המודל החדש של בנימין נתניהו: יצחק רבין

עד יום שני הכל נראה פשוט נהדר, אבל אז הפייגליניזם תפס פיקוד וביבי נתניהו התחיל להילחץ. כלפי חוץ הוא מאשים בעיקר את התקשורת, אבל בפנים הוא מוטרד וכועס. באופן אירוני, אגב, המודל החדש שלו הוא לא אחר מיצחק "אני אנווט" רבין

יוסי ורטר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי ורטר

חשכו עיניו של בנימין נתניהו ביום רביעי בבוקר, אחרי ליל הפריימריז; עיתון אחד הכתיר את הליכוד: "מפלגת פייגלין". עיתון שני קבע: "נסחפו ימינה". עיתון שלישי חרץ: "ניצחון מוחלט של המורדים". תמונתו של משה זלמן פייגלין, בגודל כמעט טבעי, התנוססה בכל העיתונים, והאיש עצמו, עם חיוך השאנטי המטריד שלו, חג לו בין האולפנים, נוטף נופת צופים.

אחר כך החלו תוכניות האקטואליה ברדיו. בזה אחר זה התראיינו גילה גמליאל, אהוד יתום, מיכי רצון, והצימוק: בועז העצני, מקום מספר 36 ברשימת הליכוד, שהתברר כתומך בסרבנות. ובערב התגלה כי דוד אבן צור, מקום 32 ברשימה, כיכב בדו"ח מבקר המדינה האחרון, שקרע אותו לגזרים אחרי שהתברר כי האיש קיבל שכר של כ-445 אלף שקל בשנה על עבודה כביכול בחברת "המשקם", עבודה ששיקמה בעיקר את חשבון הבנק שלו, אך לא תרמה דבר לחברה.

רק חסר היה לנתניהו שאיוב קרא יעלה לשידור. אותו איוב קרא שדרש מאריאל שרון להוציא את גופתה של לילי מהקבר בגבעת הכלניות שמול חוות השקמים ולהעבירה לבית קברות תקני. כן, גם הוא חזר. בטוח התגעגתם.

כך בלילה אחד, לילה בלי כוכב, הלכה לה המתינות, התאיידה ההתמרכזות, וגם בסעיף ניקיון הכפיים ניבעו סדקים. וכנראה שטרם נחשפנו לכל.

היה משהו לא הוגן בביקורת שהוטחה בנתניהו על מלחמתו בפייגלין ערב הפריימריז. סביר להניח שאם הוא היה מתעלם ממנו ולא משנה את שיטת הבחירות, פייגלין היה נבחר במקום גבוה יותר. אז היינו מתנפלים על נתניהו בטענה: איפה היית? למה נרדמת בשמירה? איך לא מנעת את החרפה הזאת.

נתניהו הלך למערכה נגד פייגלין בראש צלול, בהכרה מלאה ובעיניים פקוחות, ביודעו שזו סיטואציה של "ווין-ווין", או "לוז-לוז": המנצח לוקח הכל. המפסיד טומן ראשו בחול. נכון לאתמול בבוקר, לפני שבית הדין העליון של הליכוד הכריע בעתירה שהוגשה נגדו, פייגלין הוא המנצח.

ערב הבחירות המקדימות היה מי שיעץ לנתניהו ללחוץ את ידו של פייגלין על הבמה, ומאותו רגע פשוט להתעלם ממנו כליל. כך תשדר שאתה המנהיג, שאתה לא פוחד ממנו, ושהוא לא מטריד אותך, נאמר לנתניהו. הוא בחר להמשיך להיאבק. ייתכן שזה ישתלם לו, ייתכן שזה יעצים את מימדי התבוסה.

ביום למחרת לא נותר לו, לנתניהו, אלא לנסות ולמזער את מימדי הקטסטרופה. מי יש לו, מי? אמר בכעס לאנשיו, רק הוא שם. את כל הסיעה שלו חיסלתי לאחר ששיניתי את שיטת ההצבעה. מי יש לו לפייגלין, שגיב אסולין? הוא התייצב לצדי. גילה גמליאל? התקשרה והתייצבה. אהוד יתום? התקשר והתייצב. אם לא הייתי נלחם בו, הוא היה היום במקום ה-12 ברשימה, עם עוד שני ח"כים.

אני העצמתי את פייגלין, אני? הוא אומר לאנשיו כאשר כותרות העיתונים והפרשנויות הארסיות מונחות לנגד עיניו. התקשורת העצימה. אני עשיתי מה שהייתי צריך לעשות, כמנהיג.

באחד העיתונים הוא קרא כי האיש שנבחר במקום ה-22, יריב לוין, הוא איש של פייגלין. אותו זה הצחיק. לוין מאוד מקורב לנתניהו, זה שנים רבות. כולם, אומר נתניהו, כל מי שהתקשורת מגדירה כמורדים, רוצים היום ליכוד פרגמטי ודמוקרטי. נגד מה הם מרדו? נגד ההתנתקות. אני אלך להתנתקות? אני אנהל מו"מ לשלום. מו"מ מאוזן, אחראי, שקול וזהיר. בזה הם ימרדו? הרי אני כבר הלכתי להסכם וואי, להסכם חברון, והליכוד נותר שלם. מי עזב? רק בני בגין. והיום גם הוא כבר מדבר אחרת. אפילו עוזי לנדאו לא עזב אז. מו"מ והסכמים, זה סיפור אחר.

הוא נזכר באמירות של שני ראשי ממשלה קודמים, שאותן הוא מתכוון לאמץ: זו של יצחק רבין שאמר ב-92': "אני אנווט, אני אנהל, אני אקבע את הרכב הממשלה כראות עיני". וזו של אריאל שרון, שאמר ב-2003 בכל הנוגע למינוי השרים: "המיקום אינו קובע".

נתניהו מכוון בכך בעיקר למעמדם העתידי של סילבן שלום, שהגיע רק למקום השביעי, ושל דן מרידור, שנחת במקום ה-17. שניהם, אומר נתניהו, יהיו שרים מרכזיים מאוד בממשלתי. הוא אמר זאת גם להם, בשיחות אישיות. והוא מעוניין שזה ייצא החוצה, כי מרידור ושלום הם סוג של פנים מתונות שנתניהו ירצה מאוד להבליט בחודשיים הקרובים.

נתניהו מעריך, בוודאי כמשאלת לב, אולי גם כהערכה מושכלת, שהעניין בפייגלין ידעך בימים הקרובים. יצוצו נושאים אחרים, שיסיטו את תשומת הלב. כמו למשל רשימת "קדימה" שתיבחר בשבוע הבא. פייגלין, אומר נתניהו, נמצא בתחתית הרשימה, אחד מתוך שלושים וכמה, מחזיק בציפורניים באדן החלון בקומה ה-20, נאבק לא ליפול מטה. הוא ממש לא האפיל הציבורי של רשימת הליכוד. האפיל הציבורי של הרשימה הם האנשים שבמעלה הרשימה. אחרת הם לא היו במעלה הרשימה. מהלימון הזה של פייגלין לא יישאר הרבה מיץ. הוא יתמוסס במהרה.

חבל לו על אסף חפץ ועוזי דיין. בלבו הוא יודע שאין בינם לבין הליכוד דבר וחצי דבר, אבל הוא היה משלם הרבה לראות אותם ברשימה, במקום פייגלין וקרא למשל. הוא מאמין שאם היתה נערכת הצבעה ידנית, לא ממוחשבת, ואלפי אנשים לא היו מתייאשים והולכים הביתה - חפץ היה נבחר משום שהצבעה המונית יותר היתה מקזזת את כוחם של הדילים ושל קבוצת פייגלין. כן, גם הוא מתחרט על ההצבעה הממוחשבת. אבל את הנעשה אין להשיב. אולי אפשר את פייגלין להשיב, ועל זה הוא עמל. ואם לא יצליח לו, הוא ינקוט בשיטת ההתעלמות, באיחור מסוים.

ההבטחות של רובי

בתור הארוך, הבלתי נגמר, שהשתרך מול אתר הקלפיות של הליכוד בבנייני האומה, עמדה אם צעירה נושאת מנשא לתינוקות שבתוכו התכרבל לו פעוט פעור עיניים. בחור מזוקן ניגש אליה. משום מה הוא חשב אותה לפייגלינית. "תמחקי את רובי ריבלין מהרשימה", הורה לה והמשיך בנדודיו בין המצביעים.

הבחורה, במקרה קרובת משפחה של ריבלין וממש לא מכת הפייגלינים, מיד טילפנה אליו. הוא יצא מביתו וטס לבנייני האומה. השעה היתה שמונה בערב. ריבלין התייצב בתחילת התור ועמד שם חמש שעות, עד לסגירת הקלפיות. הוא שוחח אישית עם יותר מאלף מצביעים. גם לימור לבנת וגלעד ארדן היו שם. ריבלין וארדן היו ברשימת מומלצי פייגלין, יחד עם גדעון סער, בני בגין ומשה כחלון. לבנת, שנואת נפשם של הפייגלינים, לא היתה ברשימה.

כמה שעות קודם לכן פגש ריבלין באנשי פייגלין. הם עטו עליו. "למה אתה לא אומר שפייגלין כשר?" לחצו עליו. "תעזבו אותי, אני לא משגיח כשרות", אמר להם. הם נעלבו ממנו והחליטו שהוא לא ראוי לתמיכתם. הם העבירו את הבשורה מפה לאוזן.

מה הבטחת לפייגלין, שאלתי את ריבלין למחרת הפריימריז, שבהם הגיע למקום השלישי, אחרי סער וארדן. "כלום", השיב. "לפני חודש הם ביקשו שאחתום על מכתב שבו אתחייב כי לא ארים ידי על ארץ ישראל, בתמורה לתמיכתם. סירבתי. כתבתי להם שאיני מסכים עם אמונתם אשר לניהול המדינה היהודית. הזכרתי להם כי ב-2005, אני הצבעתי נגד ההתנתקות, בעוד שאולמרט, בר-און ועמרי שרון חתמו להם בבחירות המקדימות ב-2003 על מכתב דומה, אבל תמכו בנסיגה. אגב, לזכותה של ציפי לבני אני חייב לומר שהיא סירבה להצהיר להם אמונים אז. וגם אני".

"אחר כך הם הזמינו אותי לכנס שלהם, יחד עם כל הח"כים המכהנים. כולנו סירבנו. לא עלה על דעתי להגיע. הם טילפנו אלי כמה פעמים. אמרתי להם: אל תחלמו שאומר עליו מלה טובה".

אז למה הופעת ברשימה? "כי הצבעתי נגד ההתנתקות. כך גם ארדן וסער וכחלון. סילבן שלום תמך, לכן הוא לא נכנס לרשימה. לפני כמה ימים ראיתי את פייגלין. הוא אמר לי: בגלל שסירבת להגיע לכנס שלי לא תקבל את כל הקולות שלנו. תקבל רק חלק. אני לא בחרתי בו אתמול אבל אני מעריך שאנשיו בחרו בי".

"אני מעריך שבכל מקרה הייתי מקבל את רוב קולותיהם של הפייגלינים. מי הם הפייגלינים? מתנחלים, מפוני גוש קטיף והשומרון. הם יודעים שתמיד הייתי בעדם, תמיד פעלתי למענם. אבל ערב ההתנתקות אני זה שעבר מהתנחלות להתנחלות וביקש לציית להוראות ולהתפנות בשקט".

פייגלין הוא גאון פוליטי. כאשר הורה לאנשיו לסמן מבין 12 השמות בטופס ההצבעה את חמשת המועמדים הכי פופולריים בליכוד, שגם התנגדו להתנתקות - סער, ארדן, ריבלין, כחלון ובני בגין (שהתנגד כאזרח) - הוא הרוויח שלוש פעמים: הוא ניכס לעצמו את מיקומם הגבוה; הוא קיבל לגיטימציה באמצעות תמיכה באנשים שחרף ימניותם שומרים על כללי המשחק ונחשבים לזרם המרכזי בליכוד; והוא עזר לעצמו להיבחר במקום ריאלי, כי כאשר אנשיו הצביעו לבכירים הימניים, הם לא הצביעו לזוטרים הימניים, כמו יתום, רצון, או קרא, שהתמודדו מול פייגלין על המקומות בעשירייה השנייה.

אם נתניהו יקים ממשלה, ריבלין יעמוד בפני הברירה: לחזור לתפקיד יו"ר הכנסת או להתמנות לשר. אם יבחר בתפקיד יו"ר הכנסת, שאותו מילא בין 2003 ל-2006, איש לא יתמודד מולו. זה שלו בטאבו. הוא הרי רוצה לשוב ולהתמודד על נשיאות המדינה, ולשכת יו"ר הכנסת מהווה מקפצה נוחה יותר למשכן הנשיא. יש רק בעיה אחת: המשרה תפוסה לעוד 5 שנים וחצי. הרבה יותר מכהונה מלאה של כנסת.

אם ריבלין יבחר לחזור לממשלה, הוא ישאף לתפקיד שר המשפטים. זה חלום ישן שלו. אבל חברו דן מרידור, מועמד אף הוא לתפקיד, וכך גם גדעון סער. אם כי בעקבות בחירתו של סער למקום הראשון, הוא עשוי לבקש לעצמו תיק בכיר יותר.

אגב, בדיקת נתוני ההצבעה שפירסם שלשום בלילה הליכוד מלמדת כי דווקא בקלפיות של הפייגלינים, סער זכה לפחות מהממוצע הארצי שלו, שעמד על 74% תמיכה: בקרית ארבע הוא קיבל 54%, בגוש עציון 70%, ובבית אל 68%. דווקא בפריפריות, סער, שעינב בובליל היתה מכנה בבוז אינסופי "פרידמן מת", קיבל הרבה מעל לממוצע הארצי שלו: במצפה רמון 90%, בדימונה 83%, למשל.

גם מומבאי זה ברק

כמו אותה תינוקת אומללה שגילתה סימני חיים אחרי ששהתה כמה שעות במקרר, כך מפלגת העבודה השבוע. בשני סקרים שהתפרסמו שלשום, ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות", רשמה העבודה עלייה ניכרת בכוחה המדולדל, בין 20% ל-30%. אם זו תחילתה של מגמה, ניתן יהיה לומר על העבודה את מה שמנחם בגין אמר על עצמו ב-1981: "כנראה שחלה בי תחיית המתים".

אהוד ברק סבור שזה לא מקרי. הוא מונה רצף אירועים בשבועיים האחרונים: הפיגוע במומבאי, הפינוי בחברון, הראיון הרך והמצועף שהעניק ל"עובדה", תקלת המחשבים שהכמירה לבבות כלפי המפלגה מוכת הגורל, הרכב הרשימה לכנסת, וקמפיין ההלעגה העצמית המשעשע, שהתחיל בביקורת: "הוא לא טרנדי", "הוא לא נחמד", "הוא לא סימפטי", והסתיים בפואנטה: "מנהיג". זה הוכיח, גורס ברק, כי מפלגת העבודה אינה משהו מאובן, יבש, מפלגה שאינה מסוגלת לחשיבה מחוץ לקופסה, לרעננות או להומור עצמי.

איך מומבאי שייכת לעניין? ברק חושב שהפיגוע החזיר לתודעה את סכנת הטרור העולמי, ובעקיפין, גם אותו, כ"מר ביטחון", שהבנתו והתמצאותו חורגות בהרבה מגבולות עזה ויו"ש. לפני כשבועיים, כאשר יועציו הציעו לו את קמפיין ה"הוא-לא-סימפטי", הוא לא גילה כל היסוס. לכו על זה, אמר להם, תביאו אפילו דברים יותר חמורים. צאו לרחוב, תשמעו מה אומרים עלי, ותכתבו הכל בשלטים שלכם.

הוא סיפר להם סיפור: כשהשתחרר מהצבא, הכינו פקודיו סרט היתולי. הם הלכו לשוק הכרמל ושאלו את הרוכלים והלקוחות מה ידוע להם על הרמטכ"ל אהוד ברק. אחד הבאסטיונרים חשב ארוכות, חשב חשב ואמר: "אהוד ברק? שופט גדול!"

לאחר שהשלטים הופיעו ברחובות, אמר לו מישהו: השתגעתם? הרי זו הרמה להנחתה. עוד מעט יופיעו שלטים שיגידו: אנחנו מסכימים. את ברק זה הצחיק. אחרי שקדימה פירסמה את שלטי: "ביבי? אני לא מאמין לו", הוא הציע לאנשיו להמתין לשלט של הליכוד נגד לבני, ואז להוציא שלט: "שניכם צודקים".

זו בתמצית הבעיה של מפלגת העבודה. בשלב הזה של חייה היא כמו גמד שמתרוצץ בין שני ענקים, על מגרש לא לו. פה עוקצת, שם מתבדחת על חשבונה. מדי פעם יוצא לה להשליך את הכדור לסל. אולי לגנוב נקודה או שתיים. זה עשוי להתגלות גם כיתרון: ככל שקדימה תלך ותאבד מנדטים, תלך ותיחלש, כפי שקורה בשבועות האחרונים, אנשים לא יחושו צורך עז לתמוך בלבני, כדי להציל את האומה מפני נתניהו. בתסריט כזה, קדימה עשויה לרדת ל-20 מנדטים, אולי פחות. אולם, אם ערב הבחירות יהיה כמעט שוויון בין קדימה לליכוד, העבודה היא זו שעלולה להתרסק, עד כדי 6-7 מנדטים. כפי שמפלגת המרכז של יצחק מרדכי התרסקה ב-1999 מ-15 מנדטים ל-6 בתוך כמה שבועות.

אנחנו נאמר לאנשינו, אומר ברק בשיחות פנימיות, כי מי שיצביע קדימה, יעניש את עצמו, כי איש שלנו שמצביע לקדימה מחזק את נתניהו ואת הרשימה הימנית-קיצונית שלו. הסיכוי שאנחנו נשב עם ביבי קטן הרבה יותר מהסיכוי שקדימה, או חצי ממנה, יישבו בממשלתו.

ברק אומר ששמע שמופז התראיין ביומן בערוץ הראשון לפני שבועיים לאילה חסון ובן כספית וסירב להתחייב שלא יחזור לליכוד אחרי הבחירות. הרי ברור שאם הוא יחזור, הוא לא יחזור לבדו, הוא יקח אתו רבים מחברי קדימה. אין שום סיבה שמצביעי העבודה ייתנו לזה יד.

כשברק נשאל לגבי הסיכוי שהוא יישב בממשלת נתניהו, הוא נזהר מלהתחייב. לא נהיה בממשלה שקווי היסוד שלה אינם משקפים את דרכינו, הוא אומר. אבל אם הם יהפכו לפינלנדים - כמו שדב ויסגלס היה אומר על הפלשתינאים - אז מי יודע.

בשבוע הבא ידרגו חברי מרצ את רשימתם לכנסת, וכשבוע לאחר מכן אמורה להיוולד הרשימה החדשה, המשולבת, שאיש אינו יודע עדיין במה היא תהיה טובה יותר ממרצ הנוכחית, או מרשימת העבודה שנבחרה לפני שבוע. האם הוא מודאג? ברק טוען שלא.

אנחנו לא צריכים להתנפל על מרצ, הוא אומר, זו מפלגה נחמדה, הגונה, אנשים טובים, אבל זו מפלגת אמירות, מפלגת נישה, שאומרת מה צריך לעשות. שאומרת מה יהיה בסוף. הם לא עשו והם גם לא יעשו. יצחק רבין ואני לקחנו סיכונים גדולים הרבה יותר למען השלום ושילמנו מחירים.

אחרי כל המתקפה שהיתה עלינו בגלל השיריונים, אומר ברק, נראה איך הם ייצאו מסאגת השיריונים שלהם. אנחנו בסוף לא שיריינו אף אחד. הם יצטרכו להחליט איפה הם משריינים את יוסי קוצ'יק, את צלי רשף, את גילי שר. זה לא יהיה להם פשוט.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ