סלאח סמוני ש-29 מבני משפחתו נהרגו בעזה: ביקשתי מגולדסטון לברר למה הרגו אותם

סמוני סייר בחורבות שכונתו עם השופט, בטרם חיבר את הדו"ח שקבע שישראל ביצעה פשעי מלחמה. כעת הוא מרגיש שגולדסטון ביטא את קולם הנשכח של הקורבנות

עמירה הס
עמירה הס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמירה הס
עמירה הס

בסוף יוני ביקר השופט גולדסטון בשכונת זייתון שבעזה, במתחם של משפחת סמוני המורחבת. 29 מבניה, כולם אזרחים, נהרגו במבצע עופרת יצוקה בעזה, בהם 21 בהפגזת בית שבו ריכזו החיילים כמאה מבני המשפחה, יום קודם לכן. סלאח סמוני ובעל הבית שהופגז, ואיל סמוני, סיירו עם גולדסטון בשכונה החקלאית, על בתיה ההרוסים ומטעיה העקורים.

השבוע, בשיחת טלפון, נזכר סלאח: "דבר אחד ביקשתי מגולדסטון לברר: למה הצבא עשה לנו כך, למה הוציא אותנו אחד אחד מהבית, והקצין שדיבר עברית עם אבי וידא שכולנו אזרחים, ולמה אז הפגיזו אותנו, הרגו אותנו? זה מה שאנחנו רוצים לדעת". הוא מרגיש שגולדסטון, בדו"ח שלו, נתן קול לקורבנות. תשעה חודשים אחרי, הוא מספר, "אנחנו מרגישים בגלות, על אף שאנו במולדתנו, על אדמתנו. אנחנו יושבים ומקנאים במתים. הם שמצאו את המנוחה".

בשיחה נזכר סלאח שהראה לגולדסטון את תמונת אביו, טלאל, שהיה בין 21 ההרוגים בבית. הוא סיפר לשופט היהודי הדרום אפריקאי וראש צוות הבדיקה של האו"ם, שאביו עבד כמעט 40 שנה "אצל היהודים", וכשהרגיש לא טוב "בעל הבית היה מתקשר ודואג לו, מתעניין לשלומו, אוסר עליו לבוא לעבודה לפני שיבריא".

למשפחת סמוני היה תמיד ביטחון שעם הצבא הישראלי הם יוכלו להסתדר. שכנתם הקרובה עד 2005 היתה ההתנחלות נצרים. כמה מבני המשפחה עבדו בה לפרקים, נזכר סלאח סמוני, ששכל במתקפת צה"ל בת, בת שנתיים וחצי, הורים ודודים. המבוגרים יותר במשפחה - בהם אביו ושני דודיו שחיילי צה"ל הרגו ב-4 וב-5 בינואר - עבדו עד שנות ה-90 בישראל. כולם חשבו שהעברית שלמדו בשנות עבודתם בישראל תסייע ותציל בעת ההיתקלות בחיילים.

כפי שנכתב כאן בחודש שעבר, בהוראת הצבא, סלאח סמוני ושאר בני משפחתו עזבו ב-4 בינואר את ביתם שהפך עמדה צבאית ועברו לצד השני, הדרומי של הרחוב - וכונסו בבית ואיל. העובדה שחיילים הם שהעבירו אותם, ראו את פניהם, את הילדים והנשים שאתם, נסכה בבני המשפחה ביטחון מסוים. למרות ירי צה"ל מהאוויר, מהים ומהיבשה, למרות הרעב והצמא. שום ניסיון קודם בחייו לא הכין אותו לשלושת הפגזים או הטילים שצה"ל ירה זמן קצר לאחר מכן.

"בתי עזה, בתי היחידה, בת שנתיים וחצי, נפצעה בפגיעה הראשונה (על הבית)", סיפר סלאח ל"הארץ". "היא הספיקה להגיד לי ?אבא, כואב'. ואז, בפגיעה השנייה היא מתה. ואני מתפלל. הכל אבק ולא רואה כלום. חשבתי שאני מת. מצאתי עצמי קם, כולי דם, ומצאתי את אמי, יושבת ליד הקיר וראשה מוטה הצדה, הזזתי קצת את פניה וגיליתי שחצי ימין מהפנים הלך. הסתכלתי על אבי, שעינו הלכה, הוא עוד נשם קצת, והפסיק".

כשיצאו מהבית - פצועים, מבולבלים, המומים, חוששים שעוד מעט ינחת הפגז או הטיל הרביעי - הם חשבו שמי שנותרו בבית היו רק גוויות. הם לא ידעו שמתחת לאבק ולשברי הקירות בחדר האחד והגדול בבית נותרו בחיים תשעה מבני המשפחה: הסבתא, חמישה מנכדיה וניניה - הקטן בן שלוש - ועוד בן משפחה ובנו. כשהתעוררו, אחמד אברהים בן ה-16 ואחיו יעקוב בן ה-10 ראו את הגופות של אמם, ארבעת אחיהם ובן אחיהם. מחמוד טלאל בן ה-16 איבד את אצבעות רגליו. מדמם, הוא ראה את הוריו ההרוגים - טלאל ורחמה. עומר בן השלוש, בנו של סלאח, נקבר חסר הכרה בזמן ההפגזה מתחת לגופתה של ספא, בת ה-24. אחמד נאפז, בן 15, סיפר איך עומר הקטן, כשהתעורר ונחלץ מתחת לגופה, ראה את סבו טלאל, והחל לטלטל אותו ולבקש "סבא, תקום, תקום".

אמל, בת 9, ראתה יום קודם לכן איך חיילים, שפרצו לביתה, הורגים את אביה עטייה. היא ברחה למצוא מחסה בבית הדוד, טלאל, ויחד עם הנמצאים בביתו הועברה לבית ואיל. היא לא ידעה שאחיה אחמד דימם למוות בזרועות אמו, בבית אחר בשכונה. אחמד נאפז בן ה-15 סיפר אחר כך לקרוביו איך אחמד אברהים היה מהלך בין הגוויות - אמו וארבעת אחיו ואחיינו ביניהן - ומנער אותן, חובט בהן, מבקש מהן לקום. אולי מהחבטות התעוררה אמל, ראשה מלא דם ועיניה מתגלגלות בארובותיהן. היא רק צעקה "מים מים", אמרה שרוצה את אבא ואמא, חבטה את ראשה ברצפה, וכל הזמן עיניה מתגלגלות. את הרסיסים שבראשה מסוכן להוציא בניתוח, קבעו בבית חולים בתל אביב. עכשיו הכל כואב לה, וימשיך לכאוב: בקור, בחום, בשמש. בלימודים היא לא יכולה להתרכז.

איך עברו עליהם השעות בבית ואיל המופגז אף אחד לא יכול לשחזר. חלקם היו במצב של תשישות ואפתיה. מי שהתאוששה ראשונה היתה שיפא, הסבתא בת ה-71. ביום שלישי בבוקר, ה-6 בינואר, היא הבינה שאף אחד לא יגיע בקרוב להצילם. ההליכון שלה התעקם ונקבר בבית, ובכל זאת היא הצליחה לצאת עם נכדיה: מחמוד (מדמם ברגליו) ועומר הקטן.

הם דידו החוצה והתחילו ללכת. "היהודים ראו אותנו מגבוה, וצעקו תיכנסו לתוך הבית", סיפרה שיפא. הם נכנסו לבית, ולא מצאו בו נפש חיה. החיילים, יורים באוויר, נכנסו אחריהם. "התחננתי בפניהם, תנו לנו ללכת הביתה. ?איפה הבית שלכם', הם שאלו. ?שם', אמרנו". הם הצביעו מזרחה, לעבר הבית של אחד מבני המשפחה. החיילים הניחו להם להמשיך. "ראינו אנשים הולכים מבית ערפאת ומבית חג'ה, החיילים יורים מעל, וכולם קצת פצועים". בבית חג'ה היא מצאה את כולם בוכים, כל אחד וסיפור הרוגיו ופצועיו ומנוסתו. "סיפרתי להם מה קרה אצלנו, איך כל אחד נפל על השני, בערימות, הרוגים ופצועים". שם היא נשארה עם שאר הפצועים עוד לילה. עומר זוכר בית זה לטובה: הוא קיבל בו שוקולד.

ב-18 בינואר, לאחר יציאת הצבא מהרצועה, בית ואיל נמצא הרוס: בולדוזרים של צה"ל הרסו אותו כליל, על הגופות שבתוכו. צה"ל, כפי שמסר דו"צ בהתייחסות כוללת לשאלות "הארץ" לגבי התנהגות כוחות הצבא בשכונת סמוני, בודק את הטענות. "עם סיום הבדיקה יובאו הממצאים בפני הפצ"ר, שיחליט לגבי הצורך בנקיטת צעדים נוספים", מסר דו"צ.

לכתבות קודמות: "עוד לא רווית דם", כתבו החיילים על קיר בית סמוני שמונה חודשים אחרי, צה"ל עדיין בודק איך נהרגו האב ובנו

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ