בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים במקלטים

לחוות את חרדת הרקטות בלי אבא ואמא

בני הנוער המתגוררים בדרום נשארים בבית בגלל ביטול הלימודים, ואילו הוריהם ממשיכים לצאת לעבודה - ועם כל נפילה מתגברים הפחדים

5תגובות

מוקד הפניות הטלפוני של ער"ן מסתתר בין בתיה הפרטיים של שכונת רמות בבאר שבע. דלת הכניסה מציינת כי מדובר ב"מקלט מותר לשימוש". ברגע שבו נשמעת אזעקה עולה ויורדת שמפלחת את האוויר בעיר, משנה הסניף העירוני את פניו: דלת המקלט, הנעולה בדרך כלל באמצעות זמזם, נפתחת, הכיסאות האדומים נפרסים במקום, ואל המקום, שלרוב מאכלס באופן תדיר רק שלוש מתנדבות שמפעילות את קו התמיכה, נוהים עשרות מתושבי השכונה. "זה קצת מוזר", מודה ד"ר שולה פיורה, מנהלת סניף ער"ן (עזרה ראשונה נפשית) בבאר שבע. "בשבילנו זה הבית ועבורם זה המקלט, והמצב הזה הוא הזוי. מגיעים לכאן אנשים עם הכלבים והילדים, ובו זמנית אנחנו גם מארחים אותם, וגם ממשיכים לעבוד על הקו". בעמותת ער"ן מציינים באופן ברור כי ההסלמה האחרונה בדרום משמעותית במיוחד דווקא בקרב בני הנוער והילדים הצעירים. אלו, שעד היום נמנעו לפנות באופן ישיר אל קו התמיכה הטלפוני, מתקשרים ללא הרף ומבקשים עצות וחיזוקים ממתנדבי התמיכה.

בשלוש וחצי נערה בת 14 מבאר שבע מתקשרת אל המוקד הטלפוני. למתנדבת של ער"ן, תלמה זיוון, היא מספרת שהדיווחים הבלתי פוסקים, של הטלוויזיה, האינטרנט והרדיו, מכניסים אותה לחרדות. "זו בעיה שהם צמודים ככה לאמצעי התקשורת. הכל פתוח, ואז הם מבוהלים, וצריך לעשות דברים כדי שיסיחו את דעתם", מסבירה זיוון את עצותיה. זה למעלה מעשור מתנדבת זיוון במוקדי התמיכה הטלפוניים של ער"ן; גם במבצע "עופרת יצוקה" וגם ביתר סבבי ההסלמה האחרונים שכללו ירי רקטות אל עבר הנגב, ענתה לעשרות שיחות של תושבים מבוהלים. "בתקופה של מלחמה, מפלס החרדות עולה. אני בעצמי מנחה קבוצות הורים, ועבדתי איתם בזמן המלחמה (הכוונה למבצע "עופרת יצוקה", ג"כ) על איך מתגברים על הפחד", מספרת תלמה, המתגוררת במיתר וסובלת אף היא מאזעקות הרקטות. "חשוב לזכור שבסופו של יום הרבה צריכים אחר כך עזרה מקצועית. הרי מי שהרטיב במיטה - ממשיך להרטיב, ומי שעבר לישון במיטה של ההורים או בממ"ד, ממשיך גם לאחר מכן".

שיחת טלפון נוספת מגיעה למוקד בשעה ארבע, הפעם של נערה מאשדוד, גם היא בת 14. מאחר ולא התקיימו לימודים ביישובי הדרום, אך מקומות העבודה לא סגרו את שעריהם, אלפי ילדים ובני נוער נותרו בבתיהם לבד. הורה שלא יכול היה לקחת יום חופש ולהישאר בתוך החדר הממוגן או המקלט, נאלץ להותיר את ילדיו, גם אם הם נחשבים למבוגרים יחסית, בבתים, בזמן מתקפת הטילים. "היא כל הזמן שאלה אותי ‘למה זה קורה?', ו'למה יורים עלינו?'", מסבירה מירי ורצברגר, תושבת שכונה ה' בבאר שבע המתנדבת אף היא בסניף ער"ן המקומי. "אמרתי לה שבכל תקופה יש את ההמן התורן. הילדים ובני הנוער לחוצים עוד יותר מהמבוגרים, כי הם לא פעם נשארים לבד. היא ממש בכתה, ואמרתי לה שגם אני מפחדת להיות לבד, ושאפילו ביקשתי מבעלי שיבוא איתי למקום העבודה, כדי שאני לא אסע לבד. אנחנו נותנים להם הרגשה שזה בסדר, שיש עוד אנשים שמתקשרים ונמצאים בלחץ. שזה לגיטימי לפחד".

אלי הרשקוביץ

ד"ר פיורה מביאה כדוגמאות עוד כמה שיחות שהתקבלו בימים האחרונים במוקד: נער בן 17 מבאר שבע שחשש לשלום הכלבים שלו; נער אחר, בן 17, שלקה בהתקף חרדה ממשי בעקבות ההסלמה האחרונה ומתנדבי ער"ן המליצו להפנותו לבית החולים לטיפול רפואי; ילד בן 12 מאחד מקיבוצי האזור שדאג דווקא לאימו; וערבי-ישראלי המתגורר בבאר שבע ומוטרד לא רק מהרוחות המנשבות בשורות רעות לגבי איום הטילים בעיר, אלא מרוחות המתקפה "נגד הערבים", לדבריו, במקלט בו הוא שוהה.

"יש עלייה דרסטית בפניות בנושא חרדה לעומת ימים רגילים - פי 300 אחוזים. בני הנוער עצמם מתקשרים כי הם מבוהלים. הם חווים את האירועים עכשיו, ומגיבים גם לטראומות שהיו להם ממבצע ‘עופרת יצוקה' או מאפיזודות קודמות", מסבירה מנהלת סניף ער"ן בבאר שבע. "הם בעיקר מתקשרים בשביל עצמם, בשביל לדעת שהם לא לבד מפחדים מהסיטואציה, או בשביל ההורים. עצם השיחה איתם מרגיעה, ומחזירה תחושה של שליטה בחיים".

עשו לנו לייק וקבלו חדשות ופרשנויות ישירות לפייסבוק שלכם

במקביל, במקלט העירוני ברחוב סטרומה בעיר מעבירים כמה בני נוער את השעות בשעמום די מופגן. הטלוויזיה נדמה שתקועה על ערוץ 2, ממשחקי הקלפים כבר נמאס, ואת המוצא האחרון להפגת המתח והחוסר-מעש הם מוצאים בעיקר בסיפורי האזעקות והנפילות.

משה ביטון, בן 16, מספר כי בזמן מטח הרקטות שנורה אל העיר - שתיים מהן נחתו בלב באר שבע ואחת אף פגעה בבית ספר - שהה בחדר הכושר. "כולם ירדו למקלט, וגם אני רצתי כשהיתה אזעקה. מדברים כל היום על ‘כיפת ברזל', אבל אני לא מאמין לה. זה לא בטוח". צעיר אחר מנסה להפריך את הטענה ואומר לו כי "אם לא היתה כיפת ברזל, היית מת". אחר מגיב לו: "אמנם יש את ה'כיפת ברזל', אבל לי לוקח כמעט דקה רק הריצה מהבית, הלא ממוגן, אל המקלט הזה", אומר יהודה קארליקר, תושב העיר הלומד בכיתה י"ב. "אני כל הזמן הזה רק חושב לעצמי בלב: ‘רק להגיע בזמן למקלט, לפני שתיגמר האזעקה'".

המקלט העירוני הקטן קיבל גם הוא שימוש כפול: בימי ראשון בערב מגיעה אליו קבוצת תמיכה של נגמלים מסמים. כעת, הפכו חברי הקבוצה ששוהים בו פעם בשבוע באופן קבוע, לאורחים בזמן חירום במשחקי הערב של 20 בני המשפחות שעברו להתגורר במקלט בגלל המתקפה.

"כל היום אנחנו יושבים פה, והכרחתי את כל המשפחה שלי לעבור לישון פה, כי אני פחדנית-רצח", מסבירה נטלי ביטון, תיכוניסטית המתגוררת בעיר. "הטלוויזיה לא מלחיצה אותי, במילא שומעים את האזעקות. בעצם, בכל מצב אני מפחדת, ויותר מהכל אני מפחדת שאני אשאר לבד. רק שאני לא אהיה לבד, ואז ייפול טיל".

אביה של נטלי, יעקב, מספר כי בימים האחרונים בתו מתנהגת כאחוזת אימה: נלחצת מכל רחש ומפחדת להישאר לבד. "נטלי שלי אמנם בת 18, אבל היא מחבקת אותי בלילה מרוב פחד", הוא מספר. "רק ביום שישי האחרון הייתי צריך לקחת אותה לבית החולים, כי היא ממש היתה בחרדות". הוא בעצמו לקוי ראייה, המתפקד כמעין "אב המקלט": דואג לפתיחתו, לחלוקת המזרנים, ומזון ולתורנות הניקיון במקום. נטלי, מצידה, מספרת כי "הטילים שנפלו בשנה שעברה הכניסו אותנו ללחץ. רק היום שמענו שתי אזעקות, והיינו במקלט. אנחנו לא זזים מפה. עוד שתי אזעקות פשוט לא שמענו", היא אומרת. "אתם צריכים להבין", היא אומרת, "אנשים פה צריכים לרוץ בכל אזעקה כמה מאות מטרים כדי להגיע למקלט. הבתים ישנים, חלק עם גגות רעפים, חלק מעץ, חלק עם אסבסט בכלל. מפחיד פה, ובגלל זה אנחנו פשוט נשארים במקלט".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו