בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצרים: כיכר תחריר איננה משרד החוץ

הדילמה המצרית

27תגובות

סרטוני הווידיאו שמופצים מאז שלשום ברשתות החברתיות, שבהם נראה אחמד שחאת, גיבור "פרשת הדגל", מסלק את דגל ישראל מעל מבנה השגרירות בגיזה; תביעותיהם של ארבעה מועמדים לנשיאות מן המועצה הצבאית העליונה לסלק את שגריר ישראל ולהחזיר את שגריר מצרים לקהיר, למנוע שיט של ספינות צבאיות ישראליות בתעלת סואץ ולבטל את הסכמי הסחר; פנייתם של ראשי תנועות המחאה אל ממשלת מצרים "לעשות את הדרוש כדי ללמד את ישראל לקח"; כל אלה יכולים ליצור את הרושם שיחסי ישראל-מצרים נמצאים על סף קרע סופי. המשבר אכן עמוק והוא מעמיד את המועצה הצבאית העליונה וממשלתה הזמנית של מצרים, בפני לחץ אדיר שישראל הרשמית גילתה כלפיו חוסר רגישות תהומי. אבל אין מדובר בקרע, עדיין לא.

הדילמה המצרית איננה רק כיצד להגיב על הרג חמישה אנשי צבא מצרים, אלא לא פחות מכך, מי קובע את מדיניות החוץ של מצרים. האם כיכר תחריר - כביטוי קולקטיבי לתנועות המחאה ולשלל המפלגות החדשות שקמו בעקבות המהפכה - לא תסתפק בשינוי המשטר ותנסח מעתה את האינטרסים הלאומיים והאסטרטגיים של המדינה, או שהיא תניח למשטר לקבוע את קוויה האדומים - הלאומיים והאסטרטגיים.

הפיגוע בדרך לאילת הציב את הדילמה הזאת, שהמתינה להופעתה בכל מקרה, במרכז הבמה הפוליטית. ההודעות הסותרות של ממשלת מצרים בשבת, שלפי הראשונה היא החליטה להחזיר את השגריר המצרי לקהיר ולפי המאוחרת יותר היא חזרה בה מן ההחלטה, היו רק הסימפטום הראשון של הדילמה.

אתמול התפרסמו בעיתוני הממשלה, כמו אל-אהראם ואל-אחבאר, שורה של מאמרי דעה שבכולם כמובן מככבת ישראל כפושעת מרכזית אשר חייבת להיענש על הריגת החיילים המצרים והפגיעה בריבונות המצרית. בכולם מואשמת ישראל כמי שרוצה לנצל את "החולשה המצרית" כדי לגרוף נקודות. אבל אף אחד מן המאמרים הללו אינו קורא לנתק את היחסים עם ישראל, לבטל את הסכמי קמפ דיוויד, או לנקוט צעדים צבאיים. "זה הזמן לאחד את השורות, להתעלות מעל השיקולים המפלגתיים, להתאחד מאחורי הצבא והנהגתו כדי שנוכל לבלום את מזימות האויב, ואסור לנו לאפשר קרע בין הצבא לבין העם... ובעיקר יש לשקם ולפתח את סיני ולהעמיד את הפרויקט הזה בראש סדר העדיפויות", כתב יאסר ריזק בעיתון אל-אחבאר.

אחדות בין העם לצבא פירושה בשיח החדש להניח לצבא לקבוע את המדיניות, לפחות בשלב הזה, עד לקיומן של בחירות חדשות וחזרת הצבא לבסיסיו. גלאל עארף, גם הוא מן העיתון אל-אחבאר, מעניק לצבא את תמיכתו שכן "הצבא ששחרר את סיני לא יפקיר את הריבונות המלאה על אדמת האומה", ואילו מוחמד ברכאת דורש מישראל לא רק להתנצל, אלא להצהיר שהיא מתחייבת שאירוע כזה לא יישנה, להקים ועדת חקירה משותפת עם מצרים ולהעניש את האשמים.

מאמרים אלה משקפים את עמדת המשטר הנוכחי, ולפחות על פיהם מותר להסיק שהמשטר איננו מתכוון להפוך את האירוע הזה למבחן כוח מול ישראל או להניח לתנועות המחאה להכתיב לו את מדיניות החוץ.

אבל הקו האדום שתוחם את גבול התערבות הציבור במדיניות החוץ המצרית הוא הקו האדום המאיים שצריך להזהיר את ישראל. כי בין הממשל המצרי לציבור שלו מתנהל דיאלוג חדש, שבו המשטר מקשיב ולא רק מכתיב. עד כה גילה המשטר גמישות ונדיבות רבה כלפי תנועות המחאה וכך הוא מתכוון להמשיך לנהוג, כדי לשמור את תמיכת הציבור בצבא. הפיגוע בדרך לאילת, ובעקבותיו התבטאויות שר הביטחון ובכירים אחרים עד אזלת ידה של מצרים, העמידו את ההנהגה הצבאית על פרשת דרכים מיותרת ומסוכנת, שבה עליה לבחור, בניגוד לרצונה, בין דרישות הציבור שלה לבין ישראל. הלחץ האמריקאי והתבונה המצרית עשו הפעם את שלהם. בפעם הבאה עלול קולו של הציבור להיות רם וחזק יותר. כי כאשר הצבא המצרי או ממשלת מצרים יצטרכו להחליט אם האינטרס הלאומי שלהם מונח בשלום עם ישראל או בשלום עם הציבור, התשובה עלולה להיות שונה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו