בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האולטימט-מו"ם של אובמה

חולשתה של העמדה האחידה מול איראן

ישראל וארה"ב שומרות על עמדה קשוחה מול טהראן ערב המו"מ עמה. אך מה יקרה כשזו גם תציג תביעות, למשל לא להפלות לטובה את הגרעין הישראלי

34תגובות

זה חשוב? זה חדש? זאת דיפלומטיה? זאת פוליטיקה? ישראל מתעקשת? מתגמשת? לא ייפלא שלמראה הדיווחים בעיתונות, שם וכאן, תוהים רבים מה בדיוק מתרחש במשולש האיראני-אמריקאי-ישראלי, לקראת פתיחתן של שיחות שש המעצמות עם טהראן – שיחות שיש להן מועד (ששי-שבת, השבוע) אך עדיין אין להן מקום.

המסקנה המצטברת היא שזה לא כל כך חדש, אבל די חשוב. למעשה, מתנהל עתה מיקוח עקיף בין האייתוללה עלי חמינאי והנשיא האיראני מחמוד אחמדינג'אד, לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק. בהעדר (ככל הידוע, ואולי לא הכל ידוע) ערוץ ישיר להידברות, המתווך מצד ישראל הוא הנשיא ברק אובמה.

העמדה האמריקאית המוצהרת נמצאת אי-שם באמצע קשת הקשיחויות, פחות נוקשה מהעמדה הצרפתית-גרמנית ופחות רכה מהעמדה הרוסית-סינית. לניקולא סרקוזי ולאנגלה מרקל קל להיות תקיפים מאובמה – העימות, אם יבוא, יתרחש הרבה לאחר או לפני הבחירות שלהם. אובמה נשען על התחייבותו-הוא לסכל התגרענות צבאית באיראן ועל איומי ישראל. הוא מנהל מו"מ שמאחוריו מבצבץ אולטימטום. את אמצעי משולב זה אפשר לכנות אולטימט-מו"ם.

בכותרת תמציתית, בנוסח סיסמאות הבחירות המעסיקות את אובמה ואת יריבו הרפובליקאי מיט רומני, "אובמה לאיראן: שתפי או חטפי". שתפי פעולה, פן תחטפי תקיפה, כי אם לא תקבלי את תנאינו בתוך זמן סביר, נשתמש – או נתיר לישראל להשתמש – בכוח צבאי.

לצד התחרות הגדולה עם איראן יש גם תחרות קטנה, בין "וושינגטון פוסט" ל"ניו יורק טיימס". דייויד איגנשיוס מה"פוסט" הוא בנו של פול איגנשיוס, שהיה פקיד בכיר בפנטגון – שר הימיה – בממשל הדמוקרטי של לינדון ג'ונסון. לבעל-הטור איגנשיוס מקורות טובים בפנטגון ובממשל הדמוקרטי של אובמה. לפני כחודשיים, בעקבות שיחת-רקע עם שר ההגנה ליאון פאנטה, דיווח שפאנטה מודאג פן ישראל תתקוף באיראן ב"אפריל, מאי או יוני". אפריל כבר כאן, הדגש עכשיו הוא על שיחות, ואיגנשיוס הלם בסוף-השבוע שוב, בדיווח על מסר ששלח אובמה לחמינאי. ב"טיימס" לא התפעלו מהסיפור והשליכו את התגובה הרשמית עליו לתחתית הדיווח שלהם מהבוקר.

אי-אף-פי

דומה שבניו-יורק צודקים. אכן מעניין, אבל לא מהפכני, שאובמה ביקש מראש ממשלת טורקיה רג'פ טייפ ארדואן להעביר בביקורו בטהראן מסר לחמינאי. לא מפני שארדואן כבר אינו ידידם הקרוב של האיראנים, מעמד שהיה לו ב-2010 אך נשחק מרגע שהסכים למקם בשטחו מכ"ם ליירוט טילים והתייצב בראש יריבי משטר בשאר אסד החביב על חמינאי; אלא מפני שתוכנו של המסר הסמוי זהה למדיניות המוכרזת של הממשל, מפי אובמה ושריו. לפני שבוע, למשל, בראיונותיה של שרת החוץ הילרי קלינטון, הובלטה הנכונות האמריקאית לקיום "תוכנית גרעינית לצרכי שלום" באיראן, להבדיל מחתירה לגרעין צבאי.

לקראת סוף השבוע שעבר, בין הראיונות של קלינטון לטור של איגנשיוס ולידיעה של "טיימס", התפרסם הניתוח של דניס רוס, שריכז עד לפני חודשים מעטים את התיק האיראני של אובמה וקלינטון. רוס לא רק בקי בעמדות המיקוח של הממשל: הוא השתתף בניסוחן, בסבבים הקודמים שלא הבשילו לכדי מגע דו-צדדי פורה. במאמר שפורסם מטעם "מכון וושינגטון" מנה רוס שורת תנאים, סייגים ולבטים זהה לזו המופיעה במצע השיחות של אובמה ובעצם גם בהודעותיו של אהוד ברק: סגירת המתקן בפורדו, הפסקת ההעשרה לאחוז גבוה מחמישה, הגבלת מספר הסרכזות וכמות האורניום המועשר באיכות נמוכה שיושארו בתוך איראן, פיקוח בינלאומי הדוק, כריתת עיסקה בתוך חודשים מעטים פן זמן-הדיבור ינוצל להתקדמות צבאית בלתי-הפיכה.

אלה, כאמור גם בהודעת ברק, המכחישה כל הגמשה ישראלית העלולה בעיניו להיחשב להרפיה ותרנית של הלחצים על איראן, התנאים שמציב המערב, בהשגחת רוסיה וסין (שבלי אישורן לא יושג הכשר של מועצת הביטחון להסדר).

אבל זו רק עמדת פתיחה. לכן גלומות בה שתי חולשות. האחת היא, הידיעה ששום צד אינו מקבל בתום המיקוח כל מה ששאף להשיג בתחילתו. האמריקאים ובעלי-בריתם יידרשו לוותר על רבע, ואולי אף חצי, תאוותם – באחוז ההעשרה, במספר הקילוגרמים או הסרכזות, במידת החדירה לריבונות האיראנית, בקביעת התקופה עד להחלטה אם המיקוח הצליח או חלילה נכשל; וכל זה ערב בחירות, כשאובמה מונע מישראל לפעול בטרם הכרזה על כשלון המיקוח.

לאמריקאים יש גם תביעות אחרות, אזוריות, שאינן קשורות במישרין לגרעין (בנוסף לניתוק היחסים עם ארגוני טרור העלולים להשיג נשק גרעיני ולהשתמש בו), אבל הן רק מעצימות את החולשה השנייה בעמדת המיקוח שלהם: כנגדה יציגו האיראנים תביעות משלהם. למשל, הם עלולים לחזור על דרישה ישנה, שלא להפלות לטובה את הגרעין הישראלי. אובמה אינו מוסמך לדחות תביעה כזו על הסף, מה גם ששותפיו מחמש המעצמות האחרות בצד שלו אינם מחויבים להבנות של ריצ'רד ניקסון ויורשיו עם גולדה מאיר ויורשיה. הדרישה האיראנית תועבר, בלי שירותיו הטובים של ארדואן, לנתניהו.

במקרה כזה, יעבור חוד המחץ מאיראן לישראל, כי אם אמנם האיום הגלום בגרעין האיראני נחשב בעיני ישראל כה קיומי, כדאי לה לשלם תמורת הסרתו כמעט כל מחיר שאינו גבוה כמותו. נתניהו וברק יצטרכו לחשוף את עמדתם: מהו המאזן של סגירת פורדו, נתאנז ואיספהאן לעומת עתיד דימונה. אם כך, האולטימט-מו"ם של אובמה מופנה לעבר יותר מבירה אחת, יותר משלטון אחד, במזרח התיכון.

Read this article in English: On eve of Iran nuclear talks, international coalition struggles to present unified front



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו