המאבק המשפטי של תושבי חירבת ביר אל-עיד מונע את "ניקוי" הר חברון מפלסטינים

אם מישהו קיווה לנקות את אזור דרום הר חברון מתושבים פלסטינים כצעד לקראת סיפוח השטח לישראל - מאבק משפטי של תושבי חירבת ביר אל-עיד ותמיכה של פעילים ישראלים וזרים מונעים זאת

עמירה הס
עמירה הס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמירה הס
עמירה הס

זהו סיפור של שיבה. שיבתם של פלסטינים לאדמתם ב"שטח סי". לפני קצת יותר מחודש, ב-8 בנובמבר, חזרו שתי משפחות מתוך 15 לחירבת ביר אל-עיד בדרום הר חברון. שלשום כבר הגיע מספר המשפחות במקום לשמונה. "כולם חיכו לראות אם יהרגו אותנו, לפני שיחליטו אם לשוב", התלוצץ איסמאעיל עדרא, בן63, בעודו עומל במרץ לניקוי אחת המערות בכפר מהסחף. אבל גם הוא, לפני קצת פחות משבועיים, חשש להיכנס לבדו לשטחו, עם עגלת הטרקטור שלו העמוסה שקי תערובת לצאן. הוא העדיף להיות מלווה בפעיל של ארגון תעאיוש, עזרא נאווי.

שלושת השבועות הראשונים לאחר השיבה היו רצופים בהתנכלויות של מתנחלים מהסביבה (כולל יידוי אבנים על הנשים והצאן ופשיטות על הכפר למטרות הפחדה), ובחסימת דרך הגישה לכפר בידי מתנחלים והצבא. רק פנייה דחופה לבג"ץ מצד התושבים, באמצעות ארגון "שומרי משפט, רבנים לזכויות האדם", חייבה את הצבא לחזור בו מסגירת הדרך.

אבל, השבח לאל, אמר עדרא שלשום - בשבוע האחרון היה שקט. ההתנגשות הקלה ביום שבת כבר לא נחשבת: כ-20 חברי תעאיוש באו למקום כדי לעזור, לנקות ולסדר את כפר המערות הקטן. מתנחל אחד הופיע, גם הצבא ומג"ב. היה קצת מתח, פעיל תעאיוש אחד נעצר - מעשה שבשגרה. אבל על פני האנשים כבר מתרבים החיוכים. נוכחות קבועה של פעילי סולידריות מחו"ל וביקורים יומיומיים של הפעילים הישראלים מוסיפים לביטחון.

שיקום בורות המים

הכבסים התנופפו על חבל מתוח, תרנגולות התרוצצו, הכבשים - חלקם יצאו ללחך עשב ראשון שצץ לאחר הגשם, אחרים פעו בצד גדרות האבן שלהם. כמה ילדים הסתובבו סקרנים בין האמהות למתנדבים העובדים בסידור השטח, בין מכלי המים השחורים שהביאו "שומרי משפט" והאוהלים הצחורים, תרומת הצלב האדום, שמסוככים על המערות. על סדר היום עכשיו: לנקות ולשקם את בורות המים שסבי סביהם חפרו. יש כמה פעילי תעאיוש שכבר התמחו ב"עבודת חמורים זו" (כהגדרת נאווי). אחד מהם ציין בסיפוק שהבור הראשון שבדק קל לעבודה. לא צריך להשתלשל לתוכו בחבלים. העבודה תארך יומיים-שלושה והבור יכול לאגור מי גשמים שיספיקו לחודש. זה מותר? התעניין "הארץ", אחרי הכל מדובר בשטח "סי" שכל פעימת לב בו זקוקה לאישור מהמנהל האזרחי. תשובת הפעיל: לחפור בורות חדשים לאגירת וניצול מי הגשמים - אסור. לשקם בורות קיימים - מותר.

בסיור של "הארץ" במקום באוגוסט 2007 זה נראה מקרה אבוד - הוכחה ניצחת שההכרזה על "סי" היא שלב אחרון לפני סיפוח דה-פקטו של שטח "נקי מפלסטינים". שום סימן חיים לא נראה על המורדות הדרום מזרחיים האלו. בורות המים חרבו. גדרות ומבני אבן חצי הרוסים ופתחי מערות סתומים למחצה, נראו כאנדרטאות בלבד, ממוקמים בין שני המאחזים הבלתי מורשים החולשים על השטח: מדרום חוות לוציפר ומצפון מגן דוד (מצפה יאיר). שני מתנחלים שתקפו אז שני תחקירני שטח של האו"ם ואת כתבת וצלם "הארץ" הצטרפו לרצף של התעמרויות בתושבים המקוריים, שהבריחו אותם מהמקום. ההתנכלויות גובו בצווי סגירת שטח של הצבא ובחוסר מעש מצדו, מצד המנהל האזרחי ומצד המשטרה. התהליך התחיל ב-1999, וב-2003 עזבה המשפחה האחרונה. העתירה שהגישו התושבים ב-2006, באמצעות עורכת הדין קמר מישרקי-אסעד מ"שומרי משפט", מפרטת: הרג ראשי צאן, הצתת שדות והשחתת יבול, פגיעה ברכוש, חסימת הגישה למקום בירי ובתלוליות עפר, שיסויי כלבים והשלכת פגרי כבשים לתוך בורות המים. התלונות למשטרה לא שינו דבר.

בסוף ינואר 2009, כחמש שנים לאחר שהחלה עורכת הדין מישרקי-אסעד בתכתובת עם הרשויות, ששיאה העתירה, הגיעה תשובת המדינה: "... בעקבות השלמת הבדיקות וההיערכות שנעשו בנושא שבנדון, הוחלט כי הצבא יאפשר לעותרים להגיע לאזור ביר אל-עיד לצורכי מרעה ומגורים (בהתאם לאופי השהייה שיש באזור זה), וזאת החל מהמחצית השנייה של שנת 2009...".

שלשום אמר מוסא רבאעי, בן המקום, שהבעיה האמיתית אינה עם המתנחלים אלא עם הרשויות הישראליות, כלומר עם השלטון המרכזי: הוא שמרשה להתנחלויות (גם לא מורשות) לקום ולהתפתח, ואוסר על תושבי המקום המקוריים לבנות, להתחבר לחשמל ולמים, להתאים את עצמם לחיים המתפתחים. בתשובת המדינה ל"שומרי משפט", שמכריזה על התרת שובם, נכתב גם: "אין באמור לעיל כדי להתיר למרשיך להיכנס לשטחים שהוכרזו כאדמות מדינה או לבצע בנייה מכל סוג שהוא מבלי לקבל היתרי בנייה מהרשויות המוסמכות כנדרש...".

מרים רבאעי ובתה עביר, סטודנטית למנהל עסקים באוניברסיטת אל-קודס הפתוחה, מחייכות לשאלה אם הן נשארות מרצונן לגור במערות. עביר, שאינה יכולה ללמוד בערבים כי אין חשמל, אומרת שכמובן שלא. כולם היו רוצים דיור מודרני ונוח, אבל על אדמתם.

גירוש זמני בלבד

באזורים שונים בגדה המערבית מקבצי מגורים חצי-ניידים דומים (במערות או במאהלים) הספיקו להתפתח לפני 1967 לכדי כפרים בעלי מבני קבע. הכיבוש הישראלי עצר את תהליך ההתפתחות הטבעי הזה. "בתקופה שהשלטון המרכזי היה חלש", אומר הגיאוגרף והארכיאולוג נזמי ג'ועבה, "עזבו אנשים את השלוחות הכפריות (חירבות) שבהן חיו ועברו לכפר הגדול, המרכזי, לחפש הגנה, בעיקר מפני מעשי שוד של שבטי בדווים נודדים. ככל שהשלטון המרכזי התחזק, אחרי 1830, כך ישיבתם ליד המעיינות, ליד שטחי המרעה ואדמות הפלחה שלהם, בהתאם לעונות, הפכה קבועה יותר. פה נבנה מסגד, שם בית ספר וחנות. ירדן עודדה תהליך זה. עכשיו המצב הפוך: השלטון המרכזי הוא הגורם לאי ביטחון ולאי פיתוח סלקטיבי".

למה לא בניתם בתי אבן לפני 1967, נשאלו תושבי ביר אל-עיד, והם מיד מתקנים: היו כ-40 בתי אבן לא מסותתת, שנבנו עוד בזמן המנדט הבריטי בכפר ג'ינבה במרחק כשלושה ק"מ דרום מזרחית, בעמק. ביר אל-עיד הוא חלק בלתי נפרד מג'ינבה - מבחינת משפחות, אדמות, היסטוריה. אבל בשנות ה-80, בלי בג"ץ ובלי "בצלם", הרס צה"ל את רוב הבתים, כי היו בשטח שעליו הכריז כ"שטח אש".

ההתעקשות לחזור, המאבק המשפטי והתמיכה הצמודה של פעילים ישראלים הפכו את הגירוש לזמני בלבד. ההריסה המסיבית ו"שטחי האש" לא גורמים לאנשים לנטוש את אדמתם. גם לא איסורי הבנייה שישראל הטילה כמעט מלכתחילה והתפתחו ל"שטח סי". המגבלות הישראליות רק כופות עליהם לחיות בתנאים מסורתיים קשים, שאינם תואמים את שאיפות וציפיות הדור הצעיר.

שטח צבאי סגור

בתשובה לשאלות "הארץ" לגבי הבטחת שלומם וביטחונם של תושבי ביר אל-עיד, ענו דובר צה"ל ודובר מתאם הפעולות בשטחים: "צה"ל מתייחס בכובד ראש לטענות הנוגעות לחיכוכים בין פלסטינים לבין המתיישבים, ועורך פעילויות שונות במוקדי החיכוך הידועים בגזרה, במטרה למנוע ולצמצם אירועים המפרים את הסדר הציבורי. בין היתר, נערכים סיורים של כוחות הצבא בגזרה וקיים קשר שוטף בין התושבים לבין גורמי המנהל האזרחי. לאחרונה אף ערך מפקד החטיבה סיור במקום, בשיתוף עם גורמי המנהל האזרחי והפרקליטות, על מנת לאמוד את הסוגיה".

"עקב אירועי חיכוך שהיו בגזרה, ולאחר ביצוע הערכת מצב ביטחונית, החליט הצבא כי באופן זמני, ההגעה לביר אל-עיד תתבצע באמצעות ציר הגעה אחר מזה ששימש את התושבים תחילה. אכן, התושבים הגישו בקשה לדיון דחוף בבג"ץ, אך לפני הדיון (וללא קשר אליו) נערכה הערכת מצב נוספת, שבה הוחלט לאפשר לתושבים לנוע גם בציר המקורי בצורה חופשית, אם לא תהיה מניעה ביטחונית קונקרטית בעתיד. בתאריך 28 בנובמבר נוצר חיכוך בין פלסטינים ומתיישבים, ובעקבותיו הוכרז האזור כשטח צבאי סגור בפני אזרחים ישראלים והמתיישבים פונו ממנו, על מנת למנוע את התלקחותו. צה"ל ימשיך לנקוט בכל האמצעים כדי להבטיח את הסדר הציבורי באזור, במגבלות הקיימות, במטרה לצמצם את האירועים ככל שניתן".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ