בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נזכור

אין זה הוגן שרק האלוף יואב גלנט יצוין במלאות שלוש שנים ל"עופרת יצוקה". הבה נזכור עוד כמה חיילים ומפקדים, שרוח הפיקוד העליון הנחתה אותם

55תגובות

ביום השנה השלישי למתקפת עופרת יצוקה נזכור את החיילים האלמונים שירו על רכב שטח אדום ובו נסעו האב מוחמד שוראב ושני בניו, בשובם הביתה מהמשק החקלאי שלהם.

אין זה הוגן שרק מי שהיה אז אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, ייזכר ביום השנה. ארוכה היא רשימת הלוחמים שיש לזוכרם ולהזכירם: נזכור את הטייס שהטיל את הפצצה שהרגה את מחמוד אל-רול, תלמיד תיכון, ודודו אכרם, עורך דין, בבית המשפחה בצפון הרצועה; נזכור את המפרשנים של צילומי המזל"טים, שהחליטו שמשאית עם בלוני החמצן לריתוך של אחמד סמור נשאה גראדים, וכך התגלגלה ההוראה להפגיזה, וכך נהרגו מירי כלי טייס ישראלי שמונה בני אדם: ארבעה מהם קטינים. נזכור את החיילים שהפכו את בית משפחת אבו עידה במזרח ג'באליה לבסיס ועמדת ירי, וכלאו בחדר אחד קשיש נכה, אשה עיוורת ושתי נשים מבוגרות. נזכור איך הם לא הניחו לארבעה לגשת לחדר השירותים במשך תשעה ימים. נזכור את החיילים שריכזו את בני משפחת סמוני בבית אחד, והיו במרחק 80 מטר ממנו כשזה הופגז על כל יושביו, בהוראת המח"ט אילן מלכא, שגם אותו נזכור כמובן. ועוד ועוד - שעמם הסליחה על שלא יצוינו בשל קוצר היריעה.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הסיפורים, ישירות לפייסבוק

עמירה הס

הפעם נאריך זכור את חיילי העמדה ההיא, במזרח חאן יונס.

ביום שבת, 17 בינואר 2009, ב-8:46 (יום לפני הפסקת המתקפה), הגיע לחשבון הדוא"ל שלי המכתב הבא: "אבי ושני אחי הותקפו בזמן נסיעתם הביתה מחלקת האדמה שלהם אתמול, יום שישי, 16 בינואר. אח אחד, כסאב, בן 27, מת מפצעיו, אבל אבי, מוחמד שוראב, בן 64, והאח הנותר - אברהים, בן 17, עדיין פצועים ולכודים באזור שבשליטת צבא ההגנה לישראל. הם הותקפו בין השעה אחת לאחת וחצי בצהריים (אתמול) בזמן הפסקת האש, וצוותי חירום אינם מסוגלים להגיע אליהם".

צה"ל לא אישר לאמבולנסים להתקרב. הכותב, עאמר שוראב, חשב שלחץ תקשורתי יעזור להשיג אישור. "אנו נואשים, ומנסים כל דרך כדי לנסות להגיע אליהם. אפילו אם את מכירה חייל רגלי שיכול להתקשר למפקד במקום - נודה מאוד". הוא לא ידע שבזמן שכתב את המסר הנואש - למי שלא הכיר - אחיו השני כבר מת, אחרי שדימם בזרועות אביו במשך כעשר שעות. האח השכול גם לא ידע שבאותו יום שבת, מהשעה שש בבוקר, היה אתי בקשר תום, אז פעיל שטח של עמותת הרופאים לזכויות האדם.

זה היה מוות בשידור חי: עד שאזלה הסוללה בטלפון הסלולרי של האב, הוא התקשר לבני משפחתו בעזה ובארה"ב, לסהר האדום והצלב האדום, לתום מעמותת הרופאים, לעיתונאים מקומיים.

הפסקת הירי ההומניטרית, כפי שכונתה בפי צה"ל, נמשכה באותו יום שישי בין 10 בבוקר לשתיים אחר הצהריים. האב שנהג ושני בניו עברו נקודת בידוק אחת של צה"ל, והורשו להמשיך. בסביבות השעה אחת הם הגיעו לסופרמרקט אבו זידאן בשכונת אל-פוחארי שממזרח לחאן יונס, שכל תושביה נמלטו ממנה עם תחילת המתקפה הקרקעית. בית סמוך, הגבוה ביותר ברחוב, הפך בסיס ועמדת ירי למשך כשבועיים.

מבסיס צבאי זה נורתה אש לעבר הרכב של שוראב. כסאב נפגע בחזהו, יצא מהג'יפ, התמוטט ומת. אברהים קפץ מהאוטו, ואז נפצע ברגלו מהירי שלא פסק. האב נפצע בידו. הוא הצליח לגרור את בנו החי אל קיר סמוך. הוא ראה טנק, הוא ראה את החיילים הולכים ובאים. החיילים יכלו לראותו. ב-11 בלילה, 10 שעות אחר הפציעה, עדיין ליד הקיר, הוא שם לב שבנו המדמם הולך ומתקרר ונשימתו הולכת ודועכת. הוא הצליח לסחוב את בנו בחזרה אל הרכב המחורר, בתקווה שיהיה לו שם חם יותר. אבל חצי שעה אחר חצות הליל, בין שישי לשבת, נשם הבן את נשימתו האחרונה בזרועות האב. כחמישים או מאה מטר מהחיילים.

מדי פעם האב השכול הטרי שב ודיבר בטלפון עם תום, שבמשך כל הלילה הצטרף מביתו שבתל אביב למאמצי הצלב האדום, שניסה לשכנע את הצבא להתיר לאמבולנס לבוא מיד. בית החולים האירופי נמצא במרחק כשני ק"מ מהמקום, דקת נסיעה או שתיים. בסביבות תשע וחצי באותה שבת, התבשר תום שצה"ל אישר לאמבולנס לבוא ב-12 בצהריים.

דו"צ הגיב בזמנו ומסר ש"ככלל, בהפסקת האש צה"ל הגיב באש רק כאשר נורו רקטות לעבר ישראל או בוצע ירי לעבר צה"ל. אין ביכולתנו לתחקר ולשחזר כל אירוע ולאשר או להכחיש כל מידע שמועלה. הכנסת האמבולנס התאפשרה רק לאחר שנעשתה הערכת מצב בשטח ובה הוחלט, כי התנאים המבצעיים מאפשרים זאת. הפצועים (!) פונו על ידי משרד הבריאות הפלסטיני לבית חולים ברפיח".

היטב אני זוכרת את החיילים האלמונים האלו, שהחריבו את משפחת שוראב. בבית הפלסטיני שממנו ירו על בני המשפחה הם הותירו לא רק את מראות ההרס והזוהמה השגרתיים, שגיליתי בבואי למקום ב-24 בינואר 2009, אלא גם את הכתובת: "כהנא צדק".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו