בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ככה סתם, כאילו כלום

22תגובות

כיכר העיר מלאה אמש אדם - כמעט ומלאה, יש לומר - אבל היא היתה ריקה וחלולה. ככה סתם, כאילו כלום. ככה סתם, כאילו כלום נקבצו אלפי האזרחים ואיתם שורת הנואמים והזמרים וספק אם איש מהם ידע בוודאות על מה ולמה טרח לבוא. על מה ולמה העצרת הזאת: ספק עצרת מחאה, ספק עצרת פוליטית, ספק עצרת זיכרון ולמעשה אף לא אחת מהאפשרויות הללו. המחנה המובס, המחנה שהובס מזמן, שוב התכנס לו לערב מלל וזמר, שבת אחים גם יחד, הסאונד והעריכה המוסיקלית היו לעילא. היו גם כמה נאומים לא רעים, יוסי שריד רהוט כהרגלו ("רבין עדיין מחכה ליורשו") , אלדד יניב פוליטי ונוקב ("די לבכי, די לרחמים העצמיים") והרב המתנחל מנחם פרומן תימהוני מעט ("ש-לום, ש-לום").

אבל אם בעצרת ההיא, במקום הזה, לפני 16 שנים, ידעו הכל בדיוק למה באו, אמש נותרה השאלה הזאת תלויה בחלל הכיכר. עוד לפני חמש שנים רעשו כאן דבריו של האב השכול הטרי, דויד גרוסמן; לפני שנה היה זה האמן יאיר גרבוז, שהעלה זעקה חריפה ומרה. אבל אמש כבר עמדה הסתמיות בכיכר, סתמיות מטרידה מאוד. חבורת נערים בחולצות כחולות של תנועות הנוער עמדה לידי וכרסמה משולשי "פיצה פצה", בזמן שחבריהם התנועעו לקולו של דני סנדרסון ותזמורתו. חבורה אחרת, נציגי תנועת הבונים-דרור בצפון אמריקה, גם הם בחולצות כחולות, ליהגה באמריקאית. עיר הנוער, חלק מהנוכחים עוד לא נולד ביום המוות. חלק אחר הדליק כאן נרות שווא אחרי הלילה ההוא, נרות שכבו מזמן. שלוש מבנות תנועות הנוער נשאו דברים: אחת מהן ציטטה בהתפעמות את דבריו של רבין למחרת הטבח במערת המכפלה. היא רק שכחה להזכיר שרבין לא אזר די אומץ לפנות באותו לילה נמהר את היישוב היהודי בחברון, כפי שחייב היה לעשות, אם אכן איש שלום היה, כפי שהוא מוצג מאז.

אבל השלום נעלם אמש כמעט כליל, לפחות משלטי העצרת, לא כולל כמה שלטים מטעם "שלום עכשיו", שגם ימיה הגדולים כבר מזמן מאחוריה. לפני 16 שנה עוד עמד כאן השלום באוויר, במלוא עוזו ותקוותו. במקומו דיברו אמש דמוקרטיה, גם היא עניין גורלי מאין כמותו באלו הימים, אבל הדיבור על אודותיו היה מרפרף, נטול זעם או כל רגש אחר. על כל מקרה, המשטרה פשפשה אמש בכלי הבאים, בניגוד לעצרות המחאה החברתית של הקיץ, היא ודאי יודעת למה. השלום אבד, אפילו הדיבור עליו נגמר, עכשיו גם הדמוקרטיה מאיימת להיקרע. יגאל עמיר לא רצח את השלום, כפי שנהוג לומר; אבל הוא פער סדקים במשטר, שהלכו מאז הרצח והתרחבו, מגיעים עכשיו לשיאם.

בר און דניאל

אהבתי את יצחק רבין, אהבה אסורה במחשכים: עבדתי עם שמעון פרס, יריבו המר באותם ימים רחוקים. ספק אם רבין היה אוהב את העצרת אמש. משפחתו, על כל פנים, כבר לא הופיעה על הבימה, גם היא ודאי יודעת למה. "ישראל מחכה לרבין", הכריזו שלטי ה"שמאל הלאומי", כמו שפעם נאצר חיכה לרבין, איי, איי, איי, אבל רבין לא בא, הוא גם לא מטלפן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו