום זה הוא הלך לבית צבי. לצבא הוא אמר שלא מתאים לו מסגרות ולא מתאים לו משמעת, אבל הוא הלך לבית ספר שכולו מסגרת ומשמעת. גמר את הבית ספר, נהיה סטאר גדול ומשחק חיילים ועוד מעט גם ישחק קצין נאצי. לשחק חייל הוא מוכן, להיות חייל בצבא לא מוכן. אותי זה מרתיח. אני לעולם לא אעבוד איתו".

אתה מדבר על איתי טיראן, כמובן. ואתה אומר שבגלל שאיתי טיראן לא שירת בצבא אתה לא תעבוד איתו בתיאטרון? יש בכלל קשר בין הדברים? אין כאן עירוב של תחום בתחום?

הספרי: "אני מדבר על איתי טיראן ומדבר גם על אחרים, ובעיני יש קשר. כי בעיני מי שמשתמט גונב לי מהכיס. אני שמרתי עליך כשהיית קטן, עכשיו אני צריך שתשמור עלי, אז אתה משתמט ונעלם והולך לשחק בתיאטרון? זה לא מוסרי, זה טמא. כשאני בוחר שחקנים, אני לא עובד עם משתמטים. בדיוק כמו שלא אעבוד עם גנב, לא אעבוד עם אנס, לא אעבוד עם רוצח".

ואביב גפן?

הספרי: "לאביב גפן היתה איזו עקמת בגב. אבל גם אביב היה צריך ללכת ולתת את הזמן שלו לחברה. אם לא בצבא, אז בחינוך. לך לקרית שמונה, לך לדימונה, תלמד ילדים מוסיקה. תן שלוש שנים מחייך בדיוק כמו שאני נתתי וכמו שהילדים שלי נותנים וכמו שהשכנים שלי נותנים. באיזו זכות אתה משתמט? באיזו רשות אתה הולך הצדה? איזה מין שמאלני אתה? איפה הסולידריות שלך? איפה האמפתיה שלך? איפה התחושה שאתה חלק מהחברה הזאת?"

אין זכויות בלי חובות

אתם בעצם אומרים שתנאי לשמאלנות - שירות, ועדיף שירות קרבי, שירות משמעותי.

יניב: "כל שמאלני צריך להיות הראשון שהולך לצבא. זה לא מקרי שז'בוטינסקי מת בניו יורק ובן גוריון מת בישראל. אנחנו תמיד היינו בחזית. זה לא יכול להיות אחרת. תמיד אנחנו, השמאלנים, נצטרך לשלם יותר כי אנחנו יותר רגישים לחובות כלפי הכלל".

אלדד, אתה עצמך עשית את השירות הצבאי שלך בעיתון "במחנה". החזית שלך היתה חזית תל אביב.

יניב: "אני לא שירתי כחייל קרבי, כי יש לי אוושה בלב. כל אחד צריך לתרום את שלו. אם הוא לא יכול להיות בקו הראשון, שיתרום בקו השני או השלישי. באפסנאות, במודיעין, בעיתון 'במחנה'".

הלאה. דרכונים זרים. מה יש לכם נגד ישראלי שמוציא דרכון זר?

יניב: "דרכון ישראלי לא מספיק? בשביל מה אדם צריך דרכון כפול?"

הספרי: "כי הוא יהודון. הוא מחשב את קצו לאחור".

שמעתי טוב? יהודון?

הספרי: "יהודון. אחד שמסתכל על המדינה הזאת ואומר: אה, לא השקעה מי יודע מה, לא לגמרי בטוח. עוד רגע זה ייגמר, לא שווה להשקיע.

"כשאני שומע אנשים אומרים שהם מוציאים דרכון פולני כדי שהילד יוכל ללמוד באירופה, אני מתפקע מצחוק. איפה תלמד? באוניברסיטה של ורשה? אוניברסיטת תל אביב יותר טובה. בשביל זה אתה הולך לבקש דרכון מאלה ששרפו את אבותיך? אבל אני יודע מה האמת. זה דבר של יהודון, פשוטו כמשמעו. זה אנשים שהציונות לא עשתה עליהם שום רושם. המקום הזה לא משאיר בהם שריטה. לכן הם אומרים, שמע, מחר תהיה הפצצה מאיראן, נצטרך לעזוב פה, נצטרך לברוח. אז אנחנו עוד פעם נשתמט ונשאיר אחרים לשמור על המדינה עד שההפצצה תסתיים. זה עוד פעם סוג של השתמטות. זאת עוד הפרת חוזה. זה לארגן לעצמי נתיב הימלטות, נתיב בריחה, בלי לחשוב על השכן. האם גם השכן יכול לברוח? לכן אנחנו אומרים גם על המשתמטים וגם על מבקשי הדרכונים הזרים שהם כמו אנשים שיושבים איתנו בסירה אבל עושים בה חור.

"זה הכל חלק מאותו ליברליזם אדיש, המתנכר ובורח ונעלם מהארץ בלי לרדת מהארץ. זה הכל סימפטום של אותו משפט שכל הזמן חוזר פה: יאללה, תעזוב אותי. באמא שלך, תעזוב אותי. אבל אלדד ואני אומרים ששמאל לא יכול להגיד עזוב אותי. אם אתה שמאל, אתה חייב להילחם. אם אתה שמאל, אתה חייב לראות שיש פה חברה מגויסת, חברה במשימה, חברה שלקחה על עצמה תפקיד. ואתה לא יכול לשאול מה שלוי אשכול שאל פעם: מתי כבר נגמור להקים את המדינה ונחזור הביתה? כי התפקיד לא נגמר, המהפכה היא מתמדת. מה שאמור לייחד את השמאל הישראלי הוא התסיסה המתמדת: שלא יהיה ילד רעב, שלא תהיה זקנה במסדרון, שנמשיך לבנות את הבית".

אם לא די במתקפה על המשתמטים ועל בעלי הדרכונים הכפולים, אתם ממשיכים וטוענים שיש לכרוך זכויות אזרח בחובות אזרח. כאן אתם באמת חוצים את הקו - אתם אנטי-ליברליים.

יניב: "האמירה הזאת היא באמת לא פשוטה. היא מאוד מאוד לא ליברלית. אבל מה לעשות שמדינת ישראל היא לא ליברלית? היא מדינה יהודית דמוקרטית. זאת לא דמוקרטיה רגילה. זאת דמוקרטיה שיש בה אפליה לטובת יהודים".

אין זכויות בלי חובות, זה נשמע כמו 'אין נאמנות, אין אזרחות'. נשמע חזק, נשמע רע, נשמע אביגדור ליברמן.

הספרי: "אומר לך מה ההבדל. אנחנו לא אומרים את מה שאנחנו אומרים כדי להבריח אותם. אנחנו באים ואומרים: קשה לנו לחיות בלעדיך. אנחנו לא יכולים לחיות פה בלעדיך, בלי העזרה שלך. אנחנו צריכים אותך. אתה הערבי, אתה החרדי, אתה העולה החדש, אתה העדין, אתה האמן - אנחנו צריכים אותך. לכן אתה צריך להבין שאם אתה עובר ורואה שמלוכלך, גם אתה צריך לנקות. כי זה הבית שלך, אתה גר פה, אף אחד אחר לא ינקה אחריך".

אבל זכויות אזרח הן ערך מהותי, אוניברסלי, בלתי מותנה.

הספרי: "אנחנו חיים באותה חברה, באותו גוף. לכן אם לא תיתן, לא תקבל. אם אתה תיתן את המינימום, גם אני אתן לך את המינימום. לא תקבל דמי כיס".

אחרי שאתם מכסחים את המשתמטים ואת בעלי הדרכונים הכפולים ומתנים את זכויות האזרח בחובותיו, אתם גם מודים בכך שהדגל מרגש אתכם. פה אתם באמת מגזימים.

הספרי: "אני אשאר ער עד ארבע בבוקר כדי לראות את נבחרת הנוער של ישראל משחקת בכחול-לבן נגד איזה קבוצה של מאורים באוסטרליה. למה? ככה. כי הם מייצגים אותי, כי אני עומד מאחוריהם, כי הם חלק ממני ואני חלק מהם. וכשאני רואה את הדגל מורם לראש התורן בין יום הזיכרון לערב יום העצמאות אני מתרגש. כי הדגל הזה הוא אנחנו. הדגל הזה הוא שלנו. הוא לא של דוד ולא של אברהם אבינו ולא של הרמב"ם ולא של יהופיץ. זה הדגל שלנו. במו ידינו ציירנו אותו, ובעיני 'התקווה' היא ההמנון הכי יפה בעולם. המוסיקה המלנכולית היפה הזאת של 'התקווה'. המוסיקה הנכמרת הזאת, החצי עצובה הזאת, מלאת התקווה והגעגועים. והטקסט הנפלא שלה. 'התקווה' היא אני, היא חלק ממני".

אבל "התקווה" מדירה חמישית מאזרחי המדינה, שאינם יכולים לשיר "נפש יהודי הומייה".

הספרי: "אני לא דורש משום ערבי לעמוד דום ולשיר כשמשמיעים את 'התקווה', אבל ישראל היא לא מדינת כל אזרחיה. יש פה מדינה שהוקמה כדי להיות מדינת יהודים וההמנון משקף את מטרת הקמתה. אני לא מתבייש בכך, אלא גאה בכך".

אני מקשיב לכם ומקשיב לכם ומגיע למסקנה: אתם לא ימין, כי אתם רוצים לסיים את הכיבוש ולצאת מהשטחים. אבל אתם גם ממש ממש לא שמאל-ליברלי. אתם לאומנים של הקו הירוק.

הספרי: "לאומנים של הקו הירוק נשמע לי מצוין. אני לא מתנצל על המדינה שלי, אני לא מתנצל על גבולותיה ולא מתנצל על הקו הירוק שהוכר על ידי כל העולם. פה אני חי, זו מדינתי. לאומנים של הקו הירוק? מקבל את זה לגמרי. חותם".

יניב: "המושג שאנחנו משתמשים בו הוא שמאל לאומי. השמאל הלאומי הוא שהקים את המדינה ובנה אותה. אבל אחרי מלחמת ששת הימים השמאל הלאומי התברבר. ואחרי שהסמול החליף את השמאל, השמאל-הלאומי כאילו נעלם. אבל אם תסתכל טוב סביבך, תראה שבעצם 70 אחוז מהישראלים הם שמאל לאומי. כל המרחב שבין גדעון סער לזהבה גלאון יכול להיות שמאל לאומי. אם השמאל יתעורר ויחזור להיות שמאל לאומי, הוא יכול לקחת את כל הקופה".

לא נעים להגיד, אבל שמאל לאומי נשמע קצת נציונל-סוציאליסטי. גם השפה שבה אתם משתמשים בוטה, פרובוקטיבית, וולגרית. אתם מריחים פופוליזם.

הספרי: "השפה שלנו לא נפוחה. לא שפה של סמול. גם כתבנו בלי סימני שאלה. בלי לא-מן-הנמנע. בעצם אנחנו אומרים כאן את מה שאומרים בדרך כלל לא לציטוט. כתבנו טקסט לא לציטוט והחלטנו לצטט אותו".

תתעוררו, פסיכים

לא רק השפה שלכם פופוליסטית, אלא גם ההצעות שלכם. בסופו של דבר הפתרון שלכם לכיבוש הוא הפתרון החד צדדי. אבל החד צדדיות נוסתה בהתנתקות וכשלה.

הספרי: "הבעיה בהתנתקות לא היתה ההתנתקות. הבעיה היתה בתגובה שלנו אחרי ההתנתקות. אנחנו מדינה ריבונית, לכל הרוחות. מי שפוגע במדינה ריבונית, דמו בראשו. מה השאלה בכלל? בשביל זה לא צריך להיות ליברמן. בשביל זה לא צריך להיות פשיסט. מי שפוגע בי נפגע באותו רגע. לא מחכים עם התגובה שבע שנים".

כלומר, מבחינתכם הבעיה היא לא מבצע "עופרת יצוקה". הבעיה היא ש"עופרת יצוקה" איחרה לבוא.

הספרי: "יש לי שכן, הוא זורק עלי אבנים, פוגע בי, פוגע בילדים שלי. כמה שנים אני אמור לחכות עד שאני אלך לפוצץ לו את הפרצוף? קראתי למשטרה - לא עזר. קראתי לאו"ם - לא עזר. ניסיתי להסתגר, נסוגתי מהמרפסת - לא עזר. אז מה חיכו כל כך הרבה זמן? אם זה היה בתל אביב גם היו מחכים? אבל שדרות, הדפוקים האלה, יאללה, שיזרקו עליהם. יש עוד מדינה בעולם שהיתה נוהגת כך? למה חיכינו שבע שנים? למה?"

יניב: "האסטרטגיה היא לחלק את הארץ. אין אסטרטגיה אחרת. לסגת ולהקים גדר. ואז, מי שיורה עליך, חוטף. חוטף בגדול, בלי רחמים. כמו שחטפו ב'עופרת יצוקה'. אם אתה חוטף קסאמים, אתה צריך לתת בראש בלי רחמים. בלי בצלם, בלי שלום עכשיו. כבר על הקסאם הראשון אתה צריך להרוג את עזה בלי רחמים ובלי למצמץ. אם תוקפים אותך, אתה מגיב בכל הכוח".

אתם גם בעד החומה. האנרכיסטים נגד הגדר, ואילו השמאלנים בעד החומה.

הספרי: "אנחנו מאוד מאוד בעד החומה. ואם אפשר, להגביה אותה ולהעמיק אותה".

אלדד, אתם נגד התנחלויות ובעד נסיגה חד צדדית, אבל אתה הפרקליט של העיר אריאל.

יניב: "אריאל היא חלק מהגושים. את עפרה, למשל, לא הייתי מייצג. אבל בעיני הגושים הנמצאים בתוך הגדר הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל".

יש לכם אחלה פטנט פה, אבל נשארה רק בעיה אחת: ראובן אדלר המציא את הפטנט הזה לפניכם. הוא אמר שצריך לצאת מהשטחים ולהרביץ לערבים והקים מפלגה שזה היה עניינה - קדימה. למה אתם לא קדימה?

יניב: "לאדלר יש בעיה עם המנהיגה שלו. היא לא אומרת את האמת. היא יודעת את האמת ולא אומרת אותה. והאמת היא שצריך לחלק את הארץ. גם אם אין פרטנר צריך לחלק את הארץ. וכנראה אין פרטנר. אז אחרי שבעים פגישות עם פלסטינים, שלא יצא מהן דבר ולא ייצא מהן דבר, ציפי לבני כבר היתה צריכה לתפוס את העניין ולומר אותו".

אוקיי, אז לא לבני, אבל רמון. אתם בעצם כתבתם את מצע חיים רמון: בוטה, ישיר, פשטני ופופוליסטי.

הספרי: "אני חושב שחיים רמון הוא אחד הפוליטיקאים הכי חכמים שיש בארץ".

יניב: "חוץ מהנשיקה, חוץ מהנשיקה. מגיע לו סטירה על הנשיקה".

הספרי: "מתלפפת עליך חתיכה בת 18, בלונדינית, ודוחפת לך את הלשון. צריך להיות עשוי מפלדה לעמוד בזה".

לא יעזור שום דבר, צריך מנהיג כדי להרים את דגל השמאל הלאומי. אם לא ביילין ולא לבני וכנראה גם לא רמון, מי נותר? ברק?

הספרי: "או ביבי. ביבי הוא בעיני סכנה לביטחון המדינה, כי הוא אדם מרצה. הוא כפיף ומרצה. אבל ברק הוא אדם חסר כל אמפתיה, ובעיני ראש ממשלה חייב להיות בעל אמפתיה. בברק יש משהו רובוטריקי. הוא לא חטא באמפתיה מימיו".

יניב: "אני דווקא חושב, שאם ברק יעשה בשטחים את מה שעשה בלבנון, אני אתמוך בו. אני לא פוסל את האפשרות שדווקא ברק יאמץ את הרעיון של שמאל לאומי וירוץ איתו".

הספרי: "אנחנו לא מדברים עכשיו על מנהיג, כפי שאנחנו לא מדברים על מפלגה. אנחנו חושבים שמישהו צריך להכריח את השלטון לעשות דברים. מי שיכול להכריח את השלטון להפסיק להיות שלטון של פולישוקים הוא הציבור. קודם כל הציבור של השמאל. לכן אנחנו מכוונים אל השמאל. לכן כתבנו אל השמאל. לכן אנחנו מנסים, באמצעות הטקסט שלנו, להחיות את השמאל. אנחנו אומרים שהגיע הזמן לשנות את ההגדרות ולשנות את המושגים ולהגדיר את הסיפור מחדש. התקווה שלנו היא שאחרי שנעדור את הערוגה יצמח ממנה משהו חדש. משהו שאפילו אנחנו לא יודעים מה הוא".

יניב: "באמת אין כאן איזו קומבינה. אין מפלגה חדשה, אין מנהיג חדש. אנחנו פשוט בועטים כדור אל המגרש ומקווים שאחרים יגלגלו אותו וישחקו בו. אנחנו מציעים מפת דרכים לשמאל. אנחנו מקווים לחולל שינוי, כמו זה שחוללו ארבע אמהות. בסוף בסוף, מה שאנחנו אומרים הוא רק דבר אחד: תתעוררו, פסיכים. תתעוררו, כי אתם הרוב. אם לא תתעוררו עכשיו, המדינה הזאת באמת עלולה להישמט מהידיים. עוד רגע וכל ישראל תיראה כמו ירושלים. אם השמאל לא יתגייס, לא יבין שהחופשה נגמרה ולא יירד מהיציע - ישראל פשוט תהפוך להתנחלות אחת גדולה".*


המותקפים מחזירים מלחמה בורות אינה יכולה להוות בסיס לגיטימי לביקורת, וטעם רע אינו סיבה לנהוג בצביעות והתחסדות

איתי טיראן: "צר לי שנכפה עלי להגיב למדמנה שנשפכת נגדי, הן מהאדם והן מה'יוצר'. אינני יודע אם מקורה בתחושת נחיתות של הספרי, שנובעת מהידיעה שלא הייתי משחית את זמני ולו לערב אחד בדקלום השורות הריקות שלו עלי בימות. או שמא הסיבה לכך נעוצה בביקורות הפושרות שמתפרסמות - בצדק - על מחזותיו בשנים האחרונות. או שאולי הוא מוצא לנכון להפנות את מרצו להתעסקות בפוליטיקה, שם הסיאוב והנכלוליות אולי יהלמו את מידותיו. אני רק יכול להניח שכמו בכתיבה שלו, כך גם בפוליטיקה הספרי סבור שיש לקלוע למכנה המשותף הרחב והנמוך ביותר. אלא שגם טעם רע אינו סיבה לנהוג בצביעות והתחסדות. אני יכול למנות לפחות שלושה שחקנים שלא נמצאו כשירים לשירות בצה"ל, אך נמצאו משום מה כשירים להשתתף בהפקות של הספרי שהועלו בתיאטרון הקאמרי בשנים האחרונות. נראה שעולמו המוסרי של הספרי הפכפך משהו כשזה נוגע לאמנות שלו. אם זה המקרה, אני מציע לו להשאיר את החוטם שלו בין דפי מחזותיו. גם אם הצחנה קשה, זו לא סיבה לתחוב אותו לתחתונים שלי".

יוסי ביילין: "המאבק למען שלום ולמען צדק חברתי הוא מאבק המאפיין את השמאל. ההפרדה בין שני חלקיו בלתי אפשרית בישראל והיא מלאכותית. לא תהיה תקנה לחברה הישראלית אם היא תמשיך לשלוט בשטחים, כשם שאי אפשר שמאפייני הדמוקרטיה ייעצרו בקו הירוק. כל מי שמסתפק במאבק למען השלום בלבד או למען צדק חברתי בלבד, אינו שמאל.

"הביקורת על כך שמנהיגי מחנה השלום אינם רוצים שלום, כי הם נהנים מבתי המלון בחו"ל, מביישת ממש כמו הטענה שהרופאים רוצים לעודד מחלות כדי שלא להימצא בלתי מועסקים. רק מי שלא מבין מהו מחיר המאבק לשלום - המחיר האישי הכרוך באיומים בלתי פוסקים על חייך והמחיר הציבורי ב'שכיבה על הגדר' עד שגם נתניהו מוציא מפיו את פתרון שתי המדינות - יכול לבוא בטענה נמוכה כזאת.

"רוב עיסוקי בחיי הציבוריים היו עיסוקים חברתיים - מול העולים החדשים מחבר המדינות, מול הבדווים בדרום והערבים במשולש ובצפון, מול הנגמלים מסמים ומול קבוצות רבות בחברה הישראלית, שאינן מרבות להגיע לכותרות. איני מאשים את השניים על שאין הם יודעים על כך, כשם שאיני יכול להאשימם על שלא קראו את הספרים שפירסמתי באשר לתפיסתי החברתית השלמה. אבל בורות אינה יכולה להוות בסיס לגיטימי לביקורת".

מאיר קוטלר, מנהלו האישי של אביב גפן: "אביב עבר ניתוח בגיל צעיר ובגבו שתולה פלטינה באורך של ארבעה סנטימטרים. אביב ניסה להתגייס ללהקה צבאית, אך נדחה בטענה שהוא חסר כישרון. אביב עוסק בפעילות התנדבותית מוגברת כל ימות השנה. מעולם לא ניסינו להתהדר בפעילות זאת ולנצל אותה לצורכי ציבור. המתקפה על המשתמטים מכוערת בעיני. כל אמירה כוללנית היא אמירה פוגעת".

חיים אורון (ג'ומס): "אני לא מתנצל על פעילותי המתמשכת בניסיון להגיע לשלום עם הפלסטינים ועם מדינות ערב ולא מתבייש בה. עם זאת, הטענה שמרצ מפקירה את החברה למען השלום היא טענה מופרכת. עשרים שנה אני חבר בוועדת הכספים. יחד עם חברי נאבקתי על זכויותיהם של אתיופים, חולים וקשישים. בכל מאבק חברתי חשוב בארץ, מרצ משמיעה קול רם ובהיר".

ניר חפץ, יועץ ראש הממשלה לתקשורת: "הדברים הנאמרים על ידי שמואל הספרי בראיון על ראש הממשלה נתניהו אינם ראויים לתגובה".


משתמטים - לכלא מתוך "השמאל הלאומי", מאת שמואל הספרי ואלדד יניב

* עד 67' דווקא הספיק השמאל לעשות כמה פעולות מרשימות - השתלט על הארץ, חרש, זרע, קצר, הקים את המדינה, בנה את הצבא, ייסד מאפס את התעשייה, נלחם בערבים, התנחל, בנה את הכור האטומי, הביא לארץ מיליוני יהודים וקלט אותם, הקים קיבוצים, מושבים, חקלאות, בקיצור - היה בן-אדם. מה קרה ואיך קרה שהיום כל מה שנשאר מהשמאל הציוני הוא קומץ אנרכיסטים שמטריד את משמר הגבול כל יום שישי ליד גדר ההפרדה או במחסומים - ונשים בשחור?

* רבין היה איש של כבוד. הוא ראה את ערפאת בקומתו האמיתית - רוצח אכזר וחסר עכבות אבל מנהיג העם הפלסטיני. לכן הוא לחץ לו יד וניסה להגיע איתו לשלום. אחרי רבין התיישבו על כסא ראש הממשלה בישראל כמה מנהיגים גמדים, שהעדיפו לחקות את סרבנות ערפאת במקום ללמוד מרבין. פעם נתניהו, פעם אהוד ברק. מדינאים חובבנים. כל אחד בתורו זרק לערפאת גפרורים והוא הדליק את האזור, כמו שאהב. הם הוציאו להסכמי אוסלו את המיץ. מזמזו ומסמסו, הפרו והכשילו, וכל הזמן קרצו בערמומיות לעמישראל. וזה הצליח להם, כי הכי קל להכשיל הסכמי שלום (כשממילא זה מה שערפאת רצה ורק חיפש תירוץ) והכי קשה לקיים אותם, בטח כשהפרטנר הוא ערפאת. אז אם מישהו מחפש את פושעי אוסלו - חלקם יושבים היום ליד שולחן ממשלת ישראל.

* למה השמאל אהבל? כי בשמאל יש שמאלנים. בשנות השישים שאלו את האלוף שמואל גורודיש למה השריון דפוק? הוא ענה - כי בטנקים יושבים שריונרים. תכניסו לשם צנחנים - תראו מה יהיה.

כשלתוך שורות השמאל ייכנסו פטריוטים ישראלים, עולים מרוסיה, צעירים דתיים, סטודנטים, פועלים, אנשים שגרים בבת-ים, שדרות, שלומי, אום אל-פחם וטבריה, רהט ושכונת התקווה - ולא רק משלושה רחובות הולנדיים במרכז תל אביב - השמאל ישנה את פניו ל"שמאל הלאומי". השמאל חלש עכשיו ושבע, מדולדל ומנומנם ולא פטריוט. זר לאינטרסים של מי שצריך אותו. חוץ מאליטות וחזירים אף אחד לא תומך בו. בטח לא המעמד הבינוני. זה לא שמאל - זה "סמול". השמאל הלאומי חייב להצמיח עמוד שדרה אמיתי וחזק. לאומי, שפוי. מעשי. לא מתנשא ולא מתייהר, שמאל לאומי והומני ואוהב אדם באשר הוא.

ולאומי, אמרנו?

* מי שלא ימצא את מקומו או בצבא או בארגון אזרחי, מי שישתמט משירות של שלוש שנים למען העם והארץ - יאבד את זכויותיו וגם יישלח לכלא. עם קלון חובה בחוק. ככה מקימים חברת מופת.

מה זה "לאבד זכויות במדינה"?

פשוט - מאבד את הזכות לחינוך חינם, לבריאות ציבורית, למשכנתא, לביטוח לאומי, לביטחון אישי, לקצבת אבטלה, להצביע בבחירות, לדרכון - בקיצור אזרח סוג ב'. כמו לקוח מוגבל בבנק. מי שיסרב לקיים את חובתו למדינה - ירוויח את הקלון שלו ביושר. הוא לא יקבל משרה בשירות המדינה, שכרו לא יוכר כהוצאה למעביד שלו - הוא לא יבוא בקהל במשמעות התנ"כית של הביטוי.

* למזרחיים אין ממי לבקש דרכון כפול. ממי יבקשו? סוריה תיתן להם? מצרים? איראן? עיראק? קדחת. לאשכנזים זה צ'יק צ'ק. בשנים האחרונות צצו כפטריות אחרי הגשם משרדי עורכי דין בתל אביב שבשביל כמה אלפי יורו מסדרים דרכון הונגרי, רומני, פולני, העיקר שתמצא איזה שורש לבן-דוד מדרגה שלישית ואתה נתין זר של מדינה באיחוד האירופי או כזו שאוטוטו תהיה כזו. לדעתנו, מדובר בתופעה מסוכנת ממש. כשבמדינה תחת איום קיומי מתמשך יש אלפיון שמכין לעצמו חסקה לבריחה ביום סגריר, או אזרחים שמקווים שיוכלו להסתתר בתל אביב באחת השגרירויות שתפנה נתיניה, זו סלקציה מרצון שיהודים הם מחולליה. לכן שמאלני שאוהב את הארץ הזו לא יכול להחזיק בנתינות זרה. שמאלני לא יכול להחזיק וואן-וויי טיקט לכל צרה שלא תבוא מנתאנז. כי שמאלני שמחזיק נתינות כזו, חי פה על המזוודות. וכשחיים על המזוודות, צורבים בתודעה שסוף המדינה קרוב ושזה רק עניין של זמן עד שמכבים את האור. ואם זה כך, למה לשלם מסים, למה שהילד ילך לצבא, ולמה לחסוך במים. שהכנרת תתייבש מצידו. שמאלני עם מזוודות הוא לא שמאלני. הוא סתם אגואיסט. אז שילך מכאן כבר עכשיו, לאן שהדרכון הזר החדש שלו שייך. בטח למקום שבו שתקו כששרפו את הורי הוריו. או ליד.



דוד בן גוריון. שמאל לאומי


א'ד גורדון. לאומי בלי בושה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות