בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נסיעה בכביש 443: בין מרקם לדוקרן

על אחווה, אינטרסים משותפים ומטאפורה לאוסלו, שנוצרים באישון ליל, בשולי כביש 443

11תגובות

ביום רביעי שעבר, בחצות הליל, בדרכי חזרה מתל אביב, פניתי בכביש 443 ימינה, בדיוק במקום שבו שלט צהוב מזהיר: "ישראלי שים לב, אם הגעת עד לכאן טעית". לא טעיתי. לשם כיוונתי, לכביש שמשתחל בין כפרים ופסגות לא מיושבות ומוביל לרמאללה והוא מסווג כ"מרקם חיים": אחד מתוך כמה שרוכים דקיקים שמחברים את המובלעות הפלסטיניות שדרכי הגישה שלהן לכבישים הראשיים בגדה המערבית נחסמו. הוא נסלל כפיצוי לכביש 443, שמבחינת הפלסטינים התאדה יחד עם המסדרון שנוצר ממזרח למודיעין עד לירושלים, והמשפך שיוצרות ההתנחלויות גבעת זאב וגבעון.

צה"ל עשה חוכא ואיטלולא מהוראת בג"ץ לפתוח את הכביש לתנועת כלי רכב פלסטיניים, בתשובה לעתירת האגודה לזכויות האזרח. כישורי הכתיבה שלי אינם מספיקים כדי לתאר איך האיטלולא מתורגמת בשטח, ואיך בשיחדש הצה"לי לפתוח זה לחסום. את זה אפשר להבין רק אם נוסעים בכביש.

בגבול שבין 443 למרקם החיים תקועים דוקרנים: רכב שינסה לצאת מהמרקם ל-443 - שיני הדוקרנים יינעצו בגלגליו. אבל אני הייתי בכיוון הנכון, שבו הגלגלים לוחצים על שיני הדוקרנים. פניתי ימינה, והתבלבלתי: מכונית חסמה את הכניסה לכביש, בואכה הכפר ח'רבתא אל-מסבח. המכונית לא רק חסמה, היא גם נחסמה: מבטן האדמה יצאו כמה עמודי מתכת נוצצים. אחד מהם נתקע מתחת לגחונה.

ניר כפרי

עשו לנו לייק וקבלו חדשות ופרשנויות ישירות לפייסבוק שלכם

חבורה של גברים צעירים עמדה ליד, וניהלה שיחה ערנית בלוויית תנועות ידיים. צעיר דובר עברית צחה התעניין לדעת אם אני יודעת לאן מועדות פני, וסיפר לי שאלו חברים שלו. מבוגר יותר, דובר ערבית צחה, התעניין לדעת אם אני יודעת לאן פני מועדות וסיפר לי שההוא חבר שלהם. ואני שאלתי מה עושה המכונית באמצע הכביש. החברים לא הספיקו להשיב, וכבר הופיע רכב שטח צבאי, שפלט ארבעה חיילים. שלושה עם קסדות, אחד עם רשת הסוואה על הראש שמזכירה מצנפת של אומנת או טבחית בסרטים אנגליים.

מה קורה, הם שאלו, והצעיר הצנום עם העברית הצחה קפץ ואמר: אלו שם משתעשעים, אחי, החיילים שבחדר המצב (שרואים את הנעשה בכביש דרך המצלמות שמותקנות על העמודים, מתקשרים באמצעות צעקות ברמקולים וחוסמים את הגישה למרקם, ע"ה). הם סתם החליטו להשתעשע, אני הייתי במג"ב, אחי, אני יודע כשזה סתם, יא גבר, שמעתי אותם צוחקים ומקללים אחי, רק מכיוון שאלו ערבים (כאן הוא התבונן בי, ועצר. לא הצלחתי לשכנעו שאני מספיק גדולה כדי לשמוע את הקללות). לא יכול להיות, אמרו לו החיילים, אתה צריך להבין שהם שומרים על ביטחונך, הם ראו תנועה חשודה, ולכן סגרו את הכניסה (הקפיצו את עמודי המתכת מבטן האדמה). יא גבר, יא אחי, המשיך האזרח הישראלי הצנום, אני הייתי במג"ב, אני יודע מתי חיילים עושים סתאאם, כל לילה אני בא לפה.

אז בא השלב שבו החיילים מבקשים לבדוק תעודות, כדי להבטיח את שלום אזרחי ישראל, ואני שמתי לב לגרר גדול שעמד בצד 443, ועליו שתי מכוניות ללא מספרי רישוי. לאט הצלחתי להבין מה קורה: הצעיר מוכר לפלסטינים מכוניות ישראליות ישנות. חוק הרשות הפלסטינית אוסר על קניית מכוניות ישראליות בנות יותר משלוש שנים, אבל הכפרים הם באזור הדמדומים של הסכמי אוסלו, החוק הפלסטיני לא בדיוק תופס בהם. ובכלל למי מהכפריים יש כסף לשלם על מכונית מודל 2009?

המכוניות הן "משטובה" - מחוקות. רשיון שפג תוקפו, ביטוח לא קיים, טסט שלעולם כבר לא יבוצע. הקונים נוסעים רק בתוך שטח B: למשטרה הפלסטינית אסור להיות בו, המשטרה הישראלית אינה להוטה לשמור בו על חוקי התעבורה והבטיחות. "1,800 שקל עולה המכונית", אמר לי אחד הצעירים שהיו שם. "הישראלים מוכרים לנו את הזבל שלהם, ואנחנו קונים". וזו לא היתה מטאפורה להסכם אוסלו. לו עצמו יש מוסך. הוא מפרק את המכונית ואז מוכר את חלקיה כחלקי חילוף. וכך הבנתי איך בשולי הכפרים מתגבהים ההררים של חצאי ורבעי מכוניות.

הישראלי בא מדי לילה עם הגרר, מוריד מכונית מכונית ומסיע אותן ברוורס לכיוון מרקם החיים. אף על פי שהיה במג"ב והרבה להגיד יא אחי, החיילים לא האמינו לו שחבריהם בחדר המצב חסמו סתאאאם.

מה עשיתי בגבול המרקם כה מאוחר בלילה? שבתי מסימפוזיון של "שוברים שתיקה" שהתקיים במועדון הגדה השמאלית בתל אביב, ודן בשאלה "למה עדות". יהודה שאול אמר שם, שאין מה לעשות, הציבור הישראלי מאמין למידע שמוסר חייל ולא למידע שמוסר פלסטיני. זו הסיבה שיש להתאמץ כל כך כדי לגבות עדויות חיילים על התנהגות הצבא. אני ניסחתי זאת כך: נכון שבעבר הלא רחוק נוראותו של אירוע-כיבוש נתפשה כנוראה רק אם כידרר אותה למודעות לובש מדים ישראלי. אבל מהר מאוד, יא אחי, עדויות החיילים שמאוששות את עדויות וגרסאות הפלסטינים, עברו תהליך של פיחות או מיזוג עם אלו הפלסטיניות. כשהן סותרות את הנרטיב הרשמי. בהיררכיה של תעשיית המידע הישראלית הן כבר מחוקות, "משטובה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו