בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נסיגה בתפישת זכויות האדם

10תגובות

עיכוב בכתיבת פסק הדין בחוק האזרחות גרם להחלפת השופטת הפורשת אילה פרוקצ'יה, שהתנגדה לחוק, בשופט ניל הנדל, שגיבה אותו. מאחר שפסק הדין הוכרע על חודו של קול, לולא העיכוב שהביא לשינוי בהרכב התוצאה היתה הפוכה.

יש להצר על עיכוב זה, שכן התוצאה שנתקבלה היא פסק דין שמסמן נסיגה דרמטית של בג"ץ מתפישות יסוד בנושא זכויות אדם. גם בסיבוב הקודם של ההליך נדחתה העתירה, אך אז סבר רוב משמעותי של השופטים שהזכות החוקתית לחיי משפחה כוללת את זכותו של אזרח ישראלי לחיות בארץ יחד עם בן זוגו, גם אם חלק קבעו שהפגיעה היתה מידתית. אף כי החוק תוקן מאז ומאפשר מתן מעמד לפלסטינים מעל גילים מסוימים, הוא מטיל מגבלות ביטחוניות דרקוניות יותר. כעת, בגרסתו הנוכחית, הוא אוסר לתת לרוב מכריע של תושבי השטחים היתרים ואשרות לשהייה בישראל. ההשלכות העיקריות של החוק הן על פלסטינים אזרחי ישראל שמבקשים להינשא לפלסטינים תושבי השטחים. ההצדקה העיקרית שהציגה המדינה לכך היא ביטחונית; לדבריה, מאז 2001 אותרו 54 מקרים של מעורבות פלסטינים שקיבלו מעמד בטרור - מעורבות ישירה שלהם או של ילדיהם.

בכך שהפעם, בניגוד לסיבוב הקודם, קבעו שופטי הרוב שהזכות החוקתית לחיי משפחה לא כוללת את הזכות של ישראלי לחיות בישראל עם בן זוג זר. יש בכך משום נסיגה לאחור שעלולה להשפיע לא רק על בני זוג פלסטינים של אזרחים ישראלים, אלא על איחוד משפחות בישראל בכלל. שופטי הרוב קבעו כי אף שהזכות לחיי משפחה היא זכות יסוד - האפשרות לממש אותה דווקא במדינת אזרחותו של בן הזוג הישראלי אינה זוכה למעמד חוקתי. במלותיה של השופטת נאור, "הזכות לחוד ומימושה לחוד". אבל, ניתן לתהות מה נשאר מזכותו של אזרח ומחויבותה של המדינה כלפיו, כאשר הוא אינו יכול לממשה בארצו? האם היינו מעלים על הדעת לומר לאזרח ישראלי שיש לו זכות לחופש הביטוי, אך אין לו זכות לממשה דווקא בישראל?

בהקשר זה חשוב לציין כי בעוד ששופטי הרוב מסתמכים לכאורה על פסיקה של בית הדין האירופי לזכויות אדם, שקבע שהזכות לחיי משפחה אינה מחייבת מדינות לאפשר חיי משפחה בתחומן, הרי שפסקי דין אלו עוסקים בנסיבות שונות: דובר בהם באנשים שגרו במדינה שאינה כלל מדינת אזרחותם, ושביקשו להתאחד בה עם קרובי משפחה ממדינת אזרחותם או ממדינה שלישית אחרת. השוואה זו בעייתית במיוחד מאחר שהיא מנסה לנרמל את המדיניות הישראלית כאילו היא דומה לזו שאישר בית הדין האירופי, ולטשטש את אופייה הבעייתי.

עוד השוואה בעייתית היא זו שנעשית לחוקים במדינות שונות שמגבילים את זכותם של נתיני מדינות אויב להיכנס אליהן. תיאור זה מתעלם מהעובדה שישראל היא כוח כובש בשטחים. מתברר שלצורך הסוגיה דין השטחים כדין מדינת אויב, אך לצורך התיישבות - או כפי שאישר בג"ץ באחרונה כרייה במחצבות בגדה - השטחים הם בעצם ישראליים. הגבול, אם כן, הוא חד-צדדי. בצד זאת בצבצה לה בין השורות התכלית הדמוגרפית של החוק.

באופן רחב יותר בולטות בפסק הדין גישות בעייתיות ביותר לזכויות אדם ולאפשרות להגבילן. למעשה, דרך ניתוח המידתיות - שהשתלט על המשפט החוקתי הישראלי - הופכות הגישות את זכויות האדם למשוואה בחישוב עלות-תועלת אל מול נטישת ניתוחים המעוגנים בתפישות של צדק מהותי. מבחינה זו בולט פסק דינו של השופט לוי, שלהבדיל מחבריו לדעת המיעוט, סבר שאין צורך להגיע לניתוח המידתיות, ואפשר להסתפק בקביעה שהחוק פוגע בערכי מדינת ישראל, תנאי אותו יש לבדוק על בסיס "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" - עוד לפני שמגיעים לבחינת המידתיות. לוי סבר שהחוק פוגע בערכי ישראל בכך שהוא פוגע פגיעה אנושה בזכויות יסוד מהמעלה הראשונה, ויוצר מציאות של הצרת זכויותיהם של ישראלים רק משום שערבים הם, בלי בחינה פרטנית של הסיכון הנשקף מאדם.

הוויכוח על האפשרות לקחת סיכון נמצא אף הוא בלב פסק הדין. בעקבות פסק דינו של השופט ברק בסיבוב הקודם, הדגיש השופט סלים ג'ובראן כי אם היינו אוסרים על כל פעולה שעלולה להיות בה סכנה לחיים, הרי שהיינו אוסרים על תנועת כלי רכב כדי למנוע תאונות דרכים. אמירה זו בולטת במיוחד מול הצעתו של השופט חנן מלצר ליישם בתחום זכויות האדם את עיקרון "הזהירות המונעת", שמשמעותו לדבריו, בהקשר זה, ש"מוטב להישמר מאשר להצטער". אך בהקשר של זכויות אדם, אם בג"ץ יפסוק שניתן לשלול אותן כאשר יש פחד מנזק לא ודאי שעלול להיגרם מפעילות כלשהי, התוצאה תהיה מתן רישיון כמעט בלתי מוגבל לפגיעה בהן. מדובר בנסיגה מהעיקרון שקבע השופט שמעון אגרנט כבר בשנת 1953 בפסק הדין קול העם, שלפיו יש צורך בוודאות קרובה לפגיעה בסדר הציבורי על מנת להצדיק הגבלה על זכויות ובהתעלמות, כפי שהצביעה השופטת אסתר חיות, מכך שהאמצעי הטוטלי הננקט אל מול הסכנה שמניעתה מתבקשת, יוצר בעצמו סכנות ונזקים לקבוצות מסוימות בחברה.

שופטי הרוב גם מביעים בחלקם עמדה שיש לנקוט בגישה מצמצמת ליישום זכויות שלא מנויות במפורש ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", אף שבית המשפט פירשן כנגזרות ממנו; השופט אשר גרוניס אף סובר שלא נכון לתת לזכויות המפורשות שמופיעות בחוק היסוד משמעות נרחבת ומקיפה ביותר. לנוכח העוני של חקיקת היסוד בתחום זכויות האדם בישראל, והיעדר מגילת זכויות אדם שלמה, הפחתת המעמד של הזכויות שלא נמנו מפורשות בחוק היסוד אך נקבע בעבר שנגזרות ממנו למעמד נחות, מעידה גם היא על נסיגה בתפישת זכויות האדם שמאפיינת את פסק הדין בצורה מדאיגה.

הכותב חבר האגודה לזכויות האזרח, שהיתה מעורבת בתיק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו