בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם אהוד ב' קיבל מברק א' אור ירוק לאיראן?

לאחרונה שוחח השר עם הצמרת המדינית-ביטחונית בממשל אובמה. הדקלום הקבוע בדבר "כל האופציות על השולחן" מתחיל להישמע כמסר לישראל

26תגובות

לולא החליפות המחויטות והנעליים המצוחצחות, היה זה מעמד שכמו נלקח מדיון מאולתר בשולי חדר האוכל של קיבוץ - משמר השרון, למשל - לקראת ערב שירה בציבור. המזכיר ומרכז המשק, על כסאות מתקפלים, לצד וילון-מסך, סוגרים עניינים אחרונים. אהוד ברק מרוכז בטיעוניו, בעוד ברק אובמה מונה משהו על אצבעות ידו - אולי חמש סיבות לא לצאת עכשיו למבצע נגד איראן.

האם אותה חצי שעה במלון גיילורד בצהרי יום שישי שעבר, תיזכר בתולדות ישראל בזכות - או בגנות - אור ירוק שברק א' נתן לאהוד ב', לתקוף באיראן? אחרי כמעט 30 שנה, מהדורה נוספת של שיחת שר הביטחון אריאל שרון עם שר החוץ אלכסנדר הייג בוושינגטון, ב-25 במאי 1982, כאשר הונח בסיס להבנה ישראלית (שגויה) של הבנה אמריקאית למלחמה בלבנון?

פמליית ברק, בשובה הביתה אמש, כמעט השתנקה מצחוק לשמע השאלה. מה פתאום; ובנוסח אחר, אין תגובה. הפמליה, כמובן, יודעת רק מה ששמעה מאחד משני המשוחחים. סוד כזה לא יילחש באוזניים נוספות. הוא יימסר, לפחות תחילה, רק לבנימין נתניהו. למפגש של שר ביטחון ישראלי עם נשיא אמריקאי יכולה להיות תכלית משולשת: למסור לו מידע ביטחוני או מדיני כמוס, לנסות להשפיע עליו לשנות את מדיניותו, ולהשיג מידע המאפשר הערכה מעודכנת של הסיכוי שאכן השתכנע.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב החדשות והפרשנויות ישירות אליכם

פיט סוזה, הבית הלבן

ליבת המיפגש היא ההשפעה המיוחלת. אם ברק קיווה לגייס את אובמה להפצצת איראן, אין עדיין כל סימן גלוי לכך שהצליח. אין להקל ראש בעצם נכונותו של הנשיא לפגוש שר ביטחון. בשבועות האחרונים שוחח ברק עם כל הצמרת המדינית-ביטחונית בממשל אובמה: שרת החוץ קלינטון, שר ההגנה פאנטה, היועץ לביטחון לאומי דונילון. אפשר להניח שניתנה לו גם הזדמנות להידבר עם ראש הסי-איי-אי. כולם חשובים, אבל רק אובמה קובע, ולאחר שעבר את כולם ולא בא על סיפוקו, הגיע ברק לשימוע אצל ערכאת ההחלטה.

בחלוקת העבודה בממשלת נתניהו, ברק הוא קצין-הקישור עם הממשל הדמוקרטי, מתוקף היותו ראש הממשלה (ולפני כן רמטכ"ל ושר בממשלת יצחק רבין) מול ממשל ביל קלינטון, שהילרי כיהנה כאשתו, ופאנטה כראש-מטהו. ברק אמנם נטש את מפלגת העבודה והקים לו סיעת-יחיד עם חמישה חברים, אבל ברוחו עודנו שותף רעיוני לדמוקרטים. עובדה זו חשובה על דרך החיוב, ועוד יותר מכך על דרך השלילה, כי נתניהו רוצה בעליל בניצחון הרפובליקאים וממילא במפלת אובמה והדמוקרטים בקונגרס. כל נשיא רפובליקאי ייטב בעיני נתניהו מאובמה, ומעל כולם ניוט גינגריץ', בעל-בריתו נגד קלינטון באמצע שנות ה-90, בעת שגינגריץ' כיהן כיו"ר בית-הנבחרים. ביבי וגינגריץ', שניים שהם אחד, "ניוטניהו", כסמל לכל מה שמכעיס את הממשל הנוכחי ואולי במיוחד את הילרי, שלא סלחה. כשאובמה התגאה (בצדק) בשדרוג חסר-התקדים של יחסי הצבא האמריקאי עם צה"ל, בתקופתו, וביקש מבוחריו היהודים "לא להניח לאיש לומר לכם משהו אחר", הוא כיוון ליריביו הרפובליקאים.

המחנות ברורים: נתניהו עם הרפובליקאים, ברק עם הדמוקרטים והשלישי בקובעי המדיניות בישראל כיום, אביגדור ליברמן - עם ולדימיר פוטין. ליברמן פסול בעיני גורמים רבים בעולם. הליגה הערבית קיבלה החלטה סודית שלא לאפשר לחברותיה להתקדם ביחסיהן עם נאט"ו כל עוד ישראל, שהתקדמותה המקבילה מול נאט"ו מעוכבת משום כך, מיוצגת בידי שר חוץ זה. האמריקאים מנומסים יותר, אבל גם הם אינם מעודדים התרועעות עם ליברמן. נתניהו, מתוקף תפקידו והיוקרה הנובעת ממנו בעיני יהדות אמריקה, נסבל רק קצת יותר. נותר ברק - אבל גם לו לא ייתנו מה שמתואר כרגע כמנוגד לאינטרס הלאומי האמריקאי.

פאנטה ודונילון הסבירו בשבועות האחרונים בפומבי מדוע נחישות הממשל למנוע מאיראן נשק גרעיני תתורגם לדיפלומטיה ולעיצומים. פאנטה, הילל ושיבח את טורקיה כאבן-פינה במדיניות האזורית, קרא לפיוס ישראלי-טורקי וכינה את ישראל "מדינה המעוניינת בביטחון וביציבות באזור" - והרי הפצצה באיראן תערער לדעתו את היציבות. פאנטה ויו"ר המטות המשולבים, גנרל מרטין דמפסי, הבהירו כי הם שוקדים על הכנת כוח צבאי ויבצעו את הוראת הנשיא, אך ימליצו לנקוט פעולה צבאית רק כמוצא אחרון. דמפסי עצמו התבטא גם כן בסוף השבוע בזכות פעולה דיפלומטית. התוצאה המצטברת היא שוושינגטון תתחשב בעמדת מדינות ערב הנתמכות במשענת האמריקאית, ולצדן גם טורקיה, בשאלת ההפצצה באיראן.

השיקול לא ייגזר רק מיחסי וושינגטון-ירושלים. הדקלום הקבוע בדבר "כל האופציות על השולחן" מתחיל להישמע כמסר לישראל יותר מאשר לאיראן. כל האופציות, לאמור גם הדיפלומטיה והעיצומים. מילים, בלאו הכי, אינן משפיעות כמו מעשים. אצל האיראנים הרי אין הלימה בין הדיבור והמעשה, וגם אצל האמריקאים, כולל נשיאים רפובליקאים מהוללים ובהם רייגן, היה אחד בפה ואחד בשטח - כולל מתן נשק לאיראן תמורת שחרור בני-ערובה. אם שליחותו של ברק אל אובמה נועדה לקדם את המבצע באיראן, היא כמדומה נכשלה; אבל ראיה ניצחת תוכל להינתן רק בשלבים הבאים של מערכת הבחירות, כשאובמה יתייצב מול המועמד הרפובליקאי והמחלוקת על ישראל, הפלסטינים, איראן והאזור תתלקח; ואולי לא רק היא.

אלון רון

Read this article in English: No sign U.S. has given Israel green light to strike Iran



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו