בעזה, שגרת החיים אף פעם לא נורמלית

עמירה הס
עמירה הס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עמירה הס
עמירה הס

אתמול, יומה הראשון של הפסקת האש, מאות אלפי התלמידים ברצועת עזה הלכו לבתי הספר, ממש כפי שהלכו ללימודים בימי חילופי האש האחרונים. עם קצת פחות פחד בלבם ופחות פחד ודאגה בלב ההורים - אבל כרגיל. "היו יומיים שלא שלחתי את הבנות לבית הספר", סיפר אחד מחברי בשיחת טלפון אתמול, "אבל זה היה בזמן הקור הגדול. בימי ההפצצות האחרונים שלחתי".

חברה אחרת, בעצמה מורה - התעקשה שהילדים יצאו ללימודים, ממש כמוה. על אף שהדי ההפצצות הרעידו בכולם את הזיכרונות ממתקפת הטילים ההיא מעופרת יצוקה, ב-27 בדצמבר 2008, על מרכז המשטרה בעזה ממש ליד בתי הספר. ביום שני היתה עוד תזכורת להורים, שקרבה לבתי ספר אינה משמשת הגנה: מוחמד מוסטפא אל-חסומי, בן 65, ובתו פאיזה בת ה-30, עבדו שלשום בחלקת האדמה שלהם ליד בית הספר תל אל זעתר בבית לאהיא. לפי עדויות פלסטינים, בסביבות אחת ושלושים בצהריים נורה לעברם טיל ממטוס קרב ישראלי: האב נהרג במקום ובתו מתה מפצעיה בבית החולים. בתה הצעירה של אחת מחברותי אמרה ש"הפחדים מ-2008 שבו והתעוררו, אחרי שכבר התחלתי לשכוח אותם".

עשו לנו לייק וקבלו את החדשות המעניינות ביותר, ישירות לפייסבוק

הרגיל בעזה לעולם אינו רגיל, והשגרה ש"חוזרים אליה" היא תמיד תמהיל של אסונות, מכות לא-טבע חדשות, מחנק של מחנה הסגר המוני, מודעות מלאת חרון לאי-נורמליות הקבועה והחובה, הרצון והיכולת להמשיך ולחיות את חיי המשפחה הגרעינית והמורחבת ולהמשיך להתרועע עם חברים. "עכשיו אנחנו נוסעות לבקר חברים", דיווחה עוד חברה, בעודה ממתינה לאחותה שתרד מדירתה ותיכנס למונית. "בימים האחרונים מיעטנו לצאת: רק מה שדחוף. בית ספר, עבודה, מכולת, מרפאה". אתמול הרחובות התחילו להתמלא יותר, ואם עדיין אין הרבה מכוניות על הכבישים - זה בגלל המחסור בדלק.

צה"ל והשב"כ אינם מרשים לעיתונאים ישראלים להיכנס לרצועה מאז סוף 2006, ושיחות טלפון הן תחליף הכרחי, אך עלוב, לסיקור עיתונאי ראוי בימי חילופי האש ובעת הפסקתם. הזמנית, כפי שיודעים או חוששים כולם.

"עכשיו עזה מתכוננת לעצרת הניצחון של הג'יהאד האיסלאמי", אמרו אתמול בצהריים בני שיחי. מישהו אמר זאת בציניות והוסיף באותה נימה "ניצחון על שכפינו על ישראל את תנאי הפסקת האש". הוא לא מאמין למה ששומעים הפלסטינים מהג'יהאד: שישראל הסכימה להפסקת אש שכוללת את הפסקת ההתנקשויות. אחרת, הארגון הקטן יכוון את הטילים שבידו לכיוון תל אביב, וכך "ארבעה מיליון ישראלים, לא רק מיליון" יחושו פחד וישובשו חייהם. אבל חבר אחר אמר "ניצחון" חף מציניות. "הם הרי יצאו להגנתנו", אמר, וכאן התחלנו בדיון על משמעות המלה "להגן" השגורה בפי המצדיקים את ירי הרקטות הפלסטיני. במה רקטות פרימיטיביות לעומת הפצצות והטילים הישראליים מגינות עליכם? הרי הן עושות ועשו את ההיפך. מזמינות התקפות ישראליות קטלניות ומפחידות אף יותר. הדיון הזה אמנם מתקיים בטלפון, אבל הוא חלק מהשגרה. בלי סוף דיונים, ניתוחים, השערות, תחזיות, ויכוחים ואמירות סותרות.

זו התשובה של בן שיחי: ההגנה היא לא על החיים אלא הגנה מפני תחושת ההשפלה והאין-אונים שמעוררת כל פעולת התנקשות באחד מחברי הארגונים החמושים. "אנשים יודעים שירי הוא לא פתרון", אומר החבר הלא-ציני, "ובכל זאת, ברגע הראשון של התגובה - של ירי הרקטה או הגראד - הם שמחים, ומיד אחר כך חוששים ממה שיקרה". הם יודעים שהירי הוא לא פתרון - אבל גם מלגלגים על החמאס שהפכה "תנועת התנגדות" רק בדיבורים. מרוב לחץ עממי, לולא הפסקת האש, בתוך 48 שעות החמאס היו נדחפים ומצטרפים לירי, אומר בן שיח שלישי שמבין את ירי התגובה, מתנגד לחמאס וחש הקלה שיש הפסקת אש.

לדברי החברה שרצה לביקור אצל חבריה, "במילא ישראל תוקפת, עם או בלי הרקטות". לדברי בן השיח השלישי, נוספו נקודות של תמיכה לג'יהאד האיסלאמי משום שהגיב על ההתנקשות בחייו של איש ארגון אחר - ועדות ההתנגדות העממיות. זהו פרט שנרשם היטב בתודעה של תושבי עזה. החבר הלא-ציני חושב עם זאת שצה"ל מגזים בכוונה בכוחו הצבאי של הג'יהאד - כפי שעשה בעבר לגבי כוח "התנזים" או לגבי החמאס. זה דפוס קבוע, הוא אומר, שנועד להכשיר את הקרקע לעוד התקפה. אבל לדעת בן השיח השלישי, הג'יהאד הוא אכן הארגון הצבאי החזק ברצועה כיום, ומסוגל להגיע עם טיליו לתל אביב. "אל תאמינו לדברי ישראל שכל הרוגי הג'יהאד נפגעו כשניסו לשגר רקטות. הם נהרגו כשסתם הלכו. שלושה, למשל, נהרגו ברחוב כשחזרו מביקור בבית חולים", הוא אומר. "המשימה של הרקטות אינה לשחרר את פלסטין אלא להכאיב, לגרום סבל לישראלים. זה הניצחון: הג'יהאד הראה שיש לו כלים שיכאיבו, שיגרמו סבל".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ