שמונה חודשים אחרי, צה"ל עדיין בודק איך נהרגו האב ובנו

רק לאחר פניית "בצלם" החל צה"ל לבדוק את נסיבות מותם של עטייה סמוני ובנו הפעוט אחמד בעזה. המשפחה טוענת כי חיילים שפרצו לביתם ירו בהם מטווח קצר; לטענת צה"ל "תהליך הבדיקה מורכב וארוך". זינאת סמוני, אם המשפחה, משחזרת בשיחה עם "הארץ" את שבוע האימים שבו נהרגו 29 מבני המשפחה

עמירה הס
עמירה הס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמירה הס
עמירה הס

שמונה חודשים לאחר שחיילי צה"ל הרגו את עטייה סמוני, בן 46, ואת בנו אחמד, בן ארבע, בביתם שבשכונת זייתון שבעזה - הגורמים המבצעיים בצה"ל עדיין בודקים את הנסיבות. בתשובת דובר צה"ל נכתב ש"תהליך הבדיקה הינו מורכב וכולל קבלת התייחסות של מספר רב של גופים ועל כן מטבע הדברים אורך זמן".

יש לשער שמשום שהבדיקה בעיצומה צה"ל לא ענה לשאלות ספציפיות של "הארץ" (למשל, האם עטייה סמוני מוכר כחבר בארגון צבאי? והאם אש נורתה על חיילים מביתו או מבתים שכנים?).

מדברי גורמים צבאיים ששומרים על עילום שם ניתן להסיק שפניית "בצלם" באפריל, המבוססת על עדויות שגבו תחקירני השטח, היא שהניעה את צה"ל לפתוח בבדיקה, ולא הדיווחים העיתונאיים הרבים על הרג משפחת סמוני. בסך הכל הרג צה"ל בשבוע הראשון לפלישה הקרקעית לעזה 29 מבני המשפחה. 21 מהם נהרגו - בהם תשעה ילדים מגיל חצי שנה עד 16 - כשצה"ל הפגיז מבנה שבתוכו ריכזו אותם חיילים יום קודם לכן.

הגורמים הצבאיים מסרו ל"הארץ" שמכיוון שפניית "בצלם" בעניין הריגתם של שאר בני המשפחה הועברה לצה"ל רק באמצע אוגוסט, היא "טרם הועברה להתייחסות הגורמים המבצעיים".

עדות אישית: כך נהרגו בעלי ובני

ב-8 במאי 2009, בבית הוריה בשכונת סג'עייה, סיפרה זינאת סמוני, רעייתו של עטייה, ל"הארץ" את השתלשלות האירועים שבסופה נהרגו בעלה ובנם. "ביום שבת (ה-3 בינואר) היה ירי על האזור, מהים וממסוקים. רסיסים פגעו בבית, דודי המים נוקבו, המים נזלו, היונים בשובך התרוצצו מבוהלות.

הבטחנו לילדים שנתקן. ביום ראשון מוקדם בבוקר (4 בינואר) התחלנו להגיד אחד לשני ?השבח לאל שיצאנו בשלום'. מרוב הפחד והירי, לא יכולתי להכין שום דבר לאכול.

כל הלילה לא ישנו, אפילו הילדים לא ישנו. היינו 18 נפשות, יחד, בחדר אחד. אנחנו וילדינו (הגדול בן 12 שנה, והקטנה - בת 15 יום) ואשתו הראשונה של בעלי, זהווה ושבעת ילדיה (הבכור בן 23). מבחוץ שמענו את הצעקות של גיסתי, שאש פרצה בביתה אחרי שפגז נפל עליו. רק מהצעקות התחלתי לפחד.

הצבא התחיל לעבור בין הבתים ולירות. שמענו אותם מדברים עברית. התחלנו כולנו לצעוק ולבכות, ובעלי רק אמר שלא נפחד ונקרא בקוראן. השארנו את דלת הכניסה פתוחה, כדי שלא יפרצו אותה בפיצוץ, ויראו מיד שיש פה ילדים. הם נכנסו ישר לסלון, ואנחנו בחדר הילדים שמולו. המראה היה מפחיד. הפנים צבועים בשחור, בפחם, חבושים כובעים גדולים, ועליהם ענפים. צעקנו מרוב פחד.

כולנו צעקנו. עטייה התרומם כדי לגשת לחיילים, לדבר איתם. הוא מבין עברית. אחמד קם אחריו ובכה: ?אבא, אבא'. ועטייה אמר לו ?אל תפחד'. בעלי הלך לעבר החיילים בידיים מורמות. ?הנה אני, חוואג'ה' (כינוי ללא מוסלמי). הוא לא הספיק לדבר וירו עליו. עטייה היה ליד הדלת של חדר הילדים, והם אולי במרחק של מטר ממנו. הם המשיכו לירות אל תוך החדר שבו היינו. מהירי נפצע אחמד בראש ובחזה. זהווה נפצעה בגבה. נפצעו גם הבנים שלה פרג' וכנען, עבדאללה שלי (בן 10) בראשו ובירכו ואמל, אחותו התאומה.

כולנו השתטחנו על הארץ. אחרי רבע שעה צעקתי לחיילים ?קטנים (בעברית), חוואג'ה, קטנים' והם הפסיקו לירות. ראיתי חייל אחד יורק פעמיים על בעלי. ואז הם נכנסו לחדר הילדים, ומשם לחדר השינה שלי, והתחילו להרוס את הרהיטים בחדר, והטילו רימון, עד שהחדר התמלא עשן ופרצה אש וכל מה שבו - בגדים, מסמכים, כסף - הלך.

מרוב עשן ואש התחלנו שוב לצעוק, התפללנו וקראנו בקוראן, והשתעלנו. הפסקתי לראות את הילדים. החיילים שמו מסיכות, האירו בפנסי הרובים שלהם, ודיברו עברית. אנחנו בוכים, והילדים עשו פיפי במכנסיים, והחיילים צוחקים. בסוף הם אמרו: ?בואו, בואו', והוציאו אותנו.

הם שוב ירקו על בעלי, אני מסתכלת על בריכת הדם שמתחת לראשו, וחייל מכוון את הרובה אלי. בחוץ היו חיילים שירו. אני וילדי יצאנו יחפים, בידיים מורמות. פהד, בן של זהווה, נשא את אחמד. אמרתי לחייל שאני רוצה לקחת את בעלי. החייל אמר לא. בחוץ ראיתי מלא חיילים.

"שני חורים גדולים בראש"

אמל ברחה אל בית הדוד טלאל. אבל החיילים לא נתנו לנו ללכת בעקבותיה. הלכנו בכביש האספלט. לא שמתי לב לכלום, ופתאום כולם עצרו. התברר שבבית סוואפירי היתה עמדה של צלפים. הם הורו לבנים של בעלי להרים את הבגדים, להסתובב, ואז החיילים ציוו ?לכו לרפיח'.

המשכנו ונכנסנו לבית מאג'ד. הסתכלתי על אחמד, כל בגדיו דם, וגיליתי את שני החורים הגדולים בראש. הנשמתי אותו, צעקתי, ביקשתי אמבולנס, פיו התייבש, התחלתי להרטיב את השפתיים שלו ברוק, ואחר כך במים שהביא לי מאג'ד.

קרענו סדין כדי שיהיו לנו דגלים לבנים ונצא. וכל הזמן נוזל דם, הכל מלא דם. בערב אחמד אמר לי ?אני רוצה לקחת אותך ואת אבא לגן עדן'. כל הזמן הבאתי מגבות שיספגו את הדם, וחשבתי על אמל ועל הגופה של בעלי.

בשעה חמש בבוקר (5 בינואר) מת אחמד. התחלתי לצעוק, וסגרתי את עיניו. הילדה של סאלח באה וסיפרה שנפל פגז על בית ואיל, והגג התמוטט וכולם צועקים ומלא דם, וכולם ברחו לעיר. אמרתי שאם כך נצא כולנו מהשכונה.

יצאנו, הגדול מחזיק את הקטן, פהד נושא את אחמד המת, כולנו נשאנו דגלים לבנים. קצת אחרינו הגיעו אמבולנסים. שאלו אם יש פצועים, אמרתי שיש, מאחורינו, מתקשים ללכת. היינו כבר אולי 300 איש, כולם מרימים דגלים לבנים. הביאו אותנו לבית החולים שיפא, לקחו את אחמד, ליד ההרוגים האחרים, ושם ראיתי את משפחת טלאל, כולם בוכים. אז הבחנתי בהרוגים, התחלתי לזהות אותם, הסתובבתי כמו משוגעת בשיפא, מחפשת את אמל.

אמרו לי ?כולנו היינו בבית טלאל והחיילים העבירו אותנו לבית ואיל ונפל פגז וכולנו נפצענו ונהרגנו', ואני את אמל לא מוצאת. דודה שלי באה והתחילה לבכות ולספר: רשאד מת, וטלאל מת, ורחמה מתה, וספא מתה, ומוחמד מת, וחילמי מת, ולילה מתה, ותאופיק מת, ווליד ורבאב, ואני חיבקתי אותה וצעקנו ביחד. לקחו את בני אחמד מהמיטה למקרר, ואני מאחוריהם צועקת. הצעירים החזיקו בי ואני אומרת שאני רוצה אתו למקרר. המקרר היה מלא. מרוב מתים אפילו לא שמו את אחמד בתא נפרד, אלא על הרצפה. עם מועתסם ומוחמד. ואז קרוב שלנו בא ולקח אותנו במכונית. עוד לא ידעתי שאין לנו בית לחזור אליו (כוח צה"ל הרס אותו לפני היציאה). עוד לא ידעתי איפה אמל ומה קרה לה".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ