בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעלי הון פלסטינים מעדיפים להשקיע בהתנחלויות

מחקר חדש מעלה כי היקף ההשקעות הפרטיות של פלסטינים בהתנחלויות ובישראל עולה על השקעותיהם ביישובים בגדה. שליש הודו: לא נחזור לעסקים ברשות

24תגובות

היקף ההשקעה הפלסטינית הפרטית בישראל, נכון לשנת 2010, עומד על 2.5 מיליארד דולר. לפי חישוב שמרני, ולפי חישוב אופטימי יותר, ייתכן שהוא גם מגיע ל-5.8 מיליארד. לשם השוואה, היקף ההשקעה הפלסטינית הפרטית בתוך הגדה המערבית, נכון ל-2011, היה 1.58 מיליארד דולר בלבד.

זוהי מסקנתו המפתיעה של עיסא סמיראת, שבעבודת המאסטר שלו בכלכלה ביצע מחקר ראשון מסוגו בתופעה שעד כה הספרות לא התייחסה להיקפה ולהשלכותיה. לו 2.5 מיליארד הדולר הושקעו בשטחי הרשות הפלסטינית הוא מעריך שהיו יכולים לייצר 213 אלף מקומות עבודה לפלסטינים.

לפי הרישומים במחוזות הפלסטיניים בגדה המערבית, 16 אלף בעלי הון ואנשי עסקים פלסטינים מהגדה המערבית, מקבלי אישורי כניסה קבועים לישראל, ייסדו בישראל ובאזורי התעשייה של ההתנחלויות חברות ומפעלים בענפים שונים ומשלמים את מסיהם לאוצר מדינת ישראל. סמיראת בדק את המניעים להחלטה זו, שמבחינה פוליטית היא רגישה מאוד, בייחוד בשנים האחרונות עם התגברות הקריאות לחרם על ישראל או על תוצרת ההתנחלויות. בגלל הרגישות, הוא נמנע מלציין את המשקיעים בשמותיהם או להסגיר פרטים שיצביעו על זהותם. בשיחה עם "הארץ" אמר שבעקבות מחקרו, הבהיר משרד הכלכלה הלאומית ברשות, שעמד בראש המערכה להחרמת מוצרי ההתנחלויות, כי הסכם פאריס (ההסכם הכלכלי בין ישראל לרשות) אינו אוסר השקעה בישראל ובהתנחלויות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

פעילים פוליטיים וחברתיים פלסטינים, שממצאי המחקר הגיעו אליהם, אמרו ל"הארץ" שהוכו בתדהמה מהיקף התופעה.

התזה של סמיראת, בן 43 מבית לחם, התקבלה בסוף הקיץ באוניברסיטת אל קודס שבאבו דיס. סמיראת קיבל מלשכות המסחר והתעשייה הפלסטיניות מידע בסיסי על המשקיעים בישראל, הגיע ישירות ל-540 מהם, חילק שאלונים מפורטים ל-420 (מתוכם ענו עליו 374), ועם 120 אף נפגש לראיונות אישיים. כך הצליח לשרטט פרופיל סוציולוגי מעניין, בנוסף להערכות ולחישובים הכלכליים.

דוברי עברית, מעל גיל 40

המדגם של סמיראת מעלה בין היתר כי רוב אנשי העסקים יודעים עברית ויותר ממחצית מהם מעל גיל 40. נתונים אלה מצביעים כי מדובר בדור שגדל כשישראל אפשרה לפלסטינים חופש תנועה כמעט מלא אליה (עד תחילת שנות התשעים) ושהכיר את החברה הישראלית (בניגוד לדורות הצעירים יותר). כך למשל, 23% מהם היו פועלים בישראל לפני שפתחו בה חברה, בדרך כלל בענף שבו עבדו. רק חצי אחוז מהם דיווחו כי אינם יודעים עברית. קרוב למחצית מדברים גם אנגלית וגם עברית כשפות נוספות, נתון שמתיישב גם עם העובדה כי חמישית מהנשאלים דיווחו שהשקעותיהם מתחלקות בין ישראל, ההתנחלויות, הגדה המערבית והשקעות בחו"ל. חמישית מהנשאלים מסרו כי השקיעו רק בישראל ובהתנחלויות. קרוב ל-90% סיפרו כי התנסותם הראשונה בהשקעות היתה בישראל. המדגם מעלה יחס הפוך בין רמת ההשכלה להשקעה בישראל: מחצית מהעונים למדו 12 שנה או פחות ו-28.1% הם בוגרי אוניברסיטאות.

רוב ההשקעות בתעשייה ובבנייה

קרוב לרבע מההשקעות מופנה לתעשייה, דבר שמצביע כי ככל שהמשקיעים הישראלים עברו להייטק, כן התפנה מקום בענפים היצרניים המסורתיים - ואליהם הגיעו משקיעים פלסטינים. ואכן, שליש מההשקעות בתעשייה מופנה לאספקת פועלים מקצועיים לתעשיות השונות. גם תחום הבנייה נותר משמעותי בקרב המשקיעים הפלסטינים, ומעל חמישית מסך ההשקעות מופנית לענף זה. מבין ההשקעות בבנייה, 45% מופנים לתשתיות ו-38% לבניית בתים.

ההשקעה השנתית של חמישית מהם עמדה על 100 אלף דולרים או פחות. רובם, כ-44.4%, השקיעו עד מיליון דולר בישראל, חמישית נוספת השקיעו עד 6 מיליון דולרים, ואילו 13.9% השקיעו מעל 6 מיליון דולר בישראל. שקלול השקעותיהם במדגם הוא שהוביל להערכות השונות באשר להיקף ההשקעה הפלסטינית, והשמרנית היא 2.5 מיליארד דולר.

ל-37.2% מהם היו הכנסות שנתיות של 100 אלף דולר או פחות, 39.6% גרפו הכנסות של עד חצי מיליון דולר, ול-12.8% היתה הכנסה שנתית של עד מיליון דולר. רק עשירית, 10.4%, חצו את רף מיליון הדולר בהכנסתם השנתית.

שותפות פיקטיבית כזרז ביורוקרטי

הנתונים מצביעים גם על פיזור ההון ברחבי הרשות הפלסטינית. מתוך 16 אלף המשקיעים 3,300 הם ממחוז חברון, 3,100 מרמאללה, 3,000 משכם ו-2,000 מבית לחם. רק 1,000 ממחוז ירושלים (שבשטח הגדה המערבית), ולדברי סמיראת ל"הארץ", זאת על אף שלא מוטלות עליהם מגבלות התנועה ואותן תביעות ביורוקרטיות כמו על תושבי הגדה. המספר הנמוך מעיד על תהליך התרוששותה של החברה הפלסטינית בירושלים המזרחית, תחת שלטון ישראל. התבוננות בשיטות הרישום של החברות הפלסטיניות מעלה אמנם כי 23% מהחברות הן בשותפות עם פלסטינים תושבי ירושלים, ואולם לעתים מדובר בשותפות פיקטיבית שנועדה רק להקל את ההליכים הביורוקרטיים. ל-16.6% נוספים שותפות עם פלסטיני אזרח ישראל ול-16.3% שותפות עם יהודי ישראלי, ו-8.8% דיווחו כי השותף היהודי הוא רק "כיסוי" ומקבל עמלה על בסיס קבוע או חד-פעמי. 20% נוספים הם קבלני משנה של חברות ישראליות. בניגוד למקובל, לא כוח עבודה זול מניע את הפלסטיני להשקיע בשטח המדינה הכובשת. המשקיעים הפלסטינים מביאים עמם את כוח העבודה הזול, אומר סמיראת. לפעמים הם מעסיקים יהודים במשרות ניהול. משקיעים רבים סיפרו לו שהם מעסיקים בשכר גבוה ישראלים ששירתו בעבר בערים הפלסטיניות בגדה המערבית - בצבא, במשטרה, במינהל האזרחי ובשב"כ. עיקר תפקידם להקל את ההליכים הביורוקרטיים הנוספים שכל איש עסקים פלסטיני נתקל בהם.

מחפשים מפלט מהמגבלות

עד כה ההנחה היתה שאנשי העסקים הפלסטינים מעורבים בעיקר בקשרי מסחר עם ישראל ולא בהשקעה של הונם בה. לדברי סמיראת היו ברשות הפלסטינית שהעריכו כי היקף ההשקעה הפלסטינית בישראל הוא כמיליארד דולר לכל היותר. גם בפרסומים הרשמיים על השקעות חוץ בישראל ההשקעה הפלסטינית אינה נכללת.

ברשות הפלסטינית חישבו שחסכונות הפלסטינים מגיעים לכ-7 מיליארד דולר. מתוכם, אומר סמיראת, כ-5 מיליארד (לא כולל ההשקעה בישראל) מושקעים בחוץ לארץ: אם במניות או בהשקעות ישירות. הדבר מצביע על היעדר אווירה כלכלית מתאימה להשקעה ולפיתוח בגדה המערבית.

סמיראת מוצא שהמגבלות שהטילו ומטילות התקנות הצבאיות הישראליות על הכלכלה הפלסטינית הן המניע העיקרי הדוחף להשקעה בישראל. אך לדעתו בידי הרשות הפלסטינית מרחב תמרון ושיפור שיאפשר לה למשוך לגדה לפחות חלק מההשקעות ומהמשקיעים.

שליטה ישראלית על 60% משטח הגדה, שליטה על מקורות המים, מגבלות התנועה לבני אדם וסחורות בתוך הגדה המערבית ומחוצה לה, חסימת השוק הישראלי למוצרים פלסטיניים, תהליך ממושך של יבוא חומרי גלם מחו"ל ויצוא - מגבלות אלו גורמות לתשומות היצרן הפלסטיני להיות גבוהות בהרבה מאלו של הישראלי. קרקע לחכירה או קנייה היא יקרה יותר, בגלל נדירותה, כך גם תשלומי המים והחשמל גבוהים יותר וזמן ההמתנה של יצרן פלסטיני לחומרי גלם ממושך יותר מזמן ההמתנה של עמיתו הישראלי. לכן הייצור בשטחי הרשות בגדה המערבית יקר ב-30%-40% מהייצור במדינות שכנות. אלו הסיבות העיקריות שדוחפות את בעל ההון הפלסטיני להשקיע בישראל.

במקביל, משקיעים נדחפים לישראל בשל חולשת מערכת החוק והשפיטה הפלסטינית, ניהול כושל ומערכת מיסוי שלדעתם לא מעודדת השקעה. מושכת אותם הקרבה הגיאוגרפית לישראל, אווירת עסקים ידידותית ומנוסה יותר בישראל, מערכות משפט ומיסוי ברורות, יחסי הסחר הבינלאומי המפותחים של ישראל, נגישות נוחה לבנקים וההיכרות עם החברה הישראלית והתנהלותה (לעומת חוסר היכרות עם השיטה בארצות אחרות).

ממצאיו של סמיראת מחזקים בין היתר את הקביעה של משרד הכלכלה הלאומית הפלסטינית, כפי שבאה לידי ביטוי במחקרו על מחיר הכיבוש לכלכלה הפלסטינית. לפי מחקר זה ("הארץ", 11 בנובמבר), המגבלות הישראליות המוצגות כביטחוניות קשורות באופי הקולוניאלי של הכיבוש הישראלי ובכוונה למנוע תחרות מצד המשק הפלסטיני.

סמיראת שאל את מושאי המחקר שלו אם ירצו לחזור להשקיע בתחומי הגדה המערבית. 35.3% ענו בשלילה. 28.9% ענו שיחזרו אם הרשות תנהל טוב יותר את הכלכלה ו-35.8% ענו שישובו אם יהיו הקלות (כמו שיפור בתשתית והלוואות).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו