בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש שלנו בתקשורת

היחס של המוסד לעיתונאים נע על הציר של "כבדהו, חשדהו, ונצלהו". הארגון יודע להפיץ באמצעותם מידע כוזב, והיה גם עיתונאי אחד שהיה במקביל לוחם מוסד • סרט לזכר עמוס ירקוני

תגובות

הראיונות שנתן השבוע ראש המוסד לשעבר מאיר דגן לכלי תקשורת שונים, במסגרת מסע הצלב שלו למניעת תקיפה ישראלית באיראן, מספקים הזדמנות לבחינת היחס האמביוולנטי של ארגון הביון הישראלי וראשיו לעיתונאים, ולהיפך.

יחס זה נע על הציר: כבדהו, חשדהו, ונצלהו. המינון משתנה מראש מוסד אחד למשנהו: היו כאלה ששקלו למנות דובר לארגון, והתחרטו. ראש מוסד אחד הורה לעובדיו לנתק כל מגע עם חברי ילדות רק משום שהיו עיתונאים, אחר מנע כניסת עובדים לשעבר למטה בפי גלילות משום שנתנו ראיונות לתקשורת בלי לבקש את רשותו. עם זאת, במוסד עבדו עיתונאים לשעבר, והארגון גם ידע להשתמש בעיתונאים, בעיקר זרים, כדי להפיץ מידע, לפעמים כוזב - מה שנקרא ל"פ (לוחמה פסיכולוגית). מצד אחר, היו מקרים שעיתונאים ישראלים הציעו למוסד את שירותיהם, ונדחו על הסף.

לחצו לייק לקבלת כל החדשות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

גד שמרון הוא מקרה נדיר. עד כמה שהיה ניתן לברר, הוא העיתונאי היחידי שעסק בו בזמן בשני המקצועות - מודיעין ותקשורת. שמרון גויס למוסד בשנות ה-70 בעת שעבד ב"קול ישראל" בידי י', שהיה קודם לכן לוחם בסיירת שקד. מאז במשך כשני עשורים נע הלוך וחזור בין התקשורת למוסד. לפרקים עבד בעיתונות, ובמקביל שירת במילואים כלוחם ביחידת מבצעים של המוסד.

בימים אלה יוצא לאור ספרו "המוסד והמיתוס", שבו הוא מספר על כך במשורה, לאחר אישור הצנזורה וקצין הביטחון של המוסד.

שמרון אינו מציין את שם היחידה שבה פעל, אך ממקורות אחרים נודע, שהיה לוחם ב"נביעות", שלפי פרסומים שונים אנשיה עוסקים בפריצות ל"אובייקטים" כמו בתי מלון ושגרירויות בחו"ל.

בסוף שנות ה-70 שירת שמרון במשך ארבע שנים תחת פיקודו של י', בכיסוי של מדריך גלישה אירופי בסודאן. המוסד הקים שם לחופי הים האדום כפר נופש, ששימש מסווה למבצעים חשאיים להעלאת יהודי אתיופיה. המוסד גם הקים סוכנות תיירות, שהביאה לכפר תיירים אמיתיים - בעיקר גרמנים והולנדים - בטיסות של חברת התעופה הבולגרית "אייר בלקן".

זהותו של שמרון, שהיה אז גבר נאה ושזוף בשנות השלושים לחייו, כמעט שנחשפה כאשר בת של דיפלומט גרמני שהתארחה בכפר גילתה בו עניין רב מדי.

שמרון, שנהנה ללגלג על עיתונאים המתהדרים בכך שהם תמיד יודעים הכל על המוסד (הוא נשבע בנקיטת חפץ, שאין כוונתו לכותב שורות אלה), מתנאה בכך שבספר שלו "לא תקראו על חיסולים שלא היו ועל הרפתקאות שלא נבראו".

המפקד של שקד

במאי 1969 התנדבתי לשרת בשקד, שהיתה יחידת סיור של פיקוד דרום. מפקד היחידה היה בנימין בן אליעזר (פואד), אך כל הוותיקים דיברו בהערצה על המפקד הקודם, סא"ל עמוס ירקוני. בעיני, הטירון, לפלא היה הדבר, שמפקד היחידה הנושא שם ערבי - פואד - הוא יהודי, ואילו קודמו הנערץ, עמוס ירקוני, הוא ערבי בדווי.

עמותת סיירת שקד

בחודש שעבר התכנסו בצוותא בתל אביב ותיקי שקד, בני משפחה וידידים, כדי לציין עשרים שנה למותו של ירקוני ולצפות בסרט מרגש לזכרו. את הסרט, "מורשתו של גשש בדווי", הפיקו עמותת שקד והעמותה להנצחת עמוס ירקוני.

הוא נולד ב-1925 בכפר נאעורה שבגליל התחתון, בשם עבד אל מג'יד חאדר אל מאזריב. מנעוריו חש הזדהות וקירבה ליהודים. "היהודים שהכרתי היו כולם יפים", סיפר בסרט, "והגעתי להחלטה שזה עם שצריך לעזור לו". ב-1948 התגייס לצה"ל, ואז גם החליף את שמו לירקוני (חאדר בערבית משמעו ירוק). הציבו אותו לעבוד במטבח, אך הוא לא קלף תפוחי אדמה ולו יום אחד. במקום זאת היה לגשש, שהניח את היסודות לתורת הגישוש שצה"ל פועל לאורה עד היום.

ב-1961 היה למפקד של "שקד", שהוקמה כמה שנים קודם לכן וייעודה היה לעסוק בביטחון שוטף, בעיקר למנוע הסתננויות וחדירות מרצועת עזה וירדן. "כולם ניסו לחקות אותו", סיפר בטקס אלוף (במיל') צבי זמיר, שהכיר את ירקוני בעת שהיה אלוף פיקוד הדרום. "שקד בפיקודו היתה ליחידה מיוחדת, מקצועית ומודל לחיקוי. בעקבותיה קמו יחידות סיור בפיקודים אחרים". באחד ממאות המרדפים שפיקד עליהם נפצע ירקוני ואיבד את ידו השמאלית. הוא עוטר בעיטור המופת ובשלושה צל"שים. ב-1969 פרש מצה"ל בדרגת סגן אלוף.

אך למרות תרומתו לצה"ל, מדינת ישראל טרחה להזכיר לירקוני שהוא אינו שווה בן שווים. בנו, שביקש לשרת ביחידת עילית, נדחה בשל מוצאו הבדווי, והתקרית עירערה את אמונתו בברית הדמים שכרת עם היהודים.

סיפור חוץ-איראני

 

אמיר עבאס פחרוואר הוא גולה איראני מוכר, החי בארצות הברית ומציג את עצמו כמתנגד למשטר בטהראן. באחרונה הוזמן לישראל על ידי מכון מחקר, שניסה להסדיר לו פגישות עם ראשי המדינה ומומחים לענייני איראן. עורך הדין ריצ'רד הורוביץ מניו יורק פנה לגורמים שונים בישראל וביקש למנוע את הביקור.

הורוביץ, ששירת כקצין בצה"ל, מייצג כמה לקוחות, גם הם גולים איראנים, אסירים פוליטיים לשעבר. לטענתם, פחרוואר ניהל נגדם לכאורה מסע שמטרתו להשחיר את פניהם ולהטיל בהם דופי. "ללקוחותי יש ספקות את מי באמת משרת פחרוואר", הסביר הורוביץ ל"הארץ", "וחשבתי שיש להזהיר את ישראל, כדי שלא ינצל את ביקורו כאן כדי לבסס את מעמדו ולזכות בלגיטימציה".

מאבקו של עו"ד הורוביץ צלח. לפני ימים אחדים סירבה ממשלת ישראל לתת לפחרוואר אשרת כניסה. במשרד החוץ אישרו את המידע. פנייה לפחרוואר בבקשת תגובה לא נענתה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו