בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צרת האומה הארמנית נוגעת פתאום ללבם

שנים רבות נאבקנו במרצ להכניס את הנושא לסדר היום של הכנסת. סוף סוף בלחץ הטורקופוביה, נערך דיון פתוח - אבל לא בשל הסיבות הנכונות

28תגובות

ועדת החינוך של הכנסת דנה הבוקר בעמדה הישראלית כלפי הג'נוסייד הארמני, ובמסגרת הדיון יש חידוש לטובה: עד כה הוא לא חרג מדל"ת אמותיה של ועדת החוץ והביטחון, שדיוניה אמורים להתנהל בדלתיים סגורות. סוף סוף, בלחץ הטורקופוביה, הן נפתחות. זהבה גלאון, שבזכותה חוזר רצח העם לסדר היום הפרלמנטרי, ממשיכה את מסורת קודמיה - יאיר צבן, חיים אורון (ג'ומס) והחתום מעלה. שנים רבות נאבקנו לבדנו, ורק בזמן האחרון מתווספים ח"כים שצרת האומה הארמנית נוגעת פתאום ללבם.

גם אני הוזמנתי לישיבה, אך למזמינים - חברים ושותפים ותיקים לדרך - השבתי בשלילה: אמנם אין זה נאה לבדוק את ציציותיהם של טרמפיסטים, אך כאזרח פרטי לא נוח לי כשבשורה באה מפי מצורע. ובלאו הכי נוכחותי אינה מעלה, ואולי אפילו מורידה, כשלא לשמה יבוא לשמה, לאחר הכחשה ישראלית ממושכת ומחפירה. אין חלקי עם מושיבי טורקיה על האוכף הנמוך, כי ככה ייעשה לאיש ארדואן, שבנימין נתניהו ואביגדור ליברמן רוצים בהשפלתו.

ההכרה בג'נוסייד היתה צריכה להתקבל מזמן מטעמים נקיים, ולא מטעמים שהספיקו להתלכלך בבוץ הפוליטי. זאת אינה טהרנות, אלא בסך הכל גישה עקרונית, שאותה ניסינו להנחיל - ונחלנו אכזבות. יהודים הם האחרונים שרשאים להכחיש שואות של אחרים, והמדינה היהודית היא הראשונה שחייבת להכיר בהן. לבושתנו לא כך קרה: נשיא המדינה, שמעון פרס, בתפקידו כשר החוץ, המליץ בשעתו להניח להיסטוריונים לפסוק במחלוקת, והממשלות לדורותיהן החרו-החזיקו אחריו. ההיסטוריה לא תשכח להם את רפיונם המוסרי.

הבוקר בוועדה, בוודאי יינשאו דברי גבוהה-גבוהה, שנועדו למסך את ספינת המרמרה, לבל יזדקרו תרניה מבעד לערפל. אבוי, הכוונות שקופות מדי והרדאר מזהה אותן על נקלה. אין זאת, כי אם רבה הטינה כלפי טורקיה והפנקס פתוח.

האסיפה הלאומית בצרפת חוקקה בסוף השבוע חוק חדש וחשוב, שכבר אומץ במדינות לא מעטות באירופה: כל המכחיש את השואה הארמנית ישלם קנס כספי כבד. את ניקולא סרקוזי מאשימים ששיקולים אלקטורליים דוחפים אותו. מותר להניח שזאת האשמה נכונה. אז מה? האם יש פוליטיקאי שבחירתו מחדש אינה עומדת בראש מעייניו? ובכל זאת יש הבדל: אם הפוליטיקה הפנימית של סרקוזי מובילה אותו גם למעשי חקיקה טובים, את נתניהו וליברמן היא מובילה רק למעשי מדינה רעים?

הרי עד כה לא באמת הבנו למה הכשירה ממשלת ישראל את הבחירות ברוסיה, שמיליוני רוסים פוסלים אותן; ולא באמת הבנו איך המדינות הכי ידידותיות הופכות בן רגע ל"בלתי רלוונטיות"; ואיך מדינה עוינת כרוסיה - תומכת איראן וסוריה - יוצאת פטורה בלא נזיפה, על אף שהיא ולא אחרת יזמה בשבוע שעבר את הודעת הגינוי לישראל. מה קורה כאן בעצם.

כשמשהו לא מתיישב עם השכל הישר - לא "עושה שכל" - כשהכנסת נמלאת לפתע ברוח גדולה מפרקת טורקים, והממשלה נמלאת ברוח עיוועים משברת אינטרסים לאומיים; או-אז אין ברירה אלא לנסות ולפצח את הצופן של מדיניות האבסורד. אין ברירה אלא לשאול: למי שמורה נאמנותו הראשונית של שר החוץ - הלנו אם לצרינו? והאם מסתתרים כאן מהלכי חרש, שהם הרבה יותר מסוכנים מסתם הפקרות או טמטום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו