בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגרון היא רק קצה הקרחון של השחתת שלטון החוק

החלטת בג"ץ מבורכת, אולם שוב נוכחנו שכשמדובר בפגיעה בזכויות פלסטינים, מרגישה המדינה צורך עז להגן דווקא על הפוגעים, ההופכים עצמם לקורבנות

72תגובות

פרשת מגרון היא לכאורה פרשה משפטית פשוטה. בניגוד למצב הרגיל, שבו עותרים לבג"ץ נגד החלטות של המדינה, בפרשה זו בג"ץ התבקש על ידי העותרים להורות לשר הביטחון, צה"ל והמשטרה לקיים את החלטתם שלהם: לפנות את מאחז מגרון ולקיים את צווי ההריסה. המדינה לא התכחשה לכך שמגרון הוקם שלא כדין, על קרקע פלסטינית פרטית וללא אישור. היא גם לא התכחשה לכך שהטענות לגבי רכישת הקרקע נמצאו בלתי מבוססות.

במלותיהם של השופטים, הקמת המאחז והרחבתו הנמשכת הפרו באופן בוטה ומתריס את החוק, ופגעו בזכויות הקניין של בעלי הקרקע הפלסטינים. אך המדינה ביקשה לעכב את הפינוי, בניסיון להגיע בדרך של הידברות לפינוי מרצון של תושבי המאחז. אחרי עיכובים ארוכים ובזמן שהמאחז הלך וגדל בלי הפרעה, התרשם בג"ץ שהעובדה שדבר לא נעשה במשך חמש שנים מאז הגשת העתירה היא "בעייתית, בלשון המעטה", והורה לפנותו. כפי שציינו השופטים, אמנם הקושי בפינוי התעצם עם הזמן, אך האחריות על כך נפלה גם על המדינה, שלא נקטה מלכתחילה פעולות אפקטיביות למנוע את הקמת המאחז והתרחבותו.

בהחלטתו מאתמול דחה בג"ץ את הבקשה לדחות את ביצוע פסק הדין בשלוש שנים וחצי, כאשר הוא מצביע על כך שכבר מ-2006 קיימים צווי הריסה סופיים נגד כל המבנים במאחז. "פסקי דין יש לקיים", ציינה השופטת נאור, "החובה לקיים פסק דין אינה עניין של בחירה".

אמיל סלמן

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

פרשה פשוטה לכאורה אם כן, מדוע אם כן היא מעוררת כזו דרמה משפטית? כיצד הגענו למצב שבו צריך לעתור לבג"ץ על מנת שיקבע שעל המדינה לקיים את החלטותיה שלה, מדוע מתמשך הליך שכזה שנים ארוכות שבהן המאחז אף מתרחב, ומדוע צריך החלטה נוספת של בג"ץ הקובעת כי יש לקיים את פסקי הדין הקודמים? מדוע המובן מאליו הפך לסנסציה?

אכן, עד כמה שיש לברך על החלטתו של בג"ץ לדחות את "הסכם הפשרה" שניסה למנוע את יישום פסק הדין, הרי שיש לדאוג עד מאוד על כך שהידרדרנו במדרון עד למקום זה. ואי אפשר להתעלם מכך, שכל זה מתרחש כאשר מדובר בקרקעות של פלסטינים. כשמדובר בפגיעה בזכויות שלהם הרי שהצורך להתחשב בזכויות הפוגעים, "פורעי החוק" כפי שכינה אותם בג"ץ, הופך לערך כה חשוב, עד למצב האבסורדי שבו שר בממשלת ישראל מגיע ל"הסכם פשרה" בין הממשלה ובין פורעי החוק על חשבון אלו שזכויותיהם נפגעו, ומבלי לחשוב שלאחרונים אמורה להיות אמירה בעניין.

מבחינה זו מגרון היא רק קצה הקרחון. היא קצה הקרחון של התופעה של מאחזים והתנחלויות שהוקמו על קרקע פלסטינית פרטית (מעבר לעובדה שההתנחלויות כולן אינן חוקיות על פי המשפט הבינלאומי); היא קצה הקרחון של הדרך שבה הממשלה מעלימה עין או לעתים אף משתפת פעולה עם המאחזים הלא מורשים; היא קצה הקרחון של התופעה של אי כיבוד החלטות בג"ץ, תופעה שהביאה את השופטת ביניש להזכיר בהקשר של גדר ההפרדה שפסקי הדין של בג"ץ אינם בגדר המלצות; ובאופן רחב יותר היא קצה הקרחון של הדרך שבה השחית הכיבוש את המשטר הישראלי ורמס את התפישות של שוויון זכויות ושלטון החוק. האם החלטות בג"ץ בעניין מגרון הן תחילתה של דרך חדשה? אשרי המאמין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו