בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחאה החברתית בצל הפיגוע: בנימין נתניהו שוב במגרש הביתי

ספטמבר בפתח ונתניהו מנסה להוריד מתח, להכיל את ההצבעה באו"ם במינימום נזק, אולי בעזרת הנשיא פרס שיישלח לעצרת הכללית. במקביל, בוועדת החוץ והביטחון מכינים לראש הממשלה מוקש, בדמות דו"ח על היערכותה הלקויה של ישראל לאירועים הצפויים. וצוות מנו מחמם מנועים, אבל חוטף אש עוד לפני שיצא לדרך

115תגובות

חשבנו שהשיח הציבורי ישתנה ב"ספטמבר", חודש שהפך לסמל. הערכנו שסדר היום הלאומי יהפוך את עורו מחברתי ל"מדיני-ביטחוני", סמוך למועד כינונה של המדינה הפלסטינית העצמאית באו"ם. שרטטנו וחישבנו את תוחלת החיים של מחאת יוקר המחיה על פי לוח הזמנים המוכר והידוע, ושכחנו שלמזרח התיכון כללי משחק משלו וסדר יום משלו, ושהוא מתנהל מכוחו של חוק אחד בלבד: חוק הכאוס והטרור. לרגע חשבנו שאנו חיים בלה-לה לנד במדינת ההפגנות וההופעות, בארץ האוהלים והסולידריות. אתמול קיבלנו תזכורת כואבת, כי אין חדש תחת השמש. החלטתו של יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית איציק שמולי, לבטל את ההפגנה מחר בערב בירושלים, היתה נכונה, ומתבקשת. אבל היא גם המחישה עד כמה המחאה שהוא וחבריו מובילים, היא על תנאי.

המחאה החברתית נכנסה לשבוע החמישי שלה מותשת, מרוקנת מאנרגיות, משוועת בדחיפות למנת חמצן תקשורתית שתפיח בה רוח חיים חדשה. לא חמצן היא קיבלה, אלא את פרשת מרגול והמולנרים, שדחקה אותה לעמודים הפנימיים בעיתונים. והפיגוע אתמול בדרום הארץ מנבא למחאה עוד ימים לא מועטים של התעלמות תקשורתית.

השאלות שנשאלו אתמול במערכת הפוליטית והממשלתית היו בוודאי אותן שאלות שנידונו במאהלים ברחבי הארץ: האם הפיגוע הוא תחילתו של גל טרור? האם ישראל צועדת לקראת הסלמה מול החמאס בעזה? האם אנו לקראת עופרת יצוקה 2? האם הנבואה שנשמעה בתחילת ימי המחאה, על הפיכת אוהלי המפגינים לאוהלי מילואים, עומדת להתגשם מוקדם מן הצפוי?

מבלי לדעת את התשובות לשאלות הללו, ברור שמה שקרה אתמול ישפיע על מצב המחאה, וגם על תמונת המצב הפוליטית. זו אולי קלישאה, אבל אין מנוס מלהזכיר אותה: סדר יום מדיני-ביטחוני פעל מאז ומעולם לטובת הימין הפוליטי. בעיקר הליכוד. בנימין נתניהו נמצא בטריטוריה המוכרת והנוחה לו, כאשר הוא מאיים בתגובה כואבת נגד ארגוני הטרור, ולא כשהוא מנסה להדוף את התביעות לצדק חברתי. תקציב הביטחון שהפך יעד להתנפלות קולקטיבית מימין ומשמאל, מן הממשלה, הכנסת והציבור, ירים את ראשו בעקבות הפיגוע אתמול. המצב בגבול הדרומי יחייב מן הסתם תקציבים נוספים למערכת הביטחון - לא קיצוצים. כל אחד יכול לדמיין לעצמו את הטקסט שישמיעו שר הביטחון אהוד ברק והרמטכ"ל בני גנץ באוזניו של ראש הממשלה בפגישתם הקרובה.

שלא תהיה טעות: המחאה עדיין כאן. הבעיות והמצוקה שגרמו לצונאמי החברתי ששוטף את הארץ, גם הן עדיין כאן, בגדול. לכל מי שיצא להפגין ברחובות בחמשת השבועות האחרונים, יש עדיין סיבות טובות לחזור ולהפגין. אבל מומלץ למי שמכונים "ראשי המחאה" להתרכז במו"מ עם ועדת טרכטנברג, להקדיש לה תשומת לב, ולנסות להשיג את המרב והמיטב סביב שולחן הדיונים. במקביל - לא צריך להזניח את ההכנות למה שמכונה "צעדת המיליון" ב-3 בספטמבר. בהנחה שהמצב הביטחוני יאפשר זאת.

בינתיים בסדר

קיווינו שהוא לא יגיע. שניתן יהיה לדחות, לדלג, לעצור, לטרפד. אבל ספטמבר, על סכנותיו, ואולי גם סיכוייו, ובכל מקרה האי-ודאות וסימני השאלה שהוא טומן בחובו - כבר כאן. עוד 12 ימים על פי לוח השנה. ליתר דיוק, בעוד חודש מהיום, ב-20 בספטמבר, תוגש הבקשה הרשמית לאו"ם, להכיר ברשות הפלסטינית כמדינה עצמאית. זו תהיה נקודת מפנה בהיסטוריה הסוערת של המזרח התיכון. היא תתחלק לשניים: לפני ספטמבר 2011, ואחריו.

בלשכת ראש הממשלה הפנימו מזמן שאת הנעשה אין להשיב, ועוסקים בעיקר במזעור ובבקרת נזקים. נתניהו עשוי לנסוע בשבועות הקרובים לפולין, נסיעה שנדחתה עקב פרוץ המחאה החברתית, כדי לנסות ולשכנע את מנהיגיה להתנגד או למצער להימנע בהצבעה בעצרת הכללית. פחות קול אחד בעד מדינה פלסטינית, אינשאללה. לא בטוח שההצבעה הפולנית שווה את מחיר הטיסה של פמליית ראש הממשלה וגדודי המאבטחים, היועצים והעוזרים שנלווים אליו. נתניהו עדיין מתלבט אם לנסוע בעצמו לעצרת האו"ם או לשגר לשם את הנשיא שמעון פרס. נכון לאמצע השבוע החולף נטייתו היתה להישאר בבית, ולשלוח את פרס לבניין הזכוכית בניו יורק להשתתף באירוע הולדת המדינה הפלסטינית.

אם לוח הזמנים לא ישתנה, ואם פרס יהיה זה שייסע, הוא אמור לנאום בעצרת, בצהרי יום שישי, 23 בספטמבר, מיד אחרי הנציג הפלסטיני, ידידו הטוב ובן שיחו הוותיק, נשיא הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן). עבור פרס זו תהיה שמחה מהולה בעצב, סיפוק מעורבב בתסכול, ניצחון ותבוסה גם יחד. שנים רבות הוא מטיף למדינה פלסטינית כחלק מהסדר שלום. וכשזו קמה, על אפה וחמתה של ישראל, נגזר עליו לעמוד מנגד, להתריע מפני האלימות הצפויה, ולבקש על נפשה של ישראל מפני הצונמי המדיני והעולמי המתרגש עליה.

בחירתו של נתניהו בפרס כנציג ישראל באו"ם היא בעלת משמעות אסטרטגית. נתניהו יודע שנאומו של פרס יהיה שונה לחלוטין מהנאום שהוא עצמו היה נושא מעל הבמה. שלא לדבר על הדברים שאביגדור ליברמן, שר החוץ שלו, היה יורה לכל עבר מעל הפודיום היוקרתי. אולם נתניהו אינו מעוניין בהחרפת הטונים. בדיונים פנימיים הוא אומר שאין לו כוונה "להשתגע" סביב ההצבעה הצפויה בעצרת. הוא מעוניין להכיל את האירוע. להתייחס אליו כעימות דיפלומטי מבוקר ולא להידרדר לבלגן בינלאומי או להסלמה ביטחונית.

אין לו כוונה לשמוע לעצותיהם המלומדות של שר החוץ ליברמן ושל שר האוצר יובל שטייניץ, שדוחקים בו לנקוט צעדים חד-צדדיים, כתגובה ציונית הולמת להכרה במדינה פלסטינית. ליברמן סבור שבמקרה כזה על ישראל לבטל את הסכמי אוסלו, ושטייניץ מציע להפסיק את העברת כספי המסים לרשות.

נתניהו נתן לליברמן את ליטרת הבשר שלו כשהחליט לא להתנצל בפני הטורקים בפרשת המרמרה. בסוגיית המדינה הפלסטינית הוא הולך עם שר הביטחון אהוד ברק, ועם השר לענייני מודיעין דן מרידור. שיגורו של פרס, המדינאי המתון, המוערך והאהוד, לעצרת האו"ם כדי שהוא יאמר שם דברי כיבושין שיהיו נעימים לאוזן הבינלאומית, ישתלב באסטרטגיה של נתניהו שכותרתה: בואו נרגיע.

דו"ח שאול

בבוקר יום רביעי כונס הקבינט המדיני-ביטחוני לדיון בהערכות הביטחונית של מדינת ישראל לקראת ספטמבר. כל ראשי גופי הביטחון, כולל המשטרה, סקרו את דרכי התכוננותם לשורה של תרחישים. בשבועות הקרובים אמור הקבינט להתכנס שוב לדון בנושאים אחרים הקשורים לספטמבר. על מועד כינוס הקבינט נודע למשתתפיו כיומיים בלבד לפני הישיבה. זהו פרט טכני, אך חשוב, כפי שיתברר בהמשך.

ביום ראשון הקרוב יפרסם יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שאול מופז מקדימה, דו"ח על היערכות - יותר נכון, העדר ההיערכות - של ממשלת ישראל על זרועותיה השונות לאיומי ספטמבר. סביב הדו"ח הזה ועלילותיו מתרחשת בשבוע האחרון התרוצצות פוליטית אחוזת אמוק, ששותפים לה לשכת ראש הממשלה, לשכת יו"ר הכנסת ולשכת מופז.

ניסיונות לשכת רה"מ לעכב, למנוע, או לסכל את פרסום הדו"ח נמשכו עד תחילת השבוע. משהתברר לאנשי נתניהו שניסיונותיהם לא צלחו, זומן הקבינט בהתרעה קצרה במיוחד לדיון האמור. במערכת הממשלתית והפרלמנטרית יש מי שרואה קשר ישיר בין פרסומו הקרוב והבלתי נמנע של הדו"ח, לכינוס הבהול של הקבינט. בבחינת ניסיון להקדים תרופה למכה.

כמעט ארבעה חודשים עובד מופז על הדו"ח הזה, למורת רוחה של לשכת רה"מ. בקליפת אגוז, הוא קובע כי ממשלת ישראל לא נערכה כיאות לספטמבר. היא החמיצה הזדמנות לתהליך מדיני, שהיה מונע את הכרזת המדינה הפלסטינית. במקום לקיים מדיניות אחת, סדורה ומגובשת, היא התפזרה בין עמדותיהם של ראש הממשלה, שר החוץ ושר הביטחון. על אף שהמדינה הפלסטינית תוכרז בעצרת בלבד ולא במועצת הביטחון, ישראל עדיין צפויה לספוג נזקים כבדים במוסדות משפטיים וכלכליים בזירה הבינלאומית.

הנזקים הללו מפורטים בדו"ח, אחד לאחד, והם מפחידים ומדכאים למדי. הדו"ח קוטל את התנהלות המועצה לביטחון לאומי, בראשות האלוף במילואים יעקב עמידרור. הוא קובע שהמועצה עוסקת בעניינים שוליים ומזניחה את משימתה העיקרית: לעשות לביסוס הביטחון הלאומי. החומרים לדו"ח נאספו בכ-30 ישיבות, סיורים ומפגשים שקיימו חברי הוועדה וועדות המשנה שלה, עם כל הצמרת המדינית-ביטחונית-כלכלית של המדינה: ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון וכן כל ראשי גופי הביטחון, המודיעין והאיסוף.

הרעיון לחבר דו"ח נולד במוחו של חבר הוועדה יוחנן פלסנר מקדימה. הוא לא התקשה לגייס את מופז למשימה. דעתו של מופז על ביצועיו של נתניהו ידועה זה מכבר. זו גם הטענה העיקרית של נתניהו ואנשיו: מופז ירה את החץ ואחר כך סימן את המטרה. הוא מקדם את הפריימריס שלו לראשות קדימה באמצעות הוועדה.

על ידי חיבור הדו"ח הביקורתי והצגתו לציבור, הוא מאותת לחברי קדימה: ראו מי ראש האופוזיציה האמיתי. "זהו טיל דו-ראשי: נגד ביבי ונגד ציפי לבני. בטווח הקצר, נתניהו הוא היעד. אבל המטרה העיקרית היא לבני", גורס בכיר בליכוד.

כאמור, לשכת ראש הממשלה יצאה מגדרה על מנת למנוע את הפרסום. בין היתר פנו יועציו של נתניהו ליו"ר הכנסת, רובי ריבלין, וביקשו שיפעל לבטל את כינוס מליאת ועדת חוץ וביטחון שאמורה לדון בדו"ח ביום ראשון הקרוב. "איך אני יכול לעשות את זה? הרי כשיצאנו לפגרה הודעתי קבל עם ועדה שהוועדות ימשיכו לעבוד כרגיל ולפקח על הרשות המבצעת. עכשיו אני אמור לבטל כינוס ועדה?" שאל ריבלין את הפונים.

ביום שני בערב הוא כינס ישיבה בלשכתו, בהשתתפות מופז, פלסנר והיועץ המשפטי של הכנסת, עו"ד איל ינון. "אם אתה רוצה להכריז על הדו"ח כעל דו"ח מטעם ועדת חוץ וביטחון, עליך להעלות את הדו"ח להצבעה במליאת הוועדה", אמרו ריבלין וינון למופז. "ללא הצבעה, זהו בעצם דו"ח פרטי שלך".

מופז עזב את הישיבה באמצע. היו לו התחייבויות אחרות. משנודע ללשכת נתניהו כי הוא נחוש בעמדתו היא הורתה ליו"ר הקואליציה זאב אלקין לפתוח בגיוס חירום של כל חברי הקואליציה בוועדה, על מנת להפיל את הדו"ח בהצבעה. "הדו"ח הזה יפורסם ביום ראשון בצהריים, עם הצבעה או בלי הצבעה", אמר מופז ביום רביעי האחרון. "זהו אינו דו"ח פרטי שלי. זו אינה חוות דעת שלי. זהו דו"ח שחובר בכובד ראש, מתוך אחריות. הוא עבר צנזורה. יש גם דו"ח חסוי, מודיעיני, שיימסר למקבלי ההחלטות ולא יפורסם".

לדברי מופז, "תפקידה של הוועדה, כפי שאני רואה אותו, הוא לא לבוא בנובמבר-דצמבר, ולחבר דו"ח על מה שקרה. תפקידה הוא לפקח פיקוח תהליכי. תוך כדי שהדברים קורים. זהו דו"ח מאוד מקצועי שמשקף את המציאות בעיני חברי הוועדה".

המציאות היא לעתים בעיני המתבונן, אתה יודע.

"את דעתי על המציאות אתה יודע", אמר מופז. "אני מבטא את דעתי על התנהלות נתניהו בשנתיים וחצי האחרונות. אבל הדו"ח הוא תוצר של דיונים עמוקים ויסודיים בוועדה ובוועדות המשנה. ביום ראשון הוא ייצא בכל מקרה. ירצו להצביע - יצביעו. לא ירצו - לא יצביעו. אני לא חושב שצריך הצבעה. אומרים לי שזה דו"ח פוליטי. דווקא הצבעה תהפוך אותו לפוליטי".

לשכת ראש הממשלה פנתה אליך וביקשה שלא תפרסם?

"בוודאי. הם ביקשו שאפרסם אחרי ספטמבר. אמרתי לא. הם ביקשו שאשלח להם את הנוסח הסופי. גם לזה אמרתי לא. מי שרוצה לקרוא יכול לבוא לחדר הוועדה ולקרוא. מי שמותר לו, בעיקר חברי הוועדה. הם מנסים למנוע מהוועדה, שתפקידה לפקח על הממשלה, להשמיע את קולה ולהתריע מפני סכנות - הם לא יצליחו".

קומנדו מנו

כששואלים בימים אלה את פרופ' מנואל (מנו) טרכטנברג לשלומו, הוא משיב: "בינתיים בסדר". הוא מניח, ולכן אינו טורח לפרט, שבן שיחו מכיר את הבדיחה הנושנה והחבוטה על ההוא שנפל מן הקומה ה-80, ומול הקומה ה-40 נשאל למצבו. טרכטנברג אינו בדרך למטה ואינו על מסלול התרסקות, בינתיים. אבל הסימנים הראשוניים בתהליך שהוא מבקש לייצר מול המפגינים אינם מעודדים. לאו דווקא באשמתו.

קבוצת המומחים מהצד שכנגד, המכונה "הצוות החלופי", אינה ממהרת להתמסר. הרצון הטוב והמסרים החיוביים של טרכטנברג נענו בצרור גידופים מצדו של פרופ' יוסי יונה, חבר הצוות ואחד האנשים הקולניים שבו. "אין לנו כוונה להתדיין עם ועדות שתפקידן להוליך שולל", צוטט השבוע יונה ב"הארץ". את טרכטנברג הוא כינה "ניאו-ליברל", לא כמחמאה, וטען שאדם עם משנה שכזו אינו ראוי לעמוד בראש ועדה שאמורה להביא לשינוי חברתי. זה לא רק לא מנומס ולא אדיב. זה גם לא חכם לשלול כך, על הסף, במלים בוטות, אדם מסוגו של טרכטנברג. אדם שוחר טוב, שופע כוונות חיוביות, שהביע הזדהות עם המחאה, שהפגין בעצמו, שמגלה רצון להידבר ולשמוע ושהחמיא לצוות שבו חבר יונה וכינה אותו ואת חבריו "אנשים מעולים".

גישה תוקפנית כזו גם אינה משרתת את המחאה, במובן הרחב שלה. מרבית המפגינים שיצאו לרחובות הערים במוצאי השבתות האחרונות אינם מעוניינים לשרוף את המועדון, אלא לזכות בהתייחסות הולמת לטענותיהם הצודקות. טרכטנברג עוד לא הניח מסקנה אחת על השולחן, עוד לא פתח בהליך ההידברות השקוף, האינטרנטי, שיימשך שבועיים (הוא יחל בתחילת השבוע הבא, כעת אפשר רק להעלות הצעות לדיון), והוא כבר מושמץ.

מה יש למהר? אם התוצר שהוא יניח על שולחן הקבינט הכלכלי-חברתי יתגלה חלילה כמריחה אחת גדולה ולא יספק את רצון המוחים, יהיה להם כל הזמן שבעולם, וכל הקשב התקשורתי, לצעוק ולהתריס נגדו. אולי הם גם יצליחו לשכנע.

מרבית המומחים בצוות החלופי לא מונו ולא נבחרו על ידי הנהגת המחאה. בין היתר משום שלמחאה אין הנהגה מלוכדת אחת אלא פלגי הנהגה. המומחים מינו את עצמם, כינסו מסיבת עיתונאים והודיעו שהם יוצאים לדרך. זה לא מקרי שיו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, איציק שמולי, לא נכח במסיבת העיתונאים הזו. הוא מוביל קו שונה לגמרי, במהות ובסגנון.

השבוע הראשון לעבודתו המלאה של צוות מנו, שמכונה במסדרונות הממשלתיים גם "קומנדו מנו", על שום החדירות הבלתי מתוכננות שמבצעים אנשיו למאהלים ברחבי הארץ, התאפיין בעיקר באין ספור להטוטים אינטרנטיים. בראשית השבוע הגיע טרכטנברג בלילה למאהל בכיכר המדינה בתל אביב ונפגש עם יושביו. שלא כפי שפורסם, הוא לא הגיע לגמרי במפתיע. הוא הוזמן ונענה להזמנה, במועד שהתאים לו. הוא שידר צניעות, ענייניות וישירות. לפוליטיקאים שלנו, שכל כך מלאים מעצמם, יש הרבה מה ללמוד ממנו.

הפגישה הזו ושיחות נוספות שהיו לו עם מפגינים לא גילו לו את אמריקה אבל העניקו לו תובנות חדשות. "גם אם אינך יכול לנתח לעצמך בדיוק מהן התובנות הללו, אני יודע לחוש אותן", הוא אמר השבוע, "יש כמה סוגי ידיעות: בראש, בלב ובבטן. גם אם חלק מהנתונים ידועים, ברגע שאתה בא במגע ישיר ובלתי אמצעי עם המחאה, הידיעה משנה את פניה".

הוא נשאל מה דעתו על היחס העוין שמפגינים כלפיו חברי הצוות השני. תשובתו צריכה להילמד בבית ספר לצוערים של משרד החוץ: "בפרלמנט הבריטי יושבים זה מול זה הממשלה וחברי האופוזיציה. זה כמו לשאול צד אחד, מה הוא חושב על הצד השני. לכל צד יש זכות קיום, וכל צד משחק תפקיד חשוב בתהליך הזה ובדמוקרטיה". *



נתניהו במסיבת העיתונאים, אתמול. תקציב הביטחון ירים ראשו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו